Halacha2goThe one minute halacha

״צדק משלך ותן לו״ במאזניים דיגיטליים

ב״ב פח, ב. שו״ע חו״מ סרצ״א סי״ד. ובזה גופא - הן במדה והן במשקל (ראה בשו״ע אדה״ז מדות ומשקלות ס״ו וסי״ד, דיליף לה מקראי אחריני: איפה שלימה וצדק, אבן שלימה וצדק. [ולהעיר מאו״ז ב״ב ס״א דיליף לכולה מילתא מצדק צדק תרדוף. וכ״ה הגי׳ הגמ׳ בכמה כת״י]. וראה בא״ח ש״א תצא ס״א. וכן מוכרח ברשב״ם שם ד״ה וצדק. אבל עיי״ש בהגהות הרש״ש. וראה בפי׳ רשב״ם העיקרי (המקורי) שם. וראה הגהת המהדיר בפי׳ הרשב״ם הקצר ע״פ דפוס פיזרו. וגם בגמ׳ - חילוקי גי׳ בדבר. ועיי״ע שאר יוסף לרמב״ם גניבה פ״ח הי״ב). וראה שו״ת חות יאיר סקע״ב במה שלא מצינו דין הכרעה (משא״כ גירומין) במדה. ובשו״ת מהר״ם שיק חו״מ ס״ל, שבמדת הקרקע א״צ להוסיף לפי שהשיעור מכוון.

ובטעם החיוב - הנה ברשב״ם שם ד״ה היכי שגזה״כ הוא. ואף דהיינו רק לקס״ד שבגמ׳, שלמסקנא א״צ בהכרעה, ומנהגא הוא - מ״מ קאי גם למסקנא, שתוספת גירומין הוא מגזה״כ, וכדמוכח ברשב״ם שם ד״ה אלא - ״הכתוב מקפיד״. והיינו, שלמסקנא נתחדש שמועיל גם הוספה שלא בשעת המשקל (עיי״ש ברשב״ם. וראה בשטמ״ק בשם תוסהרא״ש). וצ״ע מש״כ אח״כ (בד״ה או דילמא) בטעם שבלח צ׳ להוסיף יותר לפי שנדבק. ועד״ז בפי׳ רגמ״ה. וראה גם מאירי על אתר. (ולפ״ז, מקום לומר שבזמנינו שבד״כ מניחים בשקיות ואריזות ואינו נדבק אין כאן בית מיחוש). ואוי״ל שהוא בגדר טעמא דקרא. וראה עוד לקמן. ועו״ש בפי׳ רגמ״ה בחיוב הכרעה, מפני הפסולת.

ומתו״ד אדה״ז, כד מעיינת בה שפיר, מיושב הכל לנכון, עיי״ש בס״ו שגוף ההוספה ילפינן מקרא, והוא דאורייתא, וכמות ההוספה - שיערו חכמים מטעם הנ״ל. (וכ״כ בפי׳ ר״י קרקושא. ועוד). וממוצא דבריו אתה למד ג״כ שעיקר הילפותא הוא שצ״ל ״עודף על המדה״, ולא (רק) מחשש שלא מדד נכון. ולפ״ז אפ״ל שהטעם שנז׳ שבלח נדבק - היינו לאטפויי, שבכדי שיהא הוספה על איפה שלימה, צ״ל לפנ״ז ודאות שנמדד נכון. ודוחק. ועפ״ז מובן שכ״ה גם בדין משקל שבסי״ד שם. וכ״מ ברשב״ם שם ד״ה וצדק: אע״פ שאיפה שלימה מדדת וכו׳ בריוח כדי שיהא יתר על מדתו.

וצע״ק ממש״כ בשו״ת אדה״ז (נתפרסם מכת״י לאחרונה, ונד׳ בסוף השו״ע מהדו״ח), שאין באיסור מדות ומשקלות יותר מאיסור גניבה, וכל שאין לחוש משום גניבה שרי. ודוחק לומר דקאי רק בל״ת ולא במ״ע. ועוד שלפ״ז עדיין יוקשה באמות שבחנות (המדובר שם בתשו׳) שהרי עוברים על מ״ע. ועכצ״ל שאין הכוונה כפשוטה, שהרי אסור להשהות מדה חסירה בביתו אף כשאינו מודד. ובהכרח לומר דדרשינן טעמא דקרא, שאסור להשהותה מחשש שמא יבוא לידי גניבה (ראה קו״א גזילה סק״ב) שמא יבוא מי שאינו יודע וימדוד בה (שו״ע אדה״ז מדות ומשקלות ס״ג. אונאה ס״י). ומכיון שכן נאסר בכל אופן. וה״ה בעניננו שגוף המצוה הוא להוסיף על המדה בכל אופן, שיהא בריוח, וטעמא דקרא - שלא יבוא לידי מצב שלא ימדוד נכון.

(אבל לדעת התוס׳, רק מיו״ד ליטרא ומעלה הוא דאורייתא. וכ״נ להפוסקים דא״ח רק במיני מאכל. ובפי׳ הר״י מיגאש על אתר מ׳ ג״כ שעיקר חיוב תוספת גירומין הוא דרבנן. ולאידך, ראה ביד רמ״ה במשנה, דמ׳ שאפי׳ שיעור הגירומין הוא דאורייתא, שכת״ש דמה״ט שיערו חכמים טפח להכרעה שהוא בשיעור גירומין דלח. ובהמשך דבריו: דאי מכריע לי׳ ללח במאי דחזי לי׳ ליבש קא פסיד לוקח ואמר קרא וצדק צדק משלך. וראה חכמת שלמה שם. וכ״מ ביראים השלם עמוד ה סרי״ח שגירומין ושיעורייהו דאורייתא. ורק לאח״ז הוסיף ב״תולדות התוספת״ - חיוב הכרעה במקום שנהגו מדרבנן).

ומעתה להשקו״ט במאזניים אלקטרוניים ודיגיטליים שלא נהגו להוסיף על המדה, וכמעט ואא״פ להעשות כן במציאות. (וזהו נוסף לכך שמעגלים המדה, שבזה אין חשש לפי שהסכימו עליו בני המדינה, וכ״כ בשו״ת אדה״ז הנ״ל לגבי אמות שבחנות. ועוד זאת, שכוללים בהמשקל האריזה החיצונית. וראה פת״ח אונאה פי״ד הע׳ כג). וטעמא בעי. וגם יש מקום עיון בנוגע להקונה אם יש כאן דררא דלפנ״ע.

והנה בשו״ת מהר״ם שיק שם כ׳ שגם יראים וכשרים אינם מקפידים בדבר, ועיי״ש מש״כ בישוב המנהג. ומאריך שם בשקו״ט אם דין הכרעה ותוספת הוא דאורייתא, ותלוי באם אפשר לצמצם מה״ת או לא, עיי״ש הוכחותיו (ודיוקו בל׳ הרי״ף והרמב״ם שם - יל״ד בקל. וגם בהגמ״יי שם ה״ג מוכח שהבין בדעת הרמב״ם שהוא דרבנן. וכן מורה ל׳ הסמ״ג מ׳ עב, אף שהעתיק ל׳ הרמב״ם בכלל (וגם כאן)).

והנה, כדבריו שהטעם משום שאא״פ לצמצם - כ״כ בערוה״ש סי״ד. וקדמם בס׳ ברית שלום עה״ת (קדושים יט, טו). ולהעיר מל׳ הרמב״ם בסהמ״צ מ׳ רח (וכ״ה בד״ר, קושטא ר״ע) בנוגע לגוף המצוה: להפליג בצמצומם. ובמאירי: שלא יהו המאזניים מעוינות ר״ל מצומצמות זו כנגד זו. [וברשב״ם (שם ד״ה לא ימוד, והובא בסמ״ע סקי״ג ובשו״ע אדה״ז ס״ז) הובא טעם זה לענין אחר].

ובשו״ת מהר״ם שיק ר״ל וליישב המנהג עפ״מ שחידש שמחילה מועלת, ובנה יסודו ע״ד המג״א סקכ״ג סק״ב (ובשו״ע אדה״ז שם ס״א) במדידה בשבת. וצ״ע בדבריו, שהרי במג״א לא קאתי עלה כלל מדין מצות מדות ומשקלות, ועכצ״ל שבנדון דידי׳ מעיקרא לית לן בה, כיון שמלכתחילה ״אינו מכוון למדה לגמרי״, מצד איסורי שבת. וכל קושייתו הוא רק מדין גזל. ועז״א שגם בזה אין חשש, כיון שידוע לבעלים שהכל רגילים בכך בשויו״ט. (ולהעיר מל׳ אדה״ז ריש הל׳ רבית, שאם אדם רוצה להניח לגוזלו רשאי). [ואף גם לד׳ אדה״ז הנ״ל (בשו״ת) שכשאינו בא לידי גניבה שרי, ראה לקמן].

ואדרבה, בתוספתא ב״ב פ״ה ה״ד אמר ר״ש משם ר״ע וכו׳ לא יאמר לו מלא לי את המדה הזאת מחול לי את הקורטוב הזה שאין האמנת המדות תלוי׳ אלא בבריות והמקום ב״ה הוחל שמו עליהן. [ובפי׳ ״הוחל שמו עליהן״ נתחבטו כו״כ. (ולהעיר שכדוגמתו נמצא כמ״פ במדרש. ובחלקם - מצינו שיש ששינו הגי׳: ייחד, וכיו״ב. וראה פרקי לשון (ילון) ע׳ 445). ולכאו׳ הכוונה שהוא ע״ד חותם המלך על המדות, וחותמו של הקב״ה אמת. ויתר על כן, שמצינו שמדות ומשקלות שלמטה מכוונים למאזני השמים, מאזני משפט (משלי טז, יא) ומאזני צדק (איוב לא, ו). ועד״ז בכ״מ (יחזקאל ה, א ועיי״ש בהמשך הפסוקים. דניאל ה, כה). ומה״ט אמרו שהמודד נק׳ דיין (תו״כ קדושים פ״ג, ה), ואלקים נצב בעדת א-ל]. וכ״ה בנוגע למחילה במנהג לגדוש או למחוק (ברייתא ב״ב פט, א. טושו״ע חו״מ סרל״א ס״ה. אדה״ז שם ס״ז). ועד״ז לענין מחילה לעיין במקום שמכריעים (ספרי תצא כה, יד).

ובהכי ניחא בעניננו, שגם לד׳ אדה״ז שאין באיסור משקלות איסור נוסף על איסור גניבה - מקום לומר אין מחילה מועלת, שה״ז בדומה למנהג לגדוש, שגם בזה גזרו מחשש גניבה שיצא מזה עיוות בפני הרואים שאינם יודעים (עיי״ש בשו״ע אדה״ז). וה״ה והוא הטעם בעניננו. ולהעיר שגם בזמנינו, ובמאזניים דיגיטליים, שייך החשש שלא נמדד נכון.

[ומש״כ ביד רמ״ה ד״ה וחייב, שתנאי מועיל - היינו שא״צ הכרעה, אבל חייב בגירומין. ועיי״ש ד״ה מקום שנהגו שגם לענין מחיקה וגדישה מועיל תנאי מעיקרא. ועדיין י״ל שתנאי מראש א״ד למחילה. וראה באו״ז שם].

והנה, בחס״ד לתוספתא שם שד׳ התוספתא סתומים ולא הובאו בשום מקום. (וראה במפרשי התוספתא שם). אבל איך שיהי׳, מוכח מתוכו שאין מחילה מועלת. וכ״כ עפ״ז בתוספת ירושלים חו״מ סרל״א. (ומש״כ בחס״ד לפרש שהכוונה שלא להשהות אצלו מדה חסירה - אינו עולה יפה בל׳ התוספתא. וצ״ע בכסף הקדשים חו״מ שם - הובא בלקו״ש חכ״ז ע׳ 151 הע׳ 24).

ובמהר״ם שיק כ׳ ליישב דבריו ממש״כ בתוספתא, שכשמנהג המקום למחול אין כאן בית מיחוש. (ובפת״ח שם ר״ל ולחלק בין מחילת היחיד למחילת הציבור. והיינו הך). ובהכי מיישב גם ד׳ המג״א הנ״ל. וקצת סמך לדבריו, ממש״כ המג״א עצמו בפי׳ לתוספתא (על אתר) בטעמא דמילתא, מחשש שירמה אח״כ אחרים לומר שכך מנהג המקום. ואכן, עד״ז הוא ברשב״ם (ב״ב שם ד״ה איפה) במה שאי״מ מחילה למחוק במקום שגודשין.

ועצ״ע מסתימת לשון התוספתא. ועוד ועיקר, שטעם התוספתא ״שאין האמנת המדות תלוי׳ אלא בבריות אלא המקום ב״ה הוחל שמו עליהן״, ומאי איכפת לן במנהג המקום למחול או במחילת הציבור. (אלא שבתוספתא לא מיירי בדין תוספת גירומין כלל).

כן צ״ב דודאי לאו כו״ע מחלי. או״י באו״א, שה״ז מחילה בטעות מחמת שאינם יודעים עיקר ד״ז שחובה להוסיף גירומין, ואילו ידעו ודאי לא ניחא להו לוותר. (משא״כ בזה שמעגלים המאזניים - שהסכימו עליו בני המדינה, כיון שאא״פ לצמצם).

ועו״ק במה שהביא שם סייעתא מד׳ הרשב״א (הובא בב״י חו״מ סתי״ז) שבמקום מנהג ה״ז כמחילה ועשו שאינו זוכה כזוכה - דהתם קאי בדברים שתיקנו מפני תיקון העולם, וא״כ במקום מנהג ה״ז תיקון העולם שלא לעשות כן. ואם אחרת יקח לה, ובסגנון אחר, שאעיקרא דמילתא נ׳ של״ש לומר מחילה כ״א בכמות הגירומין, אבל גוף המצוה ודאי לא ניתן למחילה. וכד דייקת שפיר, גם בד׳ מהר״ם שיק עצמו מוכח כדברינו, עייש״ה בסו״ד. [וראיתי בכ״מ שהועתקו דבריו בטעות, כאילו ר״ל שרק מי אשר נגע יראת השם בלבבו יחוש להכריע מעט. ואי״ז במשמע דבריו כלל. ואדרבה, בישוב המנהג כותב מתחילה דכו״ע מחלי על הגרומין. ואי משום תוספת פורתא לקיים מצות התורה - עז״כ שבודאי כל אשר יראת השם נגע בלבו מכריע מעט].

ולכשתרצה, י״ל שד״ז, אי ניתן למחילה או לא, תליא בחקירה בגדר מצות צדק משלך, אם הוא בגדר זכות ממונית או מצוה. ובסגנון אחר - בין אדם למקום או לחבירו. [ולהעיר שברמב״ם ספ״ז כ׳ שקשה עונשן של מדות לפי שהוא בין אדם לחבירו, טרם שהביא שאר דיני מדות ומשקלות בפ״ח, וביניהם מ״ע לצדק המשקלות וכן דין צדק משלך. וי״ל, דנפק״מ שד״ז הוא בין אדם למקום, ואינו נוהג בגוי - ראה מנ״ח שם. מהר״ם שיק שם. אבל בשו״ע הובא מאחז״ל הנ״ל בסיום כל ההלכות - בסי״ט. ועד״ז בשו״ע אדה״ז סט״ז. אבל שם לא הובא הטעם שברמב״ם שהוא בין אדם לחבירו, כ״א מש״א בגמ׳ שם שא״י לשוב בתשובה. וידועה הקושיא בזה שהביא הרמב״ם טעם מחודש מעצמו. ובב״י הבין שהכל הולך לכוונה אחת. ואכ״מ].

ונפק״מ בחקירה זו אם יוצאה בדיינין. (ויל״ע אם חייב לשלם גירומין על כל משקל ומשקל. ולא התירו הכרע א׳ לכולן אלא בשוקל כולם בב״א. וכן מסתבר. והנה, מש״כ בפת״ח שם שעיקר המצוה רק בשעה ששוקל, וממילא אא״פ לתובעו - צ״ע ההכרח לסברא זו. ועוד שברשב״ם ד״ה אלא כ׳: בשעת המשקל או לאחרי כן. אבל ברמב״ם: בעת ששוקל לו. ויש לחקור באם בעלי צרכניות חייבים להוסיף גירומין באריזות סגורות שנמדדו ונשקלו כבר ע״י בית-החרושת. וראה חשוקי חמד שם). וכן נפק״מ אם הלוקח יכול להוסיף מעצמו (ראה פת״ח שם. וכ״מ קצת בנמוק״י שבמקום ספק אוקי בחזקת מארי׳. ומ׳ שיש ללוקח זכות. ובפי׳ ר״י מקרקושא שבמקום ספק חולקים מספק. אבל שם כ׳ גם באו״א שההכרעה לקולא היא מצד ספק דרבנן. אבל במאירי כ׳ להחמיר מספק. ולהעיר שברמב״ם לא נז׳ שאם תפס אין מוציאין מידו. ויתכן שאפי׳ אם נאמר שגדרו חיוב ממוני - א״י לתפוס מעצמו. וראה חשוקי חמד ב״ב שם שנשאר בספק). ועד״ז יל״ע אם פועל יכול לעשות כן מממונו של בעה״ב. (ועוד יש לחקור גם באם נאמר שמחילה מועלת, אם בעה״ב מקיים מצוה כשמוסיף משלו גם בכה״ג).

ויתכן לומר ולקשר למה שמצינו ברמב״ם שלא מנה צדק משלך במנין המצוות. וראה גם במנ״ח מ׳ רנט שהק׳ בטעם שלא הובא כלל בחינוך. והיינו שלדידהו זהו חלק מגוף מצות צידוק המשקלות, שלא ייגרם עיוות על ידו. אבל בסמ״ק ע׳ עב הביאו, דלדידי׳ ה״ז בתור ענין נוסף לגוף המצוה. או״י להיפך, דלהרמב״ם ודעמי׳ - הו״ע בפ״ע ולא מגוף המצוה. ואמטו להכי לא כללו במנין המצות ובסהמ״צ.

ואולי יש צד היתר בדוחק גדול, ובהקדם שמאזניים דיגיטליים שבימינו לא נועדו לצורך קביעת המשקל, שהרי אין בעה״ב מוכר ולא הלוקח קונה בשיעור מסויים הנקבע ע״פ המאזניים, ואדרבה - הקונה לוקח בכמות שרוצה, והמאזניים תפקידם אך ורק לחשב ולקבוע המחיר (אלא שהמנגנון שלהם עשוי בצורה כזאת שקביעות המחיר נקבעת בהתאם למשקל). וא״כ י״ל שאי״ז בגדר מאזניים שבכתוב. אבל מובן היטב שכ״ז מן הדוחק. ולא נז׳ אצלנו, כ״א להוסיף אסמכתא כל דהו למנהג שנהגו.

ולכאו׳ העצה היעוצה בכגון דא, לסדר המאזניים מלכתחילה באופן כזה שהמשקל מתחיל לחשב ממינוס. ואין כאן חשש שמשהה מדה חסירה בביתו, ומפסיד למוכרים אצלו, כיון שעל צג המאזניים רשום לכתחילה מינוס. ועוד שבנדו״ז עכ״פ, שהשקילה נעשית כהוגן, אלא שמתחיל ממינוס, וגם רשום להדיא בצג המאזניים, אהני סברא הנ״ל שאי״ז בגדר מאזניים שבכתוב, ובודאי אי״ז בגדר מדה חסירה. ובאופן מעשי, כשקונה מאחרים, שלא להתבלבל במחיר, יכול להעמידו חזרה כדבעי.

ומאחרוני זמנינו שנתעוררו בזה - ראה ברכת אברהם ב״ב שם. אמרי יעקב חו״מ הל׳ מדות ומשקלות סקכ״ח. מסחר כהלכה סרל״א סי״ד. ושם בשו״ת שבסוה״ס סט״ו. שו״ת משיב בהלכה סי׳ קל. אבני ישפה ח״ד חו״מ סי׳ קעז. משפטי חיים ח״א ס״ז. משפטי התורה ח״ב ס״א סק״ז. (ולא נחית כלל לגוף החיוב דצדק משלך) ועוד. וראה קובץ בית אהרן וישראל חו׳ קלז. קמ.