My son* found a ball on the school bus; may he keep it?
If we find a lost object we may keep it only if we are absolutely sure that the owner was already meyaeish (despaired) of ever finding it—thereby relinquishing his ownership—which allows us to acquire it. Otherwise, we are obligated in the mitzvah of hashavas aveidah (returning a lost object to its owner). Even if the owner was meyaeish, it’s still proper to go beyond the letter of the law and return the item to whoever provides a siman (description or distinguishing characteristic) or is otherwise proven to be the owner.
In order to be absolved of the mitzvah of hashavas aveidah, yiush must be proven to have occurred prior to the moment it was found. Whereas in a case of yiush shelo mida’as (if the owner didn’t realize that he lost the item until after we found it)—even if there’s no doubt that he will be meya’eish when he does realize, we are obligated to return it to the owner.
On his part, the owner must bring witnesses who testify that they saw him losing it, or give a siman to confirm that the lost object is his. If no one comes forward to claim the item, or the item has no siman, it should be set aside ad she’yavo Eliyahu (indefinitely, until Moshiach comes and Eliyahu Hanavi will resolve all doubts, including the ownership of lost objects).
However, if we find money—in which case a siman usually wouldn’t prove anything since money changes hands many times—we may keep it, since it’s assumed that people regularly check the money in their pockets and would realize immediately if they lost it, thereupon being meya’eish before it’s found by others. The same applies to other items without a siman that a person would immediately be aware of losing, such as an important item, a heavy object they were carrying or an item that was in their pocket.
What is the halachah if a child finds a ball on the school bus and another child claims that it’s theirs? Assuming that the ball doesn’t have a siman, does it mean that the finder may keep it? On one hand, it’s safe to assume that when a child loses a ball he immediately realizes that he lost it and would be meya’eish right away. Furthermore, it's possible that the limitation of yiush shelo midaas doesn’t apply when a child finds something, and the finder may keep the ball once the owner was meya’eish—even if yiush occurs after the ball is found. On the other hand, since the ball was lost by a katan (halachic minor), yiush may not apply because, according to many opinions, a katan isn’t capable of relinquishing ownership by being meya’eish, therefore keeping the ball might be problematic. Then again, it’s possible that the ball never really belonged to the child in the first place, but to his father, since a katan doesn’t halachically own anything, unless certain specific conditions are met. Additionally, by giving the ball to his child, the father might have committed aveidah mida’as (negligently allowing his possession to be lost), in which case hashavas aveidah doesn’t apply, and there is no obligation to return it. Finally, it's important to note that whatever a child living at home finds actually belongs to his father.
In view of the above, the halachah is that if a ball is found by a child it should be set aside ad she’yavo Eliyahu. Alternatively, the finder may keep the ball if they make a note of its current value, so that when Eliyahu comes and reveals the true owner they will give the owner its equivalent in cash or another ball to replace the one they kept. #539â 1
* Please note that for the sake of expedience we used the masculine form. The same halachah obviously applies to women and girls.
הלכות מלוקטות בדיני השבת אבידה - בשו״ע אדה״ז הל׳ מציאה ופקדון. והנכתב בפנים - הוא בעיקר ע״פ המבואר שם. ואטו כי רוכלא ליזול וליחשוב.
ומצד אריכות הענין שלפנינו, וקוצר הזמן - אבוא בזה במ״מ והערות קצרות, לדברים שלא נתפרשו בשו״ע אדה״ז שם:
בדין סימן במעות - פשוט שיש בזה חילוקים, באם שייך שסימן שכזה נרשם רק על שטר א׳ ולא על אחרים. ולדוגמא סימן של מספר הסידורי על שטר של דולר. ואכמ״ל. ולא נצרכה אלא לפי שפי שראיתי טועים בזה.
יאוש שלא מדעת בקטן - ראה מנ״ח מ׳ תקלט סק״ח. אמרי משה סל״ז סק״ד.
יאוש בקטן - כ״ה בגמ׳ ב״מ כב, א לענין יתמי דלאו בני מחילה נינהו. ונפסק בשו״ע סי׳ רס ס״ו.
והנה בכ״מ פי׳ באו״א שהוא מדין מחילה דוקא, ורק בתאנה הנופלת, וכמה בי׳ ואופנים נאמרו בד״ז (ראה ביהגר״א סרל״ה סק״ט. שו״ת בנין שלמה סוסי״ז. ועיי״ע במעין החכמה ב״מ שם. דברות משה סכ״א ענף ג. וכן רווחא שמעתתא בי מדרשא. וראה בארוכה בהנסמן במשנת המשפט סי׳ רס סק״ז, ובמשנת הנתיבות (בסוה״ס) לנתה״מ דלקמן. וראה אבן הטוען ב״מ שם בדעת הרמב״ם. אסוך שמן ספ״ה. ועוד). ועפ״ז ר״ל שבסתם אבידה שייך דין יאוש גם בקטן. אבל בדעת אדה״ז שם ס״ז - נ׳ ברור שכ״ה בכל אבידת קטן, דל״ש דין יאוש. וכ״מ במאירי על אתר. וכ״כ גם בנתה״מ שם סקי״א. וראה גהש״ס לרעק״א ב״מ כא, ב. וראה פת״ש סרל״ה סק״ד. וכ״מ בתוס׳ שם - ד״ה דלאו.
וילע״ע אם שייך גדר אדם עשוי למשמש בקטנים. ולא מצאתי לע״ע מזה. (ולהעיר מהשקו״ט אם גם בזמנינו שייך לומר שאדם עשוי למשמש).
והנה, ראיתי למי שפי׳ דנקט יתמי דוקא, שבסתם קטן בלא״ה אי״מ יאושו, לפי שהוא של אביו, עכ״פ בסמוך על שולחנו, ואין יאוש הבן מועיל. וכמו שכתבו הפוסקים לענין יאוש השליח, או יאוש האשה עבור בעלה ועוד כיו״ב. וראה שערים מצויינים בהלכה לאאמו״ר ז״ל ב״מ כא, ב ד״ה אדם.
אין קנין לקטן ואפי׳ בדעת אחרת מקנה - כיון שבסמוך על שולחן אביו שייך לאביו, ראה שו״ע אדה״ז הל׳ הפקר ס״ט.
ואפילו בנתן לו אביו מתנה, כמפורש בנמוק״י (ב״מ ו, א - ד״ה גמ׳ זה הוא). וראה גם שו״ע אדה״ז סשס״ו סי״ג.
וכש״כ שכמ״פ ה״ז ניתן לשימושו של הבן ולא כמתנה גמורה. ואכ״מ.
והנה, בדין אבידה מדעת (שו״ע ורמ״א סרס״א ס״ד), יש להאריך הרבה, ודעת אדה״ז הל׳ מציאה ופקדון סט״ז שהוא מדין הפקר. וראה כתבי ר׳ אייזיק ח״א ע׳ רס באורך. קובץ העו״ב חיי״ש תשס״ו.
וכעת לענין קטן, הנה בראב״ד שכירות פ״״ב ה״ז שאין חיוב שמירה לקטן. וכ״פ ברמ״א סצ״ו ס״א. וצ״ע במש״כ במנ״ח מ׳ תרלח שפשוט שמחוייב להחזיר אף באבידת קטן.
וראה באבן האזל גזילה פי״א הי״ב שאפי׳ לדעת הקצוה״ח (סרס״א) וסייעתו, שאינו הפקר כ״א כמשתמר קצת (ובמסר צלוחיתו לקטן ה״ט לפי שאינו חייב בשמירה מעולה יותר מהבעלים. ולכאו׳ צ״ב ממש״כ הראשונים שבאבידה מדעת אינו משתמר כלל - ראה מאירי ב״מ כה, ב. ועוד. וי״ל) - בנאבד מהקטן לכו״ע פטור מלהחזירו. וראה בארוכה בקובץ עומקא דדינא חו׳ ב ע׳ 171 ואילך, שנגע בכל הצדדים.
וראה בשו״ת הרדב״ז סי׳ א׳רי שמחלק בסוגי החפצים. וראה משפט שלום למהרש״ם סקפ״ח סק״ט. שו״ת אמרי יושר ח״ב סקי״ב בדבר שדרך למוסרו לקטן. ונשאר בצ״ע.
וראה שו״ת שערי יושר (חנניא) ח״א חו״מ סנ״א. ועוד יש להאריך בכ״ז. ואין עתותי בידי. ועוד חזון למועד.
עוד אחת היא לנו, בדין יהא מונח שכמה מאחרוני זמנינו כתבו כבפנים. והוא ע״פ ב״מ כט, ב - בתפילין. ונפסק בשו״ע סרס״ז סכ״א. אלא שנחלקו הפוסקים בטעמא דמילתא, ראה ש״ך סרס״ז סקט״ז וסמ״ע סק״ל. ובערוה״ש סי״ד לא הכריע. ונפק״מ בדבר המצוי תדיר אבל אינו עשוי למצוה.
אמנם, מכיון שבשו״ע לא הובאו ד׳ הרמב״ם שעשויין למצותן, עכצ״ל שלהלכה כ״ה בכל דבר המצוי. וכן מורה ל׳ הסמ״ע: אבל הטור וכו׳. וידוע של׳ ״אבל״ מורה שזהו העיקר.
וכ״כ בחכמת שלמה שם. וראה גם שו״ת בית אפרים חו״מ סמ״ט. חת״ס חו״מ סקכ״ב. אג״מ חו״מ ח״ב סמ״ה. מנח״י ח״ח סקמ״ו. ויתר על כן - בשו״ת מנחת שלמה תנינא סי׳ קו סק״ג, עיי״ש. וראה בארוכה שו״ת פתוחי חותם ס״ד סק״ד.
ואדיר חפצנו להאריך עוד בפרטי הדברים בהלכה זו, אבל מה אעשה ואנא טרידנא במילי דמתא, מוקף בחבילי טרדין בהקפת כל הראש, ואנה אני בא, ונקיטנא נפשאי בקצירת האומר, וטל ילין בקצירי.