Halacha2goThe one minute halacha

¹ בפשטות, ה״ז דומה לכלי אוצר (ואיחסון) שמכניסים בו לקיום, שנחלקו הפוסקים אם חייב בטבילה. והדבר נפתח בשו״ת בית יהודה עייאש סנ״ב שהעלה לפוטרם בטבילה. והו״ד בהגהות רעק״א יו״ד סי׳ קכ בריש הסימן (ועייג״כ שם בסק״ד בשם כנה״ג), וכן בהגהות יא״פ שם. 

אולם נוסף לזה שכמה אחרונים חלקו עליו, ובכנה״ג (הובא גם בשו״ת בית יהודה שם ובהגהות רעק״א) הוכיח מאו״ה הארוך כלל נח ספ״ח שחייב טבילה - הנה המעיין בדברי שו״ת בית יהודה בפנים יראה שכתב בין הדברים לדמות לסכין של שחיטה. וא״כ דבריו עולים יפה רק עפ״ד המחבר בס״ה, אבל לרמ״א צ׳ טבילה. (אמנם, בשו״ת בית יהודה שם בסנ״ו נחית הו״ע לדעת הרמ״א. ובנדון המדובר שם כתב שמספק יש להטביל בלא ברכה. ואולי לדעתו נדו״ז גרע טפי מסכין של שחיטה, כיון שאינו מכשיר כלל לאכילה. ועיי״ש בסנ״ו שנגרר קצת אחרי סברת הפר״ח בדעת הרמ״א, בטעם החילוק בין סכין של שחיטה לברזלים שמתקנים המצות).

ובבא״ח (ש״א צו סט״ו. ש״ב מטות ס״ה) פסק להטביל בברכה. ועייג״כ בחכמ״א כלל עג סי״ג, והובא בפת״ש סק״״א. אבל בקצושו״ע סל״ז ס״ח הכריע להטביל בלא ברכה. וכך נתפשטה ההוראה. וכן המנהג.

ומ״מ, בנדו״ז נוסף טעם לשבח לקולא, שהרי בשו״ת בית יהודה שם נחית לחלק בין חביות גדולות לקטנות, אף שלא בי׳ שם מילתא בטעמא. וי״ל כמ״ש בערוה״ש סל״ט שדבר שאין מטלטלים ממקום למקום אינו בגדר כלי סעודה. וא״כ ה״ה במגירות שבמקרר. ומ״מ, למעשה אי״ז טעם מספיק להתיר, כיון שבאו״ה הנ״ל מיירי בחביות גדולות. וכ״ה בחכמ״א. וכ״נ שנקט בקצושו״ע שם. 

וראה בכ״ז מש״כ בשו״ת מנחת שלמה ח״ב סס״ו סק״ח. באר משה ח״ד סצ״ט.

ומש״כ בפנים, דאזלינן בתר רוב תשמישו - כ״ה בפר״ח סקי״ב וסקי״ט, והכריח כן מזה שחצובה אצ״ט (שו״ע ס״ד), אף שצריכה הכשר, והיינו משום שהמאכל נוגע בו, ועכצ״ל שלענין טבילה אזלינן בתר רוב תשמישו. אבל ראה פר״ת סקי״א.

ובאמת ברמ״א ס״ח כ׳ שאסור לחתוך אוכל בסכין המיוחד לקלפים אפי׳ דרך עראי. ומוכח שגם במיעוט תשמישו ודרך עראי חייב טבילה עבור תשמיש זה. (וראה בערוה״ש ס״מ וסמ״א, מה שפי׳ בד׳ הרמ״א שם באופן מחודש. ולכאו׳ ד׳ הרמ״א מתפרשים כפשוטם. והו״ע סיים ש״צריך להתיישב בזה״). ואכן בפר״ח שם חולק בזה על הרמ״א.

וקושיית הפר״ח מזה שחצובה צריכה הכשר - י״ל (וראה עד״ז בביהגר״א) שצריכה ליבון רק מפני העיסה שנשפכת עלי׳, וכיון שאין אוכלים עיסה הנ״ל פטורה מטבילה. [והארכנו במק״א (נסמן אצלנו במ״מ וציונים להלכה יומית אות שנב ואות תכה) בדעת אדה״ז בדין חצובה לענין ליבון]. 

והנה גם לפמש״כ ברמ״א, ולד׳ הפר״ת הנ״ל, כ״ז בסכין שבעיקרו מיועד לסעודה, אלא שיחדוהו לקלפים, אבל בדבר שבעצם אינו כלי סעודה, שפיר י״ל דאזלינן בתר רוב תשמישו. וכ״ה בשו״ת שב יעקב סל״א, והו״ד בהגהות יא״פ. וכ״כ בדברי יוסף ח״ג סתתל״ה. שולחן גבוה או״ח סתנ״א סק״ט. וראה גם בא״ח מטות שם סי״א. וראה שו״ת מנח״י ח״ט ספ״ג. עמק התשובה ח״ח סי׳ צ.

אם המפה נחשבת הפסק - ראה מנחת שלמה שם. אבל ראה בא״ח מטות שם סי״ד.  

ומ״מ, בפועל המנהג להקל גם במגירות שבמקרר המשמשים עבור ירקות ללא שום הפסק.

ומועתק בכאן מה שכתבנו במענה לשואל כענין בנוגע להנ״ל:

הנה, כנראה מסתמכים על כך: 

1) שהוא רק מדרבנן לפי שאינו כלי מתכות. 

2) שלכמה פוסקים, פלסטיק א״צ טבילה. (ואכ״מ בזה. ודעת אאזמו״ר זצ״ל בשמ״ב על קצושו״ע סל״ז סק״ד נוטה לחומרא לחייבם). 

3) שאינו כלי סעודה ממש, כ״א ההכנה לסעודה (כבסכין של שחיטה), וי״א שא״צ טבילה. ולכו״ע, הוא רק מדרבנן.  

4) שכלי שמכניס בו לקיום, לכמה פוסקים א״צ טבילה.

5) שמיועד לקירור, וי״ל - וראיתי כן באיזהו מקומן -  שמטעם זה גופא א״צ טבילה.

6) שי״א שמחובר לקרקע, ועכ״פ עשוי לשמש עם מחובר לקרקע, וא״צ טבילה. 

7) שי״א שהוא בגדר כלי העשוי לנחת כיון שאין מטלטלים אותו.

וכבר כתבו הפוסקים שבכלי גדול שיש טורח גדול בטבילה (וכש״כ במקום שיתכן שאא״פ בטבילה), אם הוא כלי שי״ב מחלוקת אם חייב בטבילה, יש לסמוך על הפוטרים בכלי גדול. וכש״כ בעניננו.

ולא ראינו גם שיחמירו לעשות הערמה ליתן לגוי ולשאול ממנו או לנקוב נקב ולתקנו וכיו״ב. 

וכן י״ל עד״ז בנוגע לחביות הגדולות שבמכונות למים קרים. (משא״כ ברשתות שבמנגל וכדומה, העשויים ממתכת, וחייבים בטבילה דאורייתא, ואינם עשויים לקיום כ״א להכשיר האוכל, שקשה הדבר להקל).