Halachos of Nursing
It is permissible for a woman to say Tehillim, daven (pray), and learn Torah while nursing a child—as long as she is properly covered. However, she should not bentch (say Birchas Hamazon, the Grace after Meals), nor daven Shemonei Esrei (the Amidah), but wait until after she has finished nursing to do so. Bedieved (after the fact), if she bentched or davened Shemonei Esrei while she was nursing, she has fulfilled her obligation and does not have to repeat it. A child who is old enough to say brochos should make a brachah before nursing. The child is allowed to make the brachah even if they see their mother uncovered. In the absence of another place to nurse, especially when done for modesty reasons, a mother may nurse her child in the bathroom. If she has no other place to nurse, a woman may also nurse in the ladies’ section of a Shul, even during davening, provided she is completely covered in a tzniusdik (modest) manner. #366?1
לברך ולהתפלל בשעת ההנקה - אין מקום לאיסור, כיון שהוא תשמיש קל ורגילה לעשות כן ללא תשומת לב מיוחדת. ובמכ״ש ממה שהתירו כמה אחרונים ניגוב ידים בברכת אשר יצר. וי״ל שבנדו״ז י״ב גם משום גדר צורך מצוה.
ובאמת י״ל שאי״ז בגדר מלאכה כלל, כיון שאינה עושה כלום, ואדרבה - התינוק עושה.
משא״כ בברהמ״ז ותפלת העמידה שצ״ל כעבדא קמי׳ מארי׳ ואסור אפילו לרמוז ולילך וכו׳. וראה שו״ע אדה״ז סקפ״ג סי״ד. ואכן בלשון אדה״ז שם נראה שמחלק שבשאר ברכות אסור רק בדבר שצריך לשום לבו אליו. ועפ״ז א״ש משה״ק בפמ״ג סקצ״א במ״ז שם. ועיי״ע במשנ״ב סס״ג סקי״ט. וראה תהל״ד סקצ״א שם.
ברכת התינוק על חלב ההנקה - ד״ז פשוט כביעתא בכותחא, וא״צ לפנים. ולא נז׳ בפוסקים לרוב פשיטותו, וגם משום שאינו שכיח כ״כ.
ובאשר שמעתי דבת רבים מסביב, וישיחו יושבי שער, יושבי קרנות וכמה בטלני דאיכא בשוקא, בשוק התחתון של צפורי, אשר תואנה הם מבקשים, והרבו להקשות ע״ז, וברעש גדול, בחצוצרות וקול תרועה, היתכן וכו׳ וכו׳, ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו, בדבר שלא הי׳ ולא יהי׳ במציאות, ולשחוק אמרו מהולל, וכהנה וכהנה בפטפוטי הבל אשר הזמן יכלה והם לא יכלו, וברוב דברים לא יחדל וגו׳ - הנה, לכל לראש, סתם מקשן ע״ה (ובנדו״ז - ה״ז הן במציאות והן בהלכה).
והנה באמת לאמיתו, הרי אף אם לא הי׳ ולא יהי׳ הדבר הזה לעולם, הרי כשאדם יודע ומשיג פסק זה בשכלו כהלכה ה״ז משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקב״ה (תניא פ״ה). וכמבואר בפרטיות בתניא (בקו״א ד״ה ולהבין) בנוגע לפרטי ההלכות דלא שכיחי כלל, והובאה שם דוגמא מפרטי האבעיות דר׳ ירמי׳. ובכ״מ בשיחות קודש נת׳ בגודל מעלת לימוד זה דוקא, באופן של דרוש וקבל שכר - ראה גם שיחת יט״כ תשכ״ה. ואדרבה, מבואר במק״א שעיקר ורוב הלימוד צ״ל דוקא בכיו״ב, ולא בהלכה למעשה בפו״מ - ראה לקו״ש חי״ז ע׳ 351.
אבל קושטא קאי, אשר פיהם דיבר שוא, שהרי הו״ע הנוגע למעשה בפועל, כידוע ליודעים, וביודעיי ומכיריי קאמינא, וכו״כ שאלוני עד״ז בתור שאלה הנוגעת למעשה (ולאחרונה ממש - גם בנוגע לברכת בנ״ר, וכדלקמן). וכאשר שמענו באוזנינו כן ראינו מובא בכ״מ ע״ד כו״כ גדולי הדורות מלפנים. ומהם: הר״ז מוואלאזשין, היהודי הקדוש מפשיסחא, בעל חידושי הרי״ם, בעל אבני נזר. ועוד - ראה בהנלקט בס׳ תולדות בישראל אשכנזי ע׳ 304 ואילך. וכך מצינו מובא גם בהנוגע להרה״צ והרה״ג וכו׳ הר״ר צדוק הכהן מלובלין - ראה תולדות הכהן ע׳ 14 בשוה״ג. [וכך מצאנו גם בספרי קורות דברי הימים אצל כו״כ. וראה גם פרקים בתולדות יהדות בבל ע׳ 62 בשוה״ג. לשלשה באלול ח״ב פיסקא א. תפארת רפאל ע׳ תמה]. ומצינו שהיו שנקבו בשם לברכה זו: ברכת שדים.
ומוכרח הוא גם במציאות, שהרי בכ״מ מצינו שראוי לחנך בברכת הנהנין תיכף משיתחיל לדבר (ראה מעשה נסים ערך ברכת תינוק. נוהג כצאן יוסף ע׳ נו - לענין אחר. יסוש״ה ש״ז פ״ז. חיי״א כלל סו ס״א (לענין ברכהמ״ז). וראה שו״ת שלמת חיים סקל״ד. הליכות שלמה פכ״ב ס״כ. וזאת הברכה פ״כ ס״ג. ומהם - שמשמע מדבריהם שהוא מדינא, שביודע לדבר כהוגן ה״ה בגדר הגיע לחינוך לברכות. ובכל אופן, לכו״ע ראוי ונכון להעשות כן בפו״מ, וכ״ה המנהג בפועל. (וכידוע השקו״ט בנוגע לעניית אמן אחר ברכותיהם כשלא הגיעו לחינוך וגופם מטונף וכו׳). וראה גם סה״ש תנש״א ח״א ע׳ 134. שיחת אור לחגה״ש תש״מ. שיחת כ״ז אלול תשמ״ט (ועד״ז בכ״מ - לענין ברכה על הדלקת נש״ק). ואולם, בהיום יום ד׳ אייר: מיום הגזיזה והנחת פאות הראש נהגו להדר להרגיל וכו׳. ולהעיר בדא״פ מכעי״ז בפי׳ ופסקים לר״א הצרפתי בלק כג, י. וגם בזה - מצינו שאין ההדגשה שלא לעשות כן לפנ״ז. ובמק״א (התוועדויות תשמ״ב ח״ב ע׳ 708) שמגיל ג״ש הוא דבר המוכרח. ואכ״מ. וראיתי למי שכתב (קובץ הערות הת׳ ואנ״ש אושען פארקוויי ט״ו סיון תש״נ. מאריסטאון ויקרא תנש״א) לחלק, שג׳ שלבים ואופנים בדבר: משיתחיל לדבר, משיודע לדבר, מיום הגזיזה וכו׳. אבל להעיר מל׳ פירש״י פרשתנו (עקב) יא, יט).
והנה, נוסף להנז׳ שכ״ה במציאות בכו״כ - מקורו טהור בהמסופר באיכ״ר (פ״א, נ) בתינוק יונק משדי אמו בן שתי שנים ומחצה שדיבר באריכות עם הקיסר. ומקרא מלא הוא (תהילים ח, ג): מפי עוללים ויונקים, באם נפרש ״מפי״ כפשוטו (וכדרז״ל עד״ז - סוטה ל, ב. וראה בלקו״ש חכ״א דלקמן. אבל ראה תדבא״ר פ״כ. אגדת אסתר בובר ספ״ד. ולפ״ז ״ויונקים״ אינו כפשוטו. וראה בהנסמן בהעו״צ להל׳ ת״ת לאדה״ז (אשכנזי) פ״א ס״ג הע׳ 24/א). וראה פי׳ האב״ע שם: והנכון בעיני. וראה גם במנורת המאור אלנאקווה - בר״ח ר״פ גידול הבנים. ולהעיר מס׳ השם לבעל הרוקח (מח, סע״ב): ילד יונק ויודע קצת לדבר. וראה עוד מזה לקמן.
ועוד, דקייל״ן (שו״ע יו״ד ספ״א ס״ז ובש״ך שם סק״כ) שתינוק יונק עד סוף ארבע שנים לבריא וחמש לכחוש.
והרי ידוע במציאות שמתחיל לדבר קודם ג׳ שנים (ראה לקו״ש חכ״א ע׳ 343 הע׳ 40. וש״נ. (ולהעיר גם מר״ד אור לכ״ז אד״ש תשמ״ו, בהתוועדויות שם ח״ב ע׳ 859). וכן מוכרח בלקו״ש ח״ז ע׳ 350 בדעת אדה״ז. וראה גם מכתב ר״ח מנ״א תשל״ג. וכן יש להוכיח ממש״כ הפוסקים (א״ר סוסי׳ יז בשם ספרי יראה. והוא בקיצור של״ה עניני ציצית) להלביש ט״ק משיודע לדבר, ועכ״פ מבן ג״ש. וצ״ע במ״מ אישות פכ״א הי״ז. שו״ר מש״כ בזה בשו״ת אבן ישראל ח״ז סנ״ו. וראה אריכות גדולה בזה בהמובא ומלוקט מכ״מ בסודי חומש ושאר (לתל׳ ריה״ח) בנספח שבסוה״ס (סטל) פ״ב ופ״ג).
[וצלע״ג במש״כ בהמשך הענין בס׳ השם המיוחס לרוקח שם, ומכמה טעמי: חדא שלא מצינו כן בשום מקום (וכבר הובא לעיל מגדולי הדורות שלא נהגו כן). ועוד ועיקר, שהעיקר חסר מן הספר - שלא נתן שום טעם והסברה לדבריו. ועוד בה שלישי׳, שהביא ראי׳ לסתור שהרי בפסוק מפורש להדיא מפי יונקים. והדברים נראים מקוטעים ולוקים בחסר. וכמ״פ ראינו כעי״ז בכת״י המיוחסים אליו. ונ׳ ברור מתו״ד, וגם בהמשך למאי דסליק מיני׳, שהכוונה להיפך ממש, לשלול הסברא להמתין עד שיגמל. ומדאתינן להכי, תמוה בעיני מש״כ, יתר על כן, בנספח לסודי החומש הנ״ל (בהע׳ 50) לפרש בכוונת ס׳ השם, שאין מלמדין אותו כשיוגמר לדבר כלל וכלל (והביא מכ״מ שכתבו הפכו, וכאשר רואים בההנהגה בפועל בכל אתר ואתר) - דמהיכא תיתי לומר כן בדבריו, ואין לזה שום סרך רמז שם].
אלא שילה״ע בזה, שבכ״מ בדא״ח מובא שאין התינוק יכול לדבר בצירופי אותיות עד שיטעום טעם דגן, והוא אחר השלמת ימי היניקה. וכ״ה בהנסמן בלקו״ש חכ״א שם. וראה גם שיחת פורים קטן תשמ״ו. וראה ד״ה וקבל היהודים תשכ״ז. ולהעיר גם מפי׳ הר״מ הכהן שבאב״ע שם. ועד״ז בפי׳ הר״י מטראני. [ומשנ״ת בתו״א (תרומה פ, א) שמתחיל לדבר דוקא ע״י היניקה - פשוט שאינו סותר לזה, דשם הכוונה שהיניקה היא ההכנה והכלי לבחי׳ מוחין שלאחמ״כ (וראה גם בארוכה במאמרי אדמו״ר האמצעי דרושי חתונה ע׳ תרפא)].
אולם, פשוט שאין הכוונה כפשוטו שאא״פ לקטן לדבר עד גמר ימי היניקה, והוא נגד החוש וכנראה בעליל. והכוונה - שכ״ה ע״ד הרגיל, והתורה על הרוב תדבר. וראה גם במאמרי אדה״ז תקס״ח ח״ב ע׳ תרסא (ועד״ז בכ״מ): וכנראה בחוש בתינוק קודם שמגיע לבחי׳ חכמה - כמו קודם שנשלמו ימי היניקה - א״י לצרף צירופי אותיות כלל בדיבור וזהו הרמז שרמזו רז״ל אין התינוק יודע וכו׳. ועוד זאת, שגם בזה אין הכוונה שצ״ל גמר היניקה בפועל, אלא זמן היניקה המוכרח, והוא עד כ״ד חודש, שעד אז כופין אותה להניק - ראה לקו״ש חכ״א שם. וכ״ה בכמה דרושים: ב׳ שנים.
בנוגע לברכה אחרונה שצ״ל אכילה כשיעור דוקא - להעיר מכריתות יג, סע״א. רמב״ם אבה״ט פ״ח הי״ב. וראה משל״מ ברכות פ״ג הי״ב. ושקו״ט בזה בעלי תריסין. אבל בבני חיי או״ח סר״ד בהגב״י ס״א כ׳ לפרש דמספק״ל שמא דרך יניקתו בפחות מכדא״פ. אבל ראה מש״כ ע״ז בזכל״א אלקלעי ח״ג קו״א קיג, ב. וראה גם מש״כ מד״ע עד״ז בשו״ת תורת חסד או״ח סל״ב. דברי יציב או״ח סרס״א סק״ח. ואכ״מ.
ומותר לו לברך גם כשאינה מכוסה - ראה פמ״ג או״ח סע״ה א״א סק״ז. מצפה איתן מגילה כד, ב. שו״ת פרי יצחק ח״א סי״א ד״ה והנה. ולהעיר מברכות י, א: ינק משדי אמו ונסתכל בדדי׳ ואמר שירה. אבל ראה טו״א מגילה שם (בבר הבנה - מדין איסור ספי׳). וראה משנ״ב סע״ה סקכ״ב (כשהגיע לחינוך משום חינוך). אבל בעניננו, מקום לומר דלכו״ע שרי, שלגבי הקטן עצמו הרגיל בכך, אי״ז בגדר מקומות המכוסים. (ובמכ״ש מדעת הי״א שהביא בבא״ח ש״א פ׳ בא ס״י).
הנקה בביהכ״נ בעז״נ - פשוט שאי״ב שום סרך איסור כשהוא באופן של צניעות. [ולהעיר מדעת הסוברים שבשעת הקהל הביאו גם יונקי שדים].
ולענין ההנקה בביהכ״ס - הנה בכללות האכילה שם, ראה באה״ט ס״ג סק״ב בשם ״מצאתי״. אבל הוא רק משום ד״א. (ועמש״כ בזה בהל׳ יומית אות רכג. וש״נ). אבל בנדו״ז ל״ש ה״ט כלל ועיקר. ובפרט, שהמדובר בתינוק ש(לא רק שהוא למטה מגיל חינוך, אלא) אינו אפי׳ בר הבנה. ומה גם שבמקום הדחק קיימינן. והרי סתם תינוק מסוכן אצל חלב.
ונוסף גם הוא, שהחלב אינו שוהה בגוף ביהכ״ס, ודמיא קצת למאכלים מכוסים (להחוששים בזה משום רו״ר ומתירים בכגון דא - ראה בכה״ח פלאגי ס״ח סקי״א. שו״ת יבי״א ח״ד ס״ה. צי״א חי״ד ס״ב סק״ג).
ויש לצרף הסברא שביהכ״ס שלנו דינו כביהכ״ס דפרסאי. ועכ״פ לענין זה - שאי״ב לא שרש ולא סרך של איסור - ודאי יש מקום להקל, כיון שבמציאות הוא מקום נקי.
ובד״כ, ה״ז נעשה משום צניעות דייקא. וא״כ אדרבה, אין מקום להחמיר עליהן בזה.
ואף שסכנה להניק מיד לאחרי יציאה מביהכ״ס (ערוך ערך שיבתא - הובא בגהש״ס יומא עז, ב), ולכאו׳ כש״כ בביהכ״ס גופא (וראה שו״ת בצה״ח ח״ג סי״א. בא״מ ח״ה ס״א) - הנה, בענינים כאלו אא״פ לדמות מילתא למילתא, אף בדומה. והבו דלא לוסיף עלה. וכש״כ שי״ל שאי״ז אפי׳ דומה לדומה, דהרי לא מיירי התם מכניסה גרידא לביהכ״ס, כ״א אחר עשיית צרכי׳ (ראה גם שם בהל׳ היומית הנ״ל באורך בהסברא שאין רו״ר בגוף הכניסה).
ועוד זאת, שכתבו בתוס׳ (יומא שם ד״ה משום) שלא נזהרים ברו״ר הנ״ל, כיון שאין רו״ר הנ״ל מצוי׳ בינינו. ואיך שלא יהי׳ בפי׳ ד׳ הגמ׳ שם, עכ״פ לעניננו, הרי ד׳ הערוך לא הועתקו להלכה בשו״ע ובפוסקים, ולא נז׳ באחרונים כלל כהוראה למעשה, וכאשר ראינו שאין העולם נזהרים בזה (להמתין אחר יציאה מביהכ״ס). ובפרט ששאר הראשונים פי׳ בגמ׳ באו״א לגמרי.
וי״ל עוד, וכנ״ל, בנוגע לסכנה הנ״ל, שבמקום נקי לגמרי כביהכ״ס שבימינו מלכתחילה ל״ש כל הענין. (ומה״ט פשוט ג״כ שאי״ז שייך לד׳ הגמ׳ ברכות י, א שלא יינק ממקום הטינופת).
ובכגון דא ודאי י״ל דמאן דלא קפיד לא קפדינן. ובפרט שדשו בו רבים, שהרי כנ״ל לא מצינו שיזהרו שלא להניק אחרי יציאה מביהכ״ס, ושומר פתאים ה׳.