Halacha2goThe one minute halacha

343
שקו״ט בזה באחרוני זמנינו, עפ״ד המג״א סש״ו סק״ז  (ואדה״ז שם ס״ט) במלוי רבית לנכרים - ראה שו״ת מנח״י ח״ט סנ״ט. אג״מ או״ח ח״ד סנ״ט. (ועיי״ש ח״ה סל״ח). בא״מ ח״ה סי׳ ק. בצה״ח ח״ג סל״ח. משנ״ה ח״ה סמ״ה. שם ח״ח ס״מ. מגדנות אליהו ח״ב סמ״ט. משנת יוסף דלקמן. קנין תורה ח״ג סכ״ד. שש״כ פכ״ח ס״ס. 
ועוד דנו בבנקים שנעשה ע״י הית״ע - ראה מנח״י שם. שש״כ פכ״ח הע׳ קטז. וכבר נתעוררו בזה מלפנים - ראה תורת שבת שם סק״ז. ערוה״ש סש״ו ס״י. גנזי חיים עהמג״א הנ״ל. וראה גם שו״ת ברכת חיים ח״א (אלטשטאט) בקונט׳ שרגא וטהרה (שבסוה״ס) ס״א. [ועיי״ע בקובץ אור תורה כסלו תשמ״ה. בית אהרן וישראל סיון-תמוז תש״ס. אב-אלול תש״ס].
והנה אף שההבלעה צ״ל לא רק בהתשלומין בפועל אלא גם מעיקר תנאי השכירות (ראה שו״ע אדה״ז סש״ו ס״ח) - מצינו ראינו דין הבלעה גם באופן שהוא תערובת דמים לחוד, שמערב שכר שבת עם שכר ימי החול, ראה שו״ע אדה״ז סרמ״ג ס״ה כששוכר נכרי והביא לו שכר שבת בב״א עם שאר הימים, שאי״ב איסור משום שכר שבת לפי שהוא בהבלעה (ולדעת אדה״ז מהדו״ב - נסמן שם בהג״ה בס״ג - מותר גם ליהנות ממנו). והרי פשוטן של דברים שהוא רק תערובת דמים לחוד. (משא״כ במשכיר המרחץ לנכרי - שם סי״א וסי״ב). ועד״ז ברמ״א או״ח סרמ״ה ס״א (ואדה״ז שם ס״ו) בשותף עם נכרי, שנוטלו בהבלעה עם שאר הימים. ואסברה לה אדה״ז (שם ס״ח), שמעיקר הדין בכגון דא אין איסור משום שכר שבת, כיון שאין לישראל חלק במלאכת הנכרי בשבת ורק נראה כשכר שבת. ועד״ז י״ל בסט״ז שם (בנותן מעות לנכרי להתעסק בהם). 
והדברים מיוסדים בדברי הר״ן ספ״ק דע״ז, והובא בב״י סרמ״ה, עייש״ה בלשונו. ונקודת הבי׳ בזה, שכל שאין הישראל עושה מלאכה בשבת - או שהגוי אינו עושה עבור הישראל - אינו בגדר שכר שבת ממש. ובכגון דא מועילה הבלעה כל דהו. ולהעיר ממש״כ (באו״א) בחי׳ הגר״ח הלוי (סטנסיל) שבת סי״ב. ועיי״ע בשו״ת מהרש״ג ח״ב סי׳ ס.  (וצ״ע מדין מורדת בכתובות סד, ב דמוכח להדיא שאינו מועיל תערובת דמים לחוד, והרי התם אינו שכר שבת ממש כ״א מיחזי כשכר שבת, כמפורש בגמ׳.  ועייג״כ בהגהות רעק״א למג״א סש״ו סק״ז לענין ניכוי מחוב. ואולי בהכרח לחלק בין סוגים שונים של נראה כשכר שבת. ויתכן שבמורדת שאני, כיון שקנסו חכמים לכל יום, ה״ז כשכר שבת. ועצ״ע). וראה בכ״ז בקובץ אור ישראל חוברת לז. שו״ת פלגי מים ליפשיץ ח״א ס״ה סק״י. שש״כ הנ״ל. 
אלא שהדברים אינם ברורים כל צרכם. וגם שבמג״א ובשו״ע אדה״ז סש״ו שם מוכח שבמלוי רבית לנכרים צ״ל הבלעה אמיתית, ובאופן שכשיפרעו החוב באמצע השבוע יפרעו ריבית בעד כל השבוע. ואולי מקום לחלק בין זה לנותן מעות לנכרי להתעסק. ואוי״ל שבמלוה בריבית משלם הלוה עבור כל יום, והשכר עבור שבת ממש, משא״כ בנותן לנכרי מעות שהתשלומים אינו עבור היום עצמו. או״י שבנותן מעות לנכרי, הנכרי עושה לטובת עצמו להרבות שכרו, וכל׳ אדה״ז שם, אבל במלוה בריבית לנכרי, אין לנכרי שכר כלל. ומחוורתא כדמעיקרא. ויל״ע בכ״ז. ועוד חזון למועד. 
והשתא ניחזי אנן בנוגע לריבית שבחשבון בנק, דאף שבנדו״ז אין הישראל  מתנה הישראל עם הבנק להדיא ליתן לו ריבית בכל יום, ועאכו״כ שלא התנה לשויו״ט (שבכגון דא במקום הפסד גדול עכ״פ יש לסמוך שאי״ב משום שכר שבת - ראה שו״ע אדה״ז סרמ״ה ס״ב וס״ו) - נ׳ פשוט שגוף ההסכם עם הבנק ה״ז כתנאי להדיא. 
והנה, אף את״ל שבהבלעה כל דהו סגי (ומסברא נ׳ יותר שדומה למלוי בריבית לנכרים, כנ״ל) - כמדומה ברור, שבימינו אלה הנהוג שהבנק מחשב חשבון הריבית בהתאם לסכום הכסף שנמצא בתוכנית חסכון מדי יום ביומו בשעת חצות (או בהתאם לממוצע חודשי של סכום הכסף שבבנק בשעת חצות של כל יום), ולא לפי סכום הכסף שהי׳ שם במשך כ״ד שעות שקדמו, וממילא אין כאן שום הבלעה כלל. ולפענ״ד דוחק לומר שכיון שתוכן תנאי שכירות הנ״ל הוא על יסוד חשבון ימי החודש למספרם, ורק שהחשבון בפועל נעשה ברגע אחד במשך המעל״ע ה״ז כתנאי הבלעה בשכירות.
אולם, בלא״ה, הרי בד״כ, הפרעון נעשה פעם בחודש, וממילא עדיין יש כאן הבלעה כלשהו (תערובת דמים עכ״פ) בשעת קבלת הכסף.
ואוי״ל, שכיון שהבנק א״י לחזור בו, ומחוייב לסלק דמי הפרעון להמפקיד (אא״כ נהג שלא כחוק וכיו״ב), נמצא שההבלעה - פרעון החודשי וכדומה - הוא מתנאי השכירות, [ויתירה מזו - שגם הבעלים חייבים לשלם קנס באם מוציאים כספם. ועוד שהבנק אינו מחזיר כספו עד סיום התקופה], וא״כ ה״ז הבלעה גמורה. ולכאו׳ העיקר בזה מה שהפועל א״י לחזור בו. (וראה במאמ״ר שהק׳ שהפועל יכול לחזור בו אפי׳ בחצי היום. וראה בשו״ת פלגי מים הנ״ל סק״ז). וראה בשו״ת משנת יוסף ח״ה סע״ד סק״ד. 
והנה בתורת שבת שם סק״ז כ׳ שהמלוה לנכרי כיון שהלילה הולך אחר היום ה״ז בהבלעה. ומוכח דס״ל שדנים בזה בדיננו. אבל במג״א ואדה״ז שם מוכח דלא שמיעא להו ולא ס״ל להא מילתא. 
והנה, עוד אחת היא לנו בענין זה, שבאמת יל״ע בכללות דין הבלעה, מה גדרו, דלכאו׳ מאי אהני מה שמבליע גם דמי היתר. ואת״ל שהוא מדין ביטול ברוב וכדומה, וכפשטות פי׳ התיבה והענין דהבלעה, ל״ש הבלעה כשדמי האיסור מרובים על ההיתר. ואכן, ראה זה מצאתי בפתה״ד סש״ו סק״ה שכ״כ להדיא. אולם, אין להוכיח מזה שבגמ׳ ופוסקים נז׳ הבלעה בשכירות לעשרה ימים או לחודש ושבוע (וכן העיר בפתה״ד שם) - דיל״ד שהתורה על הרוב תדבר, שהשכירות היא בד״כ לתקופה שלימה.
אמנם, בבכורות לא, ב מוכח ד(לאביי) ל״ש להבליע בשר מעשר בהמה בעורו וחלבו דלא מוכחא מילתא, שהדבר ידוע שאין העור נמכר כולי האי בדמים יקרים (וי״ל שכ״ה גם לרבא שם). וברמב״ם בכורות פ״ו ה״ח בנוגע להבלעת הבשר בעצמות ״אם היו דמי העצמות יקרים״. וראה גם בשטמ״ק נדרים לז, א: הואיל ושכרו לזמן מרובה מובלע בין שאר הימים. ואולי שיגרא דלישנא הוא. 
אכן, בתוס׳ (ד״ה יותר - סוכה לט, א) מוכח שאפשר להבליע אתרוג בלולב אף שדמי אתרוג יקרים. אולם, שאני הבלעה דדמי שביעית שצ״ל דוקא באופן שנותן האתרוג במתנה, עיי״ש בגמ׳ ובפירש״י (ולכאו׳ עד״ז הוא בהבלעת מים ומלח בשמן שנקנה מכספי מעשר - עירובין כו, ב. ועיי״ש בריטב״א כז, א שהוא מגזה״כ. ולהעיר מפי׳ הר״ש שביעית פ״ז מ״ג: כעין הבלעה. וצ״ב), וה״ט שבסתם הבלעה עדיין י״ב איסור מסירת דמי שביעית לע״ה (ועד״ז במעשר), משא״כ בשכר שבת שהוא משום גזירת מו״מ, דסגי מה שאינו ניכר להדיא השכר לשבת. (וכל׳ רש״י ב״מ שם: ואינו מפורש לשבת. ובשטמ״ק נדרים שם: היכא שאינו נראה כלוקח שכירות השבת ממש בפרט הקלו בו). אבל ראה מרומי שדה סוכה שם.
והנה במג״א סרמ״ה סק״ג ובשו״ע אדה״ז שם סי״א כ׳ הלשון ב׳ או ג׳ ימים. וצ״ע אם דוקא הוא. אמנם, בתוס״ש סרמ״ד סקט״ז מוכח שניתן להבליע גם בכמה שעות. וכ״ה בחיי״א כלל ס ס״ח (ושם משמע דבעינן תרתי, בע״ש ובמוצ״ש. וצ״ב). וכן נקטו כו״כ אחרונים. וראה שו״ת מהרש״ג ח״א סס״ה. תשורת שי ח״א סשכ״ה. וראה גם שמ״ב לאאמו״ר זצ״ל (שם ד״ה וכתב בחיי״א). וש״נ. 
ואולי ילה״ר מכעי״ז (וראה בשו״ת פלגי מים הנ״ל סקי״א מש״כ מסברא לחלק) ממש״כ אדה״ז סת״נ סי״א במשכיר חדרו לנכרי קודם הפסח שיניח בו חמץ, שא״מ במשכיר לו בע״פ קודם שעה ה׳, ורק בהשכיר קודם ערב פסח. וטעמו, שצ״ל באופן שאינו ניכר ונראה שהוא בעד שעת איסור, ע״י שיכול להשתמש יום א׳ בשעת היתר. וכצ״ל בדעת במחה״ש סתמ״ח סק״ד, עיי״ש. [ובמכירת חמץ שלנו שמשכירים החדרים לנכרי - ראה בפס״ד להצ״צ סתמ״ח (לב, א) דמיירי במשכיר יום א׳ קודם הפסח. ועצ״ע שבסדר מכירת חמץ שבסידור אדה״ז, בנוסח שטר מכירת חמץ מפורש בסופו ״היום יום י״ד ניסן״. וי״ל בפשי׳, שכיון שהשכירות היא עד ג״י אחה״פ ה״ז ג״כ בהבלעה. וראה עד״ז שו״ת הר הכרמל סי״ג (שמשכיר לזמן מרובה חודש או יותר)]. 
ולהעיר, שבשו״ת משנ״ה שם כ׳ להקל ביוט״ש משום דהוי דרבנן, ואפי׳ ביוט״ש של ר״ה. ודבריו צע״ג, דמפורש בשו״ע או״ח סתקכ״ו ס״ה ובנו״כ שיש איסור שכר יו״ט ביוט״ש. אמנם, בשו״ת אג״מ שם כ׳ באו״א, שאין לחוש משום שכר שבת בב׳ יו״ט סמוכים זל״ז, כיון שהנולדה בזה מותרת בזה, ורק בשבת ויו״ט הסמוכים זל״ז, ובכגון דא - כתב ליתן השכר לצדקה, וכדלהלן. 
ועוד צירפו סברות להיתר, מחמת ניכוי המסים שיש לתלות שהוא מהשכר של שבת. וכן שבנק סגור בימי ראשון ואא״פ להוציא כספו, והו״ל תמיד הבלעה עם יום ראשון. ואיכא נמי סברת הגר״ח שאיסור שכר שבת מחמת הפעולה 
ולענין ההנאה משכר שבת - הנה בשו״ע אדה״ז סרמ״ה סי״ט שאסור ליהנות ממנו עולמית. ושם: בין לו בין לאחרים. וראה פמ״ג סרמ״ג בא״א סק״ה. וכבר כתב הריטב״א ע״ז כו, א שצ׳ לזורקו לים, שלא יהנו אחרים. וכבר הקשו שבריטב״א שבת יט, א כ׳ שנותנו לעני. ולהנ״ל, י״ל דבריטב״א שבת מיירי כשאין הישראל עושה בשבת (והוא רק שכר של שכירות כלים) משו״ה התיר בנותנו לעני. אבל אדה״ז מיירי באפו גוים בתנורו. ואמנם, כשאסור משום מראית עין שאני - ראה אדה״ז שם ובסי״ב ובקו״א סק״ב. וצ״ע בשו״ת חת״ס חו״מ סקצ״ד (ד״ה והנה) שכ׳ ליתן לצדקה, ומיירי בשכר שבת ממש (ברופא לחולה גוי). [ואולי כיון שהוא משום איבה, ה״ז צורך מצוה - ראה בשו״ת יבי״א ח״ה או״ח סכ״ה. אבל בפמ״ג סש״ו במ״ז סק״ד נ׳ שהותר רק בישראל, משום שכר מצוה דפקו״נ. ולהעיר משו״ע אדה״ז סשל״ד סוס״ז (אף שמצוה להציל נכסי חבירו). וראה בשש״כ שם הע׳ קנה]. ובעניננו - ראה  בשו״ת אג״מ שם כנ״ל. וראה גם מש״כ אאמו״ר זצ״ל בשמ״ב עהש״ס ב״מ שם ד״ה ולענין שכר. שו״ת וישמע משה ח״ד סע״ז.