Halacha2goThe one minute halacha

בד״ז שקו״ט בו בעלי תריסין, הלא היא בספרתם, ראה שו״ת מהר״ם בריסק ח״א סכ״ג. שם ח״ב סע״ח בסופו. בית ישראל עדעלין סנ״ו. קצוה״ש ח״ח סקמ״ו ס״י ובבדה״ש שם סק״כ (ע׳ לב). שו״ת אג״מ או״ח ח״א סקי״ד.מנח״י ח״ה סק״ד. (ועיי״ש ח״ז סי״ג ואילך). שבה״ל ח״ו סל״ג. יבי״א ח״ו סל״ז. יחו״ד ח״ד סכ״ח. בא״מ ח״ו סקכ״ג. יסודי ישורון ח״ד ע׳ 73. שש״כ פי״ד הע׳ קנח ובתיקונים ומילואים לשם (ובמהדו״ח - הע׳ קעג). ועוד ועוד.

אלא שרבו האוסרים על המתירים, ונתפשטה ההוראה כדבריהם, וכאילו ירדה בת קול ומשמיא אסכימו עלה. וניחזי אף אנן בענין זה בס״ד. וטרם כל שיח, אתקינו סהדותא דמהימנותא, סהדי במרומים, שחיפשנו בחפש מחופש לתור ולמצוא מקום ופתח של זכות, לשקוד על תקנת בנות ישראל, שלא תתגנה של בעלה.

[ולהעיר בכיו״ב ממש״כ בב״י או״ח סש״ג בשם הכלבו לענין קליעת שער בשבת. ומש״כ עליו הב״י בבד״ה שם. ובאמת באר״ח (מקורו של הכלבו) סקל״א מובא להדיא לענין כיחול ופיקוס, וסרה קושיית הב״י שם. וראה בני ציון ליכטמאן שם סקל״ה. אולם, מלשונו מובן שאי״ז טעם להיתר ח״ו, כ״א מצד מוטב שיהיו שוגגים, יעו״ש היטב. ועד״ז הוא בראב״ן סשנ״ד לענין קליעת שער].

אלא שלאחרי שבאנו אל העיון, העלינו חרס בידינו, ונוכחנו לדעת וברירא לן מילתא שאי״ב שום סרך היתר. ומכיון שכן, עלינו לכוף ראשנו כאגמון, שלא לנטות כמלא נימא וכקוצו של יו״ד מדת תוה״ק. 

וזה החלי, בעזר צורי וגואלי. הנה יש שנטו קו לחלק בין אינו מתקיים לאינו מתקיים כלל. וד״ז תמוה ביותר, ומכמה טעמי: חדא, שנתת דבריך לשיעורים, ומאן מפיס מילתא לומר שזהו בגדר אינו מתקיים כלל. ובפרט שההוראה מסורה לנשים (שהרי פשוט שבשפשוף קל מתדבק יותר). ועוד, שהמציאות בפו״מ מורה שהאבקה נשארת במשך זמן רב, ומילתא דפשיטא היא שאם הי׳ מתנדף מיד ורוח עברה ותטהרם, לא היו משתמשים בהנ״ל עבור רגע קט. והעיקר, שהרי ידוע גודל הדיוק בל׳ הרמב״ם, ובנדו״ד כתב (שבת פ״ט הי״ג) שגם בצבע שאינו מתקיים כלל פטור, והיינו שאיסורו מדרבנן. גם בהמשך ל׳ הרמב״ם: שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום, מוכחא מילתא שגם בכה״ג אסור. [וצ״ב בטעם שהוסיף הרמב״ם בהסברת הענין כאן דלא כדרכו בלשון קצרה. ונראים הדברים שהגדיר כאן עיקר גדר צביעה בדבר דאינו מתקיים. והנה, לכאו׳ פי׳ ״מעבירו לשעתו״ כאן היינו ג״כ כנ״ל. ולשונו מתפרש עד״ז, שאי״ז בגדר צביעה ממש, וה״ה רק מעביר הצבע (כל׳ הרמב״ם לפנ״ז: שהעביר הסרק) לשעתו, לרגע, על החפץ, אבל אין החפץ נצבע כלל. ובמנ״ח מוסך השבת מלאכת צובע נדחק בזה, ופי׳ באו״א]. וכן בדוגמא שהובא שם ברמב״ם - שהעביר סרק על הברזל או הנחושת - הוא ג״כ עד״ז, שאינו מתקיים כלל.

ומפורסמת השמועה ע״ד א׳ מגדולי המתירים שבמענה לשאלה בטעם ההיתר, ענה ואמר שה״ז דומה לנתינת אבקה על השולחן, שפשוט שאי״ז בגדר צובע. ולדידי ג״ז אינו פשוט כלל ועיקר, שבאם כוונתו לצביעה ה״ז ממש כדוגמא הנזכרת.

ומכח כ״ז נכנסו בחילוקים חדשים, דשאני סרק כיון שי״ב שמנונית וכיו״ב, ומיסרך סריך, משא״כ באבקה. והנה גם את״ל שכדבריהם כן הוא (וראה לקמן עד״ז באורך) - הנה עדיין לא נתיישב מש״כ המתירים צד היתר הנ״ל שאינו מתקיים כלל, שהרי מפורש להדיא לאיסורא בכה״ג.

וגם שמתו״ד נראה דס״ל דתרי טעמי בגווה, והתירו בזה משום תרתי לטיבותא, שאינו מתקיים כלל, וגם אינו נדבק. והנה נוסף לזה שבפשטות ה״ז תרתי מגו חדא, שמה שאינו מתקיים ה״ט לפי שאינו נדבק (ולא מצינו מקור בש״ס ופוסקים לחדש ולומר שד״ז כשלעצמו - מה שאינו נדבק - גורם שלא יהא בגדר ודין (ודרך) צביעה, ועל המחדש לה״ר לדבריו) - עוד זאת, שבהיות וכל עיקר דבריהם בנוי גם ע״ז שאינו מתקיים כלל, א״כ נפל היסוד ונפל כל הבנין.

וכעת לטעם הב׳ במה שאינו נדבק: הנה חילוק זה (בין דבר הנדבק לדבר יבש) לא מצינו כלל בפוסקים, וידוע בכללי ההלכה שאא״פ להוציא חילוק חדש שלא נז׳ להדיא. והעיקר בכ״ז, שלא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה. וכל חילוקים אלו הם דקה מן הדקה, וכהררים התלויים בשערה. וכש״כ בנדו״ז שלשונו הזהב של הרמב״ם עומד וצווח, שגם כשאינו צובע כלום ואינו מתקיים כלל ה״ז אסור מדרבנן. ויתר על כן מצינו למי שכתבו (ראה שו״ת שארית יהודה בלום או״ח סל״ב) בטעם שמעברת סרק אסורה רק מדרבנן (ראה מזה להלן) - לפי שאינו נקלט בהבשר, וגדר צובע הוא רק כשהצבע נעשה גוף אחד עם הנצבע. והרי לנו שגם בכה״ג ה״ז איסור דרבנן. ואדרבה, הרי דעת המתירים מבוססת על סברא זו גופא (שסרק אינו אסור מדאורייתא לפי שאינו דרך צביעה) כאשר יווכח המעיין וכדלקמן. וא״כ למטונייהו, הרי אא״פ לבוא בחילוק חדש להתיר מטעם שאינו נדבק. 

ואם כי עדיין יד הדוחה נוטה לחלק, שכל עיקר דין צובע מלכתחילה הוא רק בדברים לחים - הרי מוכרח הפכו (כמ״ש כמה אחרונים) מדין הפוקסת ששמה בצק על בשרה, ועי״ז מאדים הבשר. ופשוט שבכה״ג לא רק שאינו מתקיים כלל, ולשעה קלה חוזר הבשר לסורו (כנ״ל), עוד זאת ששיירי הבצק פשוט שאינם נדבקים לבשר, ואת כולם ישא רוח. ועיקר פעולת הבצק כאן היא רק להאדים הבשר, והיינו שאף שאין הבצק אדום, ה״ה מוציא גוון הדם שבבשר לחוץ. ומסתברא מילתא שחתיכת הבצק מתנדפת הרבה יותר מאבקה (אף שבתוך הבצק יש גם לחלוחית המים משעת הלישה, משא״כ באבקה שיבשה לגמרי מטבעה כתולדתה - כיון שהבצק כבר התייבש לגמרי). 

אבל להעיר מפי׳ מהרש״ל לסמ״ג שפוקסת גרע טפי ממעברת סרק על פני׳, לפי שמאדים הבשר. ולא נת׳ שם טעמו. ולכאו׳ צ״ב שהרי גם הסרק הוא בצבע אדום. ונ׳ כוונתו כנ״ל, שהבצק מוציא אדמומית הטבעית שבדם הנבלע בבשר לחוץ, משא״כ בסרק שהוא צבע חיצוני. אבל לכאו׳ כלפי לייא. ומשמעות דבריו, דאדרבה, שבצביעה גרידא אינו מתקיים, משא״כ המוציא אדמומית הדם לחוץ ה״ה צובע בגוף האדם ממש, ובכה״ג דמיא ממש לצביעה בעורות אילים שבמשכן, וכד׳ הירו׳ שבת פ״ז ה״ב שהיו משרבטין בשרביט בעורות אילים, עייש״ה בדבריו. 

ואי״ז סותר למה שמצינו בשוחט למ״ד שחייב משום צובע, שמה שהדם יוצא עדיף וחמור מזה שהדם נצרר (ראה בחי׳ הצ״צ עהש״ס שבת רפי״ד. וכ״ה בכ״מ) - די״ל דשאני התם שהדם הוא ממהותו וטבעו של הבהמה, ולא דבר חיצוני, וממילא כשיוצא לחוץ ניכרת הצביעה יותר מאילו רק נצרר הדם בפנים. ועוי״ל שלמ״ד שפוקסת חייב משום בונה, עכצ״ל דס״ל להיפך שבכה״ג לית בי׳ משום צובע, כיון שאי״ז צבע. ואכן כדברים האלה כתב במגיני שלמה כתובות ד, ב. וראה גם יד אהרן אלפאנדרי סוסי׳ שג. 

ואיך שלא יהי׳, מד׳ מהרש״ל לכאו׳ נפלה ההוכחה מדין פוקסת, דהתם גרע טפי לפי שמאדים כנ״ל. ובסגנון אחר שלפ״ד מהרש״ל מוכחא מילתא שאין אנו דנים לומר שהבצק הוא הצבע, אלא שהבצק גורם להצבע שבפנים לצאת ולהיות ניכר.

ומ״מ, אף שאא״פ להוכיח בנוגע לצביעה בדבר שאינו נדבק, פשוט מינה חדא עכ״פ, שגם אבקת פודרה הנ״ל דינה כטחה בצק, שהרי ה״ה והוא הדבר באבקת פודרה הנ״ל, שענינה לא להוסיף צבע כ״א לעדן הבשר ולהוציא אדמומית הטבעית לחוץ. ומכיון שכן, הרי בכה״ג לכמה דעות גרע טפי. ומכאן תשובה מוכחת למי שר״ל להתיר מטעם זה גופא שאין האבקה צובעת כ״א שמוסיף ברק ע״י שמוציא האדמומית לחוץ - דאדרבה לפ״ז ה״ז ממש כדין הפוקסת.

[ויתר על כן, שמד׳ הב״י משמע קצת שלדידן דקיילן (שו״ע סש״ג סכ״ה) שפוקסת היא משום צובע, ולא משום בונה, וכדעת הירו׳ שבת פ״י ה״ו, ה״ז מדאורייתא, וחמירא טפי ממעברת סרק. ועייג״כ בביהגר״א לשם. ועפ״ז ל׳ השו״ע ״אסורה״ - צ״ל שמדאורייתא קאמר. וכיו״ב אשכחן טובא. [אלא שהל׳ מורה קצת, דדינא חדא לכולהו. וראה ג״כ בל׳ הלבוש על אתר]. ובאמת כ״כ בברית משה עהסמ״ג (מלאכת צובע ס״ק קמד) הן בל׳ הטור והן בל׳ המחבר. (אלא דאיהו לא נחית לחילוק זה בין פוקסת למעברת סרק. ובכולהו ר״ל שחייב מה״ת, שבצובע גם באינו מתקיים חייב. משא״כ להמג״א (ואדה״ז) שבאינו מתקיים אסור מדרבנן). ושו״ר שכ״כ מד״ע בס׳ תורת המלאכות בהוספות ומילואים למלאכת צובע (ע׳ קפב). ועפ״ז יתיישב גם משה״ק כו״כ בד׳ כמה מהראשונים שכ׳ בל׳ ״חייבת״ (אף דס״ל שמעברת סרק פטורה) - דאה״נ פוקסת חמורה הימנה.

אלא שמ״מ לא מצינו כן בפוסקים להדיא. ובכל זאת, יצויין כאן, שלכמה ראשונים כל עיקר דין מעברת סרק הוא מגדרי מלאכת צובע דאורייתא (וראה גם בא״ר על אתר). ואף דלא קייל״ן כן, חזי לאצטרופי לחומרא שלא למהר להקל ע״פ סברות הנזכרות].

וניהדר אנפין לסברא הנזכרת להתיר אבקה הנ״ל כיון שאינה נדבקת - שהמציאות טופחת על פניהם, שהאבקה הזאת נשארת משך זמן רב. וכאשר אני הגבר ראיתי במוחש ממש, והנסיון הוא כמאה עדים. ולולא דמסתפינא אמינא, שהמתירים הנ״ל לא שמו פניהם אל המציאות, ולא ידעו אבקה זו מה טיבה. ובסגנון אחר, שיתכן שכתבו דבריהם רק לפי מקומו ושעתו בדבר מסויים שידעו בו שאין רישומם ניכר כלל, ורוח ישאם, משא״כ בזמנינו שידוע לנו שהוסיפו תוספת מרובה על העיקר להתיר כל מיני צבעונים שונים. וכן מורה גם ל׳ האג״מ הנ״ל ״לזרוק את הפאודער״, והיינו שהוא דבר הנזרק, וממילא מתנדף מיד. ופשוט שאי״ז דומה כלל לאיפור במינים המצויים בימינו בייצור מיוחד לשבת, הנעשה במברשת איפור, ובודאי נדבק יותר מאבקה הנזרקת. וכבר העיד על עצמו במק״א (ח״ח או״ח ח״ה סכ״ז): יש ליזהר מליתן היתר כללי גם לאבקה לבנה. וראה גם מש״כ בשו״ת אג״מ או״ח ח״ו סכ״ה. [ולהעיר שגם בקצוה״ש הנ״ל כ׳ בל׳ ״מפזרין אבקה״. כן להעיר שנ׳ מדבריו שלא כתב כן כהלכה למעשה, כ״א בדא״פ ובדרך שקו״ט]. 

והנה עוד כתבו להתיר מסברא, שלא אסרו כ״א בסרק שהוא דבר המתקיים, משא״כ בנדו״ד שאינו מתקיים. וחילא דידהו, שמה שסרק אינו אסור מדאורייתא הוא מטעם שאין דרך צביעה בעור האדם, וא״כ בנדו״ז דאית בה תרתי לטיבותא, שאינו מתקיים וגם הוא בגוף האדם, נחתינן חד דרגא ומותר לכתחילה. ובנו דבריהם ע״פ מה שמצינו (גוו״ר כלל ג סט״ז. וראה בארוכה בשו״ת יבי״א שם סל״ו) בכעי״ז במוליד ריח דרבנן שבאינו מתקיים מותר לכתחילה.

אלא שאין הדמיון עולה יפה, שבמוליד ריח אי״ב סרך מלאכה כלל, וכמ״ש בגוו״ר (שם) בטעם ההיתר לפי שהוא חומרא דרבנן, ובסגנון אחר שאין לו עיקר מה״ת, משא״כ בנדו״ז. 

ועוד כתבו מסברא לדמות לרושם שכשאינו מתקיים מותר, למ״ד שרושם בדבר המתקיים אסור רק מדרבנן (ראה בשו״ע סש״מ ס״ה. ועיי״ש בשו״ע אדה״ז ס״ז. משנ״ב שם בבה״ל ס״ה ד״ה מותר). ועדיין לא נחה דעתנו מזה, וכי נימא בכל איסורי שבת שבתרתי דרבנן מותר. ומעולם לא שמענו ולא ראינו כדבר הזה. והרי מצינו להדיא במוחק כתב שאינו מתקיים שאסור גם שלא ע״מ לכתוב. ועוד כיו״ב. ועל כרחנו שמה שאמרו אמרו, ותו לא. (וכבר עמד על כך בשו״ת מהר״ם בריסק הנ״ל). ועוד זאת, שבלא״ה עכצ״ל ולחלק שרושם שאני, כיון שאינו מן השם של מלאכת כתיבה, וקליש איסורי׳ טפי, ועיקרו משום גזירה אטו כותב (משא״כ בשאר שבותים דרבנן). 

אלא שכל יסוד ההנחה שבדבריהם, שמדאורייתא אין גדר צביעה בגוף האדם, טעון בדיקה. דהנה לדידהו זהו הטעם שמעברת סרק אינו אסור מה״ת. אולם האמת יורה דרכו, שסברא זו מחודשת ואין לה בית אב בראשונים, ולא מצינו כלל בגדרי מלאכת צביעה שבגוף האדם אינו בגדר צביעה. ואא״פ לחדש כן ללא מקור ברור בש״ס וראשונים. ואדרבה, מצינו להדיא שבכותב על בשרו חייב, ומהיכא תיתי לחלק בין כותב לצובע.

(וידעתי גם ידעתי שיש מקום בראש לעשות חילוק חדש לחלק בין גדרי כתיבה לצביעה, שבכתיבה עיקר ההדגשה על גוף הכתב, משא״כ בצובע שההדגשה היא על הדבר הנצבע. ואף שהדברים מתקבלים וערבים לשומעיהם, אנא חילוקא לא ידענא, וכש״כ וק״ו שאין בידינו להיות מתיר איסורים על יסוד סברות שכאלה). וכן בגוזז חייב מה״ת בגוף האדם. וכהנה וכהנה בעוד מלאכות. 

ויתר על כן, שממה שכתבו הפוסקים (סוסי׳ שכ) לחלק בין אכילת תותים שאי״ב דין צביעה לפי שאין הדרך לצבוע פניו וידיו, משא״כ במעברת סרק לאשה שדרכה בכך - מוכחא מילתא שמצד גוף הענין שהצביעה הוא באדם לא איכפת לן, כ״א מצד שאין הדרך באנשים להעשות כן, הא בנשים שדרכם בכך ה״ז בגדר צביעה ממש.

זאת ועוד אחרת, שבד׳ הפוסקים מצינו שכתבו לבאר באו״א לגמרי, שמדאורייתא ה״ט דפטורה לפי שאינה מתקיימת - ראה בחיי״א כלל כד ס״א ובנשמ״א שם. וכ״כ בקיצשו״ע ס״פ סמ״ג. ברית משה עהסמ״ג שם. ועייג״כ בגדולות אלישע סש״כ ס״ב. שו״ת רב פעלים ח״ב סנ״א. (ובמג״א סש״ג סקי״ט סתם ולא פי׳ שכ׳: ומ״מ אינו אלא מדרבנן. ובשו״ע אדה״ז חסר אצלנו שם).

ובאמת שכבר כתב כן להדיא בבי׳ מהרש״ל עהסמ״ג שם: אינו כ״כ דומה לצביעה ממש דאין שייך צביעה באדם שהרי אינו מתקיים. ומינה, שמה שאין צביעה באדם הוא מה״ט גופא לפי שאינו מתקיים. (ומה שהדגיש שאין צביעה בגוף האדם, לומר לך שמצד טבע חמימות הגוף ה״ה דוחה הצביעה ואינה מתקיימת). וא״כ היאך אפ״ל דאית בה תרתי לטיבותא.

(וראיתי למי שהעתיק מדבריו במלאכת כותב, ושבק לרישא דמילתא, ועפ״ז פי׳ בדעתו להיפך ממש, וז״ל: אף שאינו שוה לגמרי שגבי העורות הוי דבר המתקיים, משא״כ בנדו״ז גבי צביעה שהאדם צובע ועושה לפניו ולקלסתרו אינו מענין הצביעה ממש אלא מענין יופי ותיקון ההידור. וממוצא דברינו אתה למד שמש״כ מהרש״ל שאינו מענין הצביעה ממש הוא כנ״ל לפי שאינו מתקיים. ומאי דסיים עלה דמילתא שהוא ״מענין יופי ותיקון ההידור״ - היינו שאף שאי״ז מתקיים, בכ״ז עושות כן מטעם יופי וכו׳).

ומכאן, שגם אילו הימצא תימצא באיזהו מקומן כדברים האלה שאין צביעה בגוף האדם, ה״ז מתפרש יפה כנ״ל, לפי שאינו מתקיים. והדעת נוטה שז״כ המשנ״ב (סש״ג סקע״ט) ג״כ. וא״צ לדחוק ולומר שיסד לנו גדר חדש בדיני צביעה. 

ולא זו בלבד, אלא שיסוד הדברים נמצא כבר בד׳ הראשונים, שבמלחמות להרמב״ן ר״פ כל הכלים כ׳ בזה״ל: אפי׳ לר״י כיבוד הבית בנין עראי כלאח״י הוא, ולא חייב בו אלא לר״א שהוא מחמיר בתולדות של בנין כגודלת ופוקסת, הא לדברי חכמים אינו אלא כשיש לו גומא בבית וטממה והידק בה עפר יפה ביד וברגל שמלאכתו מתקיימת. ומדבריו אתה למד שלדעת חכמים ה״ט דפטורה לפי שאי״ז מלאכה המתקיימת. ואף שכ׳ כן להסברא שר״א מחייב משום בונה - מ״מ, בגוף הענין ראינו שצביעה זו בפועל אינה מתקיימת. ואין טעם להרבות במחלוקת. 

והנה יש שכ׳ להוכיח מד׳ שו״ת חכ״צ סצ״ב דלא גמרינן גוף אדם מבגד. והנה עיקר דבריו שם הוא בדין מוליד ריח (וגם בזה לא קייל״ן כוותי׳, ראה בנו״כ השוע או״ח סוסי׳ תקיא). ומה שהביא שם מדיני צובע - הוא רק שבדיני צובע רואים שאין לאסור צביעה לאנשים בגופם לפי שאין דרכם בכך. אבל בנשים שאסורה בכך, אין לנו טעם בדבריו.

[ומה שכתבו כמה מחברים לדייק ע״פ ל׳ הרמב״ם שבת פכ״ב הכ״ג ״מפני שהיא כצובעת״, ול״כ שאינה מתקיימת - אין בדיוק זה כדי לדחות המפורש בפוסקים. ועוד כתבו לדייק במש״כ הרמב״ם בל׳ ״אסור״, ולא בל׳ ״פטור״ כמ״ש לעיל מינה (פ״ט שם) בנוגע לצבע שאינו מתקיים. ועפ״ז ר״ל שבצבע שאינו מתקיים ה״ז איסור דרבנן גרידא, ככל דבר שאינו מתקיים בשבת. משא״כ בסרק על פני׳ שהוא איסור מחודש מדין ״תשבות״ (ככל הני שבותים שפירט הרמב״ם בפכ״ד ואילך, שדומים למלאכה או מחשש שיבוא למלאכה).

ולדידי צע״ג, שמצינו שפירש הרמב״ם גם לדין איסור אהל עראי בכלל דברים אלו שהם בגדר תשבות, ומינה שגם דבר שאינו מתקיים הוא מדיני תשבות. ועוד צל״ע שהרי באיסור דבר שאינו מתקיים עכצ״ל באיזשהו אופן בטעם האיסור, שהוא משום גזירה שמא יבא למלאכה, או שדומה לדבר המתקיים, וא״כ עדיין י״ב משום תשבות.

ובדיוק ל׳ הרמב״ם נ״ל באו״א, שר״ל דשאני צביעה בגוף האדם משאר דבר שאינו מתקיים, שבכ״ד שאינו מתקיים איסורו משום גזירה אטו דבר המתקיים (ראה שו״ע אדה״ז סש״מ ס״ז), אבל בכאן אאפ״ל כן כיון שבקל יש לחלק. ולכן כ׳ שטעם איסורו משום שדומה למלאכה, ומשו״ה נקט בל׳ ״כצובעת״, שה״ז דומה לצובע. [ובסגנון אחר, שבדבר אחר שאינו מתקיים חיישינן שיעשה באופן המתקיים, אבל צביעת הפנים שונה לגמרי באיכותה מצביעה רגילה, של״ש לצבוע באופן המתקיים. ואף גם להמבואר בכ״מ שסרק וששר הם דברים המתקיימים, וכדמוכח מרושם בששר שחייב משום כותב (רמב״ם פי״א הי״ז. וכבר העירו במה שבשו״ע אדה״ז סש״מ ס״י כתב: בשטר), והה״נ בסרק דכייל להו הרמב״ם בחדא מחתא בדיני צובע בדבר שאינו מתקיים, וא״כ מה שנק׳ (בפ״ט) אינו מתקיים הוא מצד טבע הברזל ונחושת, וא״כ ה״ז ממש בדומה לסרק על פני׳ שאינו מתקיים מצד טבע הגוף, ומדוע חילקם הרמב״ם לתרתי - מ״מ שונים במהותם, שהברזל אין טבעו לקלוט הסרק, אבל בסרק על פני׳ הרי יש שם גם דבר הדוחה את הצבע לחוץ, והיא הזיעה התמידית]. 

אולם בשו״ת אבנ״ז סקע״ג סק״ז שדא בה נרגא, דמנ״ל שסרק על בשרה אינו מתקיים, ומ״ש מכותב על בשרו שחייב. (וראה גם בשו״ת אדמת קודש ח״א סי׳ ר). ומ״מ, אין לנו כל הוכחה בדעתו, שלא כתב כן כ״א בדעת הסמ״ג שחייבת מה״ת (ודחה בזה ד׳ הנשמ״א שלדעת הסמ״ג חייבת גם באינו מתקיים). ועדיין דורש בי׳ בדעתו בהבנת שי׳ הרמב״ם בטעם הפטור. ואין אתנו יודע עד מה. ושמא ס״ל דלהרמב״ם אי״ז בגדר מתקיים, וכדעת כל הפוסקים הנ״ל. 

ועוד זאת דלו יהיבנא לדבריהם שבסרק ה״ז כדבר המתקיים, ולא איכפת לן מה שחמימות הבשר מעברת הצביעה, עדיין מנ״ל לחלק ולומר שבפודרה הנ״ל אי״ז בגדר מתקיים, ולכאו׳ שקולים הם ויבואו כא׳.

או כלך לדרך זה, שלדבריו באמת צ״ע ובירור בדעת הרמב״ם מה שאי״ב איסור דאורייתא כיון שמתקיים, וכפי שאכן הקשה עד״ז במנ״ח הנ״ל. ולא ניחא לי׳ למימר כסברא מחודשת זו שאין דין צביעה בגוף האדם. וא״כ באבקה הנ״ל שאינו מתקיים כ״כ (לאלו המחלקים כן), עכ״פ יהא אסור מדרבנן. 

ובכלל, שערי תירוצים לא ננעלו. והרבה דרכים ליישב מה שבכותב ה״ז בגדר מתקיים משא״כ בצובע. וזה יצא ראשונה, שבכותב נתקיימה מחשבתו לשעתו, משא״כ הצובעת שכל עיקר כוונתה שיהא כן לעולם. (ועוי״ל להנת״ל בהחילוק שכתבו מחברי זמנינו בין כותב לצובע, שבכותב ההדגשה על הכתב עצמו, וכיון שנבלע בבשרו ה״ז כותב, ואף שהחמימות מעבירתו לאחמ״כ, ה״ז ככתב שנמחק (וראה גם בחי׳ הצ״צ דלקמן). אבל בצובע, עיקר הענין לא הצבע, כ״א שהדבר יהא נצבע, וכיון שטבע הגוף לדחות הצבע אין הוא בגדר נצבע). ועוד כיו״ב י״ל בכמה אופנים. ואכ״מ. (ובכלל, ראינו שנתקשו הפוסקים בכותב גופא מ״ט חייב בכגון דא, כיון שאינה כתיבה ש״ק. וראה חי׳ הצ״צ שבת פי״ב מ״ג ד״ה חה״ר (נ, סע״א)). 

עוד רגע אדברה, שיש שרצו להתיר מטעם אחר, מדין כתב ע״ג כתב, וס״ל שג״ז טעם לשבח, שבצובעת על בשרה אי״ב גדר צביעה מדאורייתא. וכל דבריהם מחודשים. ולא מצינו בשום מקום גדר זה במלאכת צובע (אף שכ״כ מסברא בשו״ת תשורת שי מהדו״ק סשכ״ח). והתינח בכתיבה, שה״ז מוחק ומבטל כתב הראשון, אבל בצביעה, אדרבה כל שמוסיף ה״ז משובח שמחזק צביעה הראשונה. וכדמוכח מדין צביעת בגד אדום, שמעליותא איכא בגווה שמתקנה.

ועוד האריכו בסתירת ד׳ המתירים בכמה אופנים בס׳ לבושה של תורה סס״ח. שו״ת חמדת אברהם דיין ח״א ס״ו. יעו״ש בדבריהם. ואכ״מ. 

ועוד יש להאריך בכ״ז בכמה פרטים בגדרי מלאכת כותב וצובע, ובגדרי מתקיים ואינו מתקיים (ומה שכתבו בכ״מ לדייק מל׳ הרמב״ם שצ״ל מתקיים בשבת דוקא). ועדיין לא יצאנו יד״ח בכ״ז, ומרוב הטירדות אין הזמ״ג להיכנס כעת לכל הפרטים. (ולדוגמא בהשקו״ט באבקה לבנה, שבד׳ הירו׳ מ׳ שג״ז בכלל צובע. וכ״כ בכה״ח ס״ק קיג. והאריכו בזה אחרונים. ויל״ע בכ״ז. ולהעיר מהחילוק בין נגיעה בבגדיו אחרי אכילת תותים שאסור, לההיתר לסנן יין בסודרין. וראה בברכת השבת סוסי׳ שכ, מש״כ לחלק בזה, שצבע התותים בולט. וצ״ב). 

אלא שארכו הדברים יתר על המדה, והנוגשים אצים לאמר כלו מעשיכם דבר יום ביומו, ובעה״ב דוחק.

אני טרם אכלה, אוסיף כאן שידענו ברורות ממקורות נאמנים, ביודעיי ומכיריי קאמינא, שכמה מהרבנים המתירים הורו כן רק משום מוטב שיהיו שוגגים באיסורא זוטא ולא יהיו מזידים באיסורא רבה באיפור רגיל. וידוע לנו שיש מהם שאומרים בפה מלא שלדעתם אי״ב צד היתר, וחותמת הכשרות שתחת השגחתם היא רק לדבריהם דהמתירים. ואיני יודע איזה תועלת יש בדבר עפמשנ״ת ע״ע באורך. ועוד זאת, שכתוצאה מזה, הנה כו״כ שעד הנה שמרו שבת כהלכתה, התחילו להקל ראש על יסוד ההיתרים הנ״ל, וא״כ מה הועילו חכמים בתקנתם.

כן מקובלני ממקור מוסמך שיש שהורו להיתר וטעמם ונימוקם עמם, ביודעם שכו״כ מזלזלים ודוחים טבילה בזמנה בליל ש״ק, כיון שאין ביכולתם להתאפר כדרכם בש״ק. ואי משום הא לא איריא, שהרי אה״נ במקום שא״י להסתיר טבילתה ויתגלה הדבר לרבים, כתבו כמה פוסקים שיש מקום ע״פ דין לדחות הטבילה. (אלא שהדבר נתון לשיקול הדעת של רב מורה הוראה ובכל מצב לפי ענינו). ומה גם דאנן קייל״ן שטבילה בזמנה לאו מצוה, ואי״ב סרך איסור (ואכ״מ בד׳ אדה״ז בשו״ע יו״ד סקפ״ו סק״ח. ועוד חזון למועד). ואי״ז דומה לדין צביעה שהוא איסור ממש מדרבנן. ועוד זאת שיש מקום בדוחק גדול להתיר הטבילה כשסרק על פני׳ (בסוג האיפור העמיד למשך זמן) העשוי לנוי ואינו חוצץ.

אחרי הודיע ה׳ לנו את לנו כל זאת, תמוה ביותר להתיר מטעמי סרק הנ״ל.

וכבר נת״ל שלילת ההיתר המפוקפק בכדי שלא תתגנה על בעלה (אף שבאמת דבר גדול הוא עד למאד). ואעיקרא דמילתא, תמוהה סברא זו, שהרי חז״ל אסרו להעביר סרק, ולא חשו לסברא הנ״ל. 

[ומה גם שבימינו אלה, בד״כ, כל כבודה בת מלך, צובעת פני׳ בלכתה החוצה דייקא, כידוע ליודעים. ואף שכבר התירו פרושים את הדבר כשנעשה באופן צנוע ומעלי (ראה שו״ת שבה״ל ח״ו סל״ג סק״ב. ועיי״ע בס׳ לבושה של תורה סס״ד ואילך) - מ״מ דל מינה סברא הנ״ל שלא תתגנה. ולהעיר שבדברינו אלה נדחה גם דעת מי שכתב להתיר משום כבוד הבריות, שהרי אסרוה חז״ל להדיא, אף שגם בימיהם הי׳ בזה משום כבוד הבריות, כפשוט. ועכ״פ הדבר נתון למורי הוראה לשקול בכובד ראש במקום המתאים, ושלום ביתו עדיף.

ובעצם הענין ילה״ע בדא״ג מלקו״ש חכ״א ע׳ 382: מנהג בני משפחתה מאז הי׳ ובמשך כמה וכמה דורות וכו׳ שלא לעשות מייק אפ. ובשלחן מנחם אה״ע ס״כ בנוגע לקורס לקוסמטיקה: כמדומה הלקוחות בזה אינן מצטיינות ביראת שמים וכיו״ב, והרי כאו״א מושפע מאלו שעוסק עמהם. ולהשאלה האם לעסוק בקוסמטיקה - ענה: בקוסמטיקה בכל אופן לא. 

ושלא למנוע טוב מבעליו, אזכיר כאן מהידוע לי גופא דעובדא היכי הוה, שעה שהופיע רוה״ק בבית חיינו, כאשר באה א׳ הנשים מנוא הייווען ליחידות לפני חתונתה, וחשבה בדעתה שאף שעד הנה נזהרה ח״ו שלא לצבוע פני׳ בשבת, וכדת של תורה, מ״מ כיון שידעה שיש מחברותי׳ הנכשלות בכך ועושות מעשיהן בצינעא וכו׳, ומורי התירא לנפשייהו, עלתה על דעתה מחשבת פסול שלעת כזאת שעומדת להתחתן תתחיל גם היא לעשות כן. ומה נורא הדבר שטרם יציאתה מאת פני הקודש ביחידות, נאמר לה דברים מפורשים שאסור לעשות כן ותשפיע גם על חברותי׳. ומצוה לפרסם].