“Sir, may I have a cold drink? No lemon, please.”
A kosher consumer walks into a hotel lobby, and orders a cold, non-alcoholic, kosher drink at the non-kosher bar. Though the glass used to serve the drink may be treif,the non-kosher status of the glass does not transfer to the drink since there is nothing hot (such as coffee or tea) or sharp (such as acidic foods or strong drink) currently being served. Though halachah normally restricts the use of non-kosher utensils so that a person should not mistakenly use them in a prohibited way, this concern is negated by both the provisional and non-Jewish character of the setting. Of course, the customer should ascertain that the drink is indeed kosher.
What if a slice of lemon is tendered with the drink? A lemon is a davar charif (a sharp food), and is therefore subject to stricter handling in a kashrus situation. The knife the bartender uses to cut the lemon may have previously been used on non-kosher meat, for example. This may render the lemon treif—even if the knife is perfectly clean. In this situation, the customer should remove the slice of lemon, but may thereafter partake of the drink.
If the drink is served from a designated bar that serves nothing but beverages, it is assumed that the knife was used to cut only fruits and vegetables for drinks, and the customer may consider the slice of lemon kosher.
במשנ״ת בפנים שלא להשתמש בכלי זכוכית שבלע איסור למשקה חריף
6- דקות. ואכ״מ( מפליט, וכשי׳ הדרישה )יו״ד שם, הביאו
)או בחומץ חזק. ואכ״מ( בכדי שיתן על האור וירתיח )שלכמה דעות ה״ז ב
יו״ד סס״ט סקס״ח( כ׳ להחמיר שבכבוש בציר
(. וכ״כ שם סנ״א.
)כד׳ הש״ך
)ועיי״ש סכ״ט( שאינו מפליט כ״א מבליע
(. אבל בשו״ע אדה״ז סתמ״ז סכ״ז
. וגם בט״ז שם סקמ״א לא ס״ל הכי
הש״ך וחלק עליו
( ע״פ
( להחמיר כשאין הפ״מ. וכ״פ במשנ״ב סתמ״ז סקמ״ב
. ושם בבינ״א סנ״ט סקע״ז
. כלל נח ס״ג
. שם ס״י
)כלל נז ס״ו
)כדעת המג״א, וראה בחכמ״א
ומ״מ, יש מקום לחומרא
)וכד׳ הש״ך בנקוה״כ יו״ד סצ״ה בהשגתו עמש״כ
מש״כ אדה״ז שם סנ״ו שהמחמיר שלא להשתמש במלח שהי׳ בכלי חמץ תע״ב. ומדבריו מ׳ שאי״ז רק מחששא שהכלי לא הי׳ נקי
( שם ר״ל שלדעת אדה״ז בכלי של
. ועיי״ש בביהגר״א. ובמ״מ וציונים )אשכנזי
הט״ז שם סקי״ח(, כ״א שחוששים להשי׳ דיש מליחה לכלים. וכן מורה קצת ל׳ הרמ״א סי׳ קה סי״ב ויג
(. ובב״י שם בסצ״ה לענין גבינות שנעשו
(. )וראה גם בפמ״ג יו״ד סצ״ו במ״ז סק״ג לענין חריי״ן
)וצ״ע
( אסור מדינא
- בחמץ בפסח או בכלי של בשר לחלב
)משא״כ בהיתר
איסור
.
בדפוסי גוים שטעם החומרא משום הרחק מן הכיעור והדומה לו
(. ולהעיר משו״ת קנאת סופרים להגרש״ק בהשמטה לנדרי זרוזין ס״א שכ׳
, יש מקום לחומרא עכ״פ. וכש״כ בכבוש בחומץ דחמור טפי מסתם מליחה )עייי״ש בש״ך
ואיך שלא יהי׳
בענין זה: כן אני מורה תמיד וכו׳ ואין לגבב בזה קולות קולות הרבה יחד.
, וכש״כ לכתחילה. ועוד שברמ״א סי׳ קה סי״ג כ׳ בטעם ההיתר במלח
ובפרט שלכתחילה קיימינן השתא. ומצינו בפוסקים שחתרו טובא למצוא טעם להקל בדיעבד, ולא התירו בשופי
.)
)אבל ביבש הוא רק בגדר המחמיר תע״ב
לפי שהם יבשים, הא בלח אסור, וכמ״ש בש״ך שם סקמ״ד דהיינו לכתחילה דוקא. ומ׳ שגם בזה חשש לסברא שבלח חריף מפליט מכלי
.
( שבכלי בשר אפי׳ מדינא. וצ״ע טעמו
)דל״ש בי׳ כבוש ודוחקא וכו׳
. וכבר נז' לעיל שבפמ״ג הנ״ל החמיר בחריי״ן
וראה ג״כ ש״ך יו״ד סצ״א סק״ג בסופו בשם האר״ח. שם סקכ״א סק״י
.)
)וראה חכמ״א כלל נו ס״א
,)
)דקיל טפי מציר
אבל מודינא שאי״ז מדינא, ובפרט שאינו רגיל שיהא חומץ חזק, וכדרך שמולחים לקיום. ובדגו״מ שם סתמ״ז סקכ״ח ובהגהות חת״ס שם שבחומץ ודאי יש להקל
.
(. וראה שו״ת מהרש״ם ח״א סקל״ו
)גם לשיטתו
ושלחנם החמיר המג״א
. והדברים ארוכים. ודוק.
ובאמת, עוד טעם לשבח להחמיר בכגון דא, מטעם אחר, שלא להיכנס לחשש שתיית שכר של גוים במקום מכירתו משום חתנות, משא״כ בשאר דברי שתי׳
.)
)יו״ד שבט תשע״א
.וכבר באו דברינו בזה במק״א, בקובץ הערות הת׳ ואנ״ש ״770״
והנה, מוכרחני להאריך במש״כ בפנים בנוגע להשתמשות בכלישבלעו איסור בדרך עראי
. ולכן הרי היא לפניכם,
, ושאלתם בפיהם לדעת על מה הוטבעו אדני׳
. אבל מה אעשה שרבו עלי חביריי
ומעיקרא סבור הייתי להסתפק במועט, ולא ראיתי צורך לחזור ולשנות פ״ז
שניות מד״ס, ומצוה בחזר״ת:
"א
"ד סקכ
"א יו
"ש ברמ
"כ בשאר כלים דדרך עראי מותר כמ
"ח )משא
"מ הגעלה ככ
"ד דל
' בדרך עראי אין להשתמש בצונן בכ
"ג דאפי
"ד סק
"א בשפ
"ד סצ
"ג יו
ידועים ד' הפמ
"מ שם.
"ן שם ובמ
' בר
"פ מה שבי
( וע
"א
"ה הכ
"מ פ
"ם )חו
' הרמב
"ה גי
,ב וכ
"ף פסחים ל
' הרי
"ה רהיטת האחרונים שם, ויסודו בגי
שם(, וכ
"א לאסור להשתמש
' הרמ
)ולא הגי
"ג להתיר בצונן
"ד ס
"ד סצ
"ע יו
"ד שם(, דמש"כ בשו
' ליו
)בחלק קן טהור בחי
"ב מס' מאורי אור
"ד סקנ
"ד סצ
"ת יו
"ע מש"כ בדרכ
)וצל
( ובשאר כלים )אבל בפלתי שם
"ז
"ב ובפלתי סק
"ד שם סקי
"ה בשפ
)כ
, מיירי בדרך עראי
"ש בו הגעלה – דאיפכא מסתברא, וכלפי לייא. ובפשוטו
בקביעות(, היינו רק בדבר של
( דבדרך עראי מותר גם בשל חרס((.
' )ראה לקמן
"ל כהשי
(, וס
"ג להע' 12
, דסתם קדרה של חרס )ראה מש״כ בקובץ הנ״ל בשוה
דמ' דמיירי גם בשל חרס, וכנראה טעמו
"ח שנשתמשו בו בחמין
' בכ
"ז מעיקר הדין מותר להשתמש בצונן דרך עראי אפי
"ש. ולפענ״ד לא דק, דודאי שלדעת אדה
, עיי
"ז
"ז דעת אדה
"ל שאי
"ז שם ר
אמנם, בפסקי אדה
'
, שלא חילקו בזה. אבל ביד יהודה סי
(, ואמטו להכי אסור גם במתאכסן בבית נכרי
"ף
' הרי
"א אות נז דאסור מדינא דגמ' )לשי
"ש בבינ
"ב. והוא דלא כמ
"א ס
"ז סתנ
"ע אדה
)שו
, בטל היסוד ובטל
"ז
. ולאדה
, ורק במשתמש דרך עראי בביתו גזרינן
"ג שמא ישתמש בו בחמין
"ג בכה
, ב להיתרא, דל
"ז לג
"א ע
' הריטב
"ב הביא מהמפורש בחי
"א סקע
"ט פיה
ס
"א,
"ז במק
"ע אדה
"ל דחומרא זו הובאה בשו
)וי
(, אלא שחששו להחמיר כד' הסוברים שאסור, ומחשש שמא ישתמש בו גם בחמין
"ל דבאמת אינו אסור מעיקר הדין
, דס
הבנין
.)
, אי החמירו גם במתאכסן בבית נכרי
"ז
"ע לדעת אדה
. וצ
"ל
' הנ
"א לחוש לשי
, דהוא לא רק ממנהגא, כ
. ויתכן
"ג
בסת"נ סי
"ח שנשתמש בו בצונן אין משתמשין בו
"ה בפסח נהגו עוד יותר שגם בכ
"ה(, כיון שבלא
"ח סק
"צ או
"ת הצ
"ז בשו
' )ראה עד
"ל בפשי
, י
"ז למנהג זה כאן
והא דלא נחית אדה
.)
"ג
"א סמ
"ז סתנ
"ע אדה
)שו
' בצונן
אפי
"ש
, א
נשתמש בחמין משתמש בו בצונן
'
"ש שמעיקר הדין אפי
"ש שם, ובשלמא להרא
"ף וברא
"ח ישנים בפסח הובא ברי
, דהרי מנהג העולם שלא להשתמש בכ
ובהכרח לומר כן
"ה
. וכ
"ח שהשתמשו בו מלכתחלה בצונן לא ישתמש בצונן
' בכ
"ף דמנהג זה בפסח בא להוסיף דאפי
"ל בדעת הרי
. וצ
"ה אין להשתמש בצונן
"ף בלא
, אבל להרי
המנהג להחמיר טפי
.
"י חמין שלא להשתמש בצונן
"ס נהגו בכלי שבלע ע
"כ שגם בשא
, מ' בדעתו ג
' רבינו מנהג זה כן
. ומזה שפי
"ג
"א שם סקמ
"ש אבל אם(, ובמג
"ה ומ
"ז סוד
"א סי
"ח )סתנ
בב
"ח ולא רק בבית שאור.
"ה בכל כ
"ל שכ
"ט מפרש דקמ
"א שם סקס
' הגר
אמנם בבי
"י כבישה
"ל שהגעלה מועלת בנבלע ע
"ח קיי
"ח(. ולהעיר מזה שבכ
: ככ
"ג
. וי
' דידן
"ח )לגי
"ב דגרע מכ
"ה סק
"ח ספ
"ז או
"ח ]ובט
והנה, את"ל דממנהגא דין כלי זכוכית ככ
"ז בבית מאיר
"א עד
. וראה בישוב ד' הרמ
"ז
"ח שם בישוב ד' אדה
"צ או
"ת צ
"ד. וראה שו
)שם סע
"ג שלא להגעיל
( ובזכוכית נוהגין גם בכה
"א
"א סס
"ז סתנ
)אדה
"ע בצונן
מעל
.
' בצונן
"א[, מקום לנהוג שלא להשתמש גם בכלי זכוכית אפי
"א באו
' בביהגר
. ועי
"נ
"א ס
"ש סתנ
"ד. ערוה
"ח סס
"ת מהרש"ג או
. שו
"ו
סכ
"ס מצד המנהג שלא להגעיל יש לחוש שישתמש בו
"ל שהגעלה מועלת, וכולי האי אין להחמיר והבו דלא לוסיף. ואף שסוכ
"ס בדיעבד ומעיקר הדין קיי
אלא שכפשוט שיש לחלק דסו
.
. עכת״ד שם בנוגע לעניננו
"ג לא מפשינן תרי חומרי
, וכל כה
"ל דמה שנהגו נהגו
בחמין ללא הגעלה ואי לא הא לא קיימא הא – י
, והבו דלא לוסיף עלה. ועוד והוא
, שגם בלימון גופא יש כמה צדדי היתר, וכפי שית׳ לקמן
. וטעמי ונימוקי עמי
והנה, נשאלתי במה שכתבנו להתיר לשתות אחרי שהוציאו הלימון
,
)שבד״כ נמצא מע״ג הכוס, ואין שום דוחקא כ״א נגיעה בעלמא בכוס, וזוטר שיעורי׳ – אף שהו״ע נאסר בכדי נטילה לפחות, ואינו מתבטל בס׳
העיקר, שכמות המיץ שבתוך הלימון
( שנכנס לתוך המשקה בטל בס׳ במשקה שבכוס. וראה במ״ז סצ"ו סקי״ב שבמי לימונים יש יותר מקום להקל ולסמוך על הדעות שבלח בלח ל״א חנ״נ בשא״ס.
שאפשר לסוחטו אסור
, דס״ל להחמיר בתפוחים
והנה, בלימון מעליותא טובא, שאינו חריף גמור, וה״ה כפירות )תפוחים( חמוצים. וכ״כ בחכמ״א כלל מט ס״ג שדינו כתפוחים חמוצים )ובש״ך סק״כ ל״כ כן
. )ולכל היותר בעי קליפה )ראה במ״ז שם(, והרי בכ״ד שצ׳
(. ובמקום הפסד כ׳ בט״ז סק״ט להקל
חמוצים. ,ומ״מ ס"ל שאי״ז חריף גמור. והט״ז סקי״ב קאי התם בדעת המחבר
.)
. וכ״ה ביד״י פיה״א סקכ״א בסופו ובפיה״ק סקכ״ב. אבל אין כן מ׳ הט״ז
)ראה חכמ״א כלל מט ס״ז
קליפה ה״ז חומרא בעלמא ורק לכתחילה(. ולכמה דעות - גם בב״י יש להקל
. יד״י כאן סק״א. וכתבנו מזה במק״א בקובץ הנ״ל בהע׳ .10
]ולהעיר מהשקו״ט בנוגע לאתרוג אם הוא ד״ח, ראה בתוה״ב ב״א ש״ד. ובפת״ש סקכ״א סק״ט מהבכ״ש בדעת התוס׳
. ושם מציין גם לד׳ אאזמו״ר בזה, עייי״ש. והעיקר, מש״כ שם: ״לימונס״ אולי יודיעני מי
)כסלו תשע״ו
ויש להוסיף לזה מענה להרש״ז גו״א, נתפרסם בתשורה לחתונת שוויישטרנברג
אכל עכ״פ כזית א׳ מזה([.
ולכאו׳ שייך כאן גם מש״כ הרמ״א סצ״ו ס״א שכשיש ספק אם נחתך בסכין של איסור אזלינן לקולא, משום ס״ס, דשמא לא החמירו )בסכין שאב״י( רק בחלתית, ומה״ט קונים צנון חתוך. )ומש״כ שם
משום דתלינן שנעשה במרא וחצינא - היינו במקום שהסכין הוא של איסור, דמיירי כשאינו קונה אצל אומנים כבמרקחת של זנגביל דלקמן )בס״ב(, והסכין משמש להיתר ולאיסור, אבל כשיש ספק אם
הסכינים הם של היתר או של איסור, כיון שיש גם סכינים המיוחדים לפירות, וחוששים שמא השתמשו בסכיני בשר, פשוט שגם בזה הולכים לקולא, שהרי כ״כ הרמ״א: ואם יש ספק אם נחתך בסכין של
איסור אזלינן לקולא(. אלא שבפמ״ג במ״ז סק״ח כ׳ )בשם המנ״י כלל ס״א סכ״א. אבל שם קאי לענין היתר נטילת מקום בחתוכים בסכין( שכשאפשר לקנות שלם אין לסמוך על הספק. וג״ז רק משום
.חומרא
אבל ז״א, שכ״ז בסתם סכינים שא״י אם הם ב״י, ראה ש״ך סקי״ג, משא״כ בידוע שהסכין ב״י, )ובתשמישן תדיר ל״א סתם כלים אב״י. ועוד שבמקומות כאלה ה״ז בד״כ כאילו אומר לו בשל לי
בקדירתך או עשה לי מרקחת שה״ז כאילו בישל בידים )שו״ע סקכ״ב ס״ו((, וכמ״ש גם בש״ך סקי״ב, וה״ט שספק ד״ח הוא ספד״א )ראה פמ״ג בש״ד שם ובמ״ז סק״א(. אלא שי״ח וס״ל להתיר גם
בספק א׳ )ראה כנה״ג בהגב״י סקי״ב. בל״י סקי״ב. כו״פ סק״ב הובא בפת״ש כאן. וכ״פ בערוה״ש סי״ז(, אי משום חזקת היתר )אבל ראה בפת״ש שם. חכמ״א כלל מט ס״ה(, אי משום שמא נתבטל
.טעם הצנון ע״י לפת )ערוה״ש שם(. ועאכו״כ בשאר ד״ח )ולא בצנון( שגם להש״ך )סקי״ב( אפשר להתיר בחריי״ן וכיו״ב )אבל ראה בפ״ד שם(, וכש״כ בלימונים
)שם( שאפשר שע״י
( שמותר לאכול מרקחת זנגביל שיש להם כלים מיוחדים. וכמ״ש בשו״ע
)כאן בס״ג
אמנם, אף את״ל שאין להתיר משום ספק וס״ס, בנדו״ז שייך שפיר מש״כ הרמ״א
הרקחים ושאר אומנים מותר שכל אומנים מייחדים כלים למלאכתם. וכמשנ״ת בפנים.
ואף דסיים עלה שכל בענ״פ יחוש שדברים אלו מביאים לידי טהרה ונקיות - אי״ז רק משום הרחק מן הכיעור וכיו״ב, כ״א שבאמת מקום לספק שמא אין לו. וכ״מ קצת בט״ז כאן סקי״ב. וכ״מ במקור
.הדברים בתורת הבית להרשב״א ובטור וב״י שם. ועד״ז פי׳ בערוה״ש שם. וממילא, במקום דליכא לספוקי בהכי, שכמעט ברור שיש להם כלים מיוחדים, שרי גם לבענ״פ
לאידך, ילה״ע שבמי לימוני״ש )דלקמן ס״ד( לא הותר מטעם הנ״ל, ואדרבה בש״ך שם סק״כ שקרוב שחותכים בסכין שלהם, וכפי שית׳ לקמן. ויתכן שהיתר זה הובא בשו״ע שם רק בדרך ״אפשר״,)
וגם כ׳ שבענ״פ צ׳ לחוש, ובלימוני״ש מתיר בשופי גם לבענ״פ. או״י שאין לסמוך על היתר זה אא״כ בצירוף טעמים אחרים, )וה״ט גופא שבענ״פ יחוש לעצמו(, וכבמרקחת שנז׳ ג״כ שיש שתולשין אותו.
ומפורש כן ביד״י פיה״א סקכ״ו, שכ׳ שבאם ודאי שאין תולשין לא ידעתי אם סומכין ע״ז שמסתמא יש להם כלים מיוחדים. אבל יותר נ׳ שיש לחלק טובא בין אומנים לשאר מוכרים. ובמי לימוני״ש מיירי
.(גם כשאינם אומנים. וכן במרקחת, באם אין דרך לתלוש, יש להקל רק אצל אומנים )עיי״ש ביד״י פיה״ק סקכ״ו(. וא״ש סתימת השו״ע )בסקכ״ב( להתיר אצל אומנים ללא שנזקק לטעם נוסף
. ומ״מ, נראה עיקר שכ״ז כשהוא מטעם דקפדי אמנקיותא ואין רוצים בעירוב
, וכנ״ל
ועדיין יש להנדז בה קימעא, דשמא לא התירו משום כלים מיוחדים כ״א בצירוף שסתם כלים אב״י
הטעמים, משא״כ כשהוא מחשש חיידקים, ומה גם כשחוקי המקום מיוסדים כך, אין מקום לחשש.
,
, ולכשאפנה אשנה פ״ז
)ויש שעוררו שמ״מ מקום לחוש שנבלע טעם איסור ע״י מכונה להדחת כלים. וגם בזה ישנם צדדי היתר. וד״ז דורש אריכות יתירה, ומקומו לא יכירנו כאן
, לתועלת הרבים, הגיעה שעה
. ואולי
, בקונט׳ מיוחד שתח״י
ועוד חזון למועד. ולאחרונה נודע לי מפי א׳ מידידנו שליט״א ש״ב הרשז״ק שליט״א שהאריך בזה, דבר דבור על אופנו
.)
לפרסמו עלי גליון
. וי״ח. ואכ״מ(, וכבר כתבו בכ״מ שאופן השטיפה בימינו כנעיצה
ויש להוסיף בטעם ההיתר למאי דקייל״ן שנעיצה מועיל בסכין איסור, גם לחתוך ד״ח )ראה שו״ע יו״ד סקכ״א ס״ז
.
)בכמה פרטים(, ראה אצלנו במ״מ וציונים להלכה יומית אות תלה. ותליא באשלי רברבי בגדר נעיצה, שהרי בנדו״ז עיקרו להפליט הבלוע ולא רק לקנח שמנונית, עייי״ש אצלנו
דמיא
. ולדעת המחבר אפשר לכתחילה לסמוך על טעימה. ואף שלדינא כ׳ הפוסקים שאין לסמוך אטעימה, גם בטעימת
, שידוע שאא״פ לטעום כלל טעם בשר בסכין ובלימון
]ועוד יצויין
- מ״מ כבר כתבו בכ״מ דחזי לאצטרופי בזמנינו שלא ניכר טעם הבליעה[.
היתר ודישראל
.כן להעיר ממש״כ בדע״ת למהרש״ם )סצ״ו ס״א ד״ה וי״א דה״ה לאב״י( דאזלינן בתר רוב תשמישו של סכין
ועוד אחת לנו בטעם ההיתר , שה״ז כמי לימונ״ש של גוים הנ״ל, איך שלא נפרש בטעם ההיתר, עיי״ש בנו״כ השו״ע. ובפרט להסוברים שעיקר ההיתר דוקא בלימונים וכיו״ב. וברמ״א שם הוסיף שאין
להחמיר כלל. ובמיוחד לפמש״כ בש״ך שד׳ הרמ״א הנ״ל קאי גם אלימונים, והוא משום שכן נתפשט המנהג. ומיירי גם באופן שקרוב הדבר שחותכים בסכין שלהם, עייי״ש בש״ך. אלא שד״ז תלוי
.בכמות הלימונים שחותכים במקום. )ובפרט לדעת הפלתי חוו״ד ועוד שצ״ל כ״כ לימונים שיש בכדי נטילה שלהם יותר מב״פ ס׳ כנגד להב הסכין. ובערוה״ש שם שרק כשחותכים לאלפים(
ועוד אחת לנו בטעם ההיתר כבמי לימונ״ש של גוים בס״ד, איך שלא נפרש בטעם ההיתר. ובפרט להסוברים שעיקר ההיתר דוקא בלימונים וכיו״ב. וכבר כתב הרמ״א בזה שאין
. ומיירי באופן שקרוב הדבר שחותכים בסכין שלהם, עייי״ש בש״ך. אלא שד״ז
. ובמיוחד לפימ״ש בש״ך שד׳ הרמ״א קאי גם אלימונים, והוא משום שכן נתפשט המנהג
להחמיר כלל
. ובערוה״ש שם שרק כשחותכים
תלוי בכמות הלימונים שחותכים במקום. )ובפרט לדעת הפלתי חוו״ד ועוד שצ״ל כ״כ לימונים שיש בכדי נטילה שלהם יותר מב״פ ס׳ כנגד להב הסכין
לאלפים(.