Halacha2goThe one minute halacha

בט״ז סקס״ח סקי״א כ׳ בנוגע לרקיקין דקין שנותנים מרקחת עליהם, שברכת המרקחת פוטרתן, וז״ל: היינו כגון מה שמטגנין בפורים נויא״ט על עיסה שאין מברך על אותה העיסה אפילו אם אכל הנויאט ונשאר העיסה לבדה כיוןשבשעת אפי׳ לא נאפה בתורת לחם רק טפל לנויא״ט וכעין שכתבתי בסמוך בפהב״כ, אלא דבזה יש חילוק דכ״ז שאוכל אותה עם הנויא״ט אין מברך כלל על העיסה כדין מברך על העיקר ופוטר הטפל, ואם אוכל העיסה בפ״ע מברךעלי׳ במ״מ. עכ״ל.

וצ״ע דלכאו׳ לאו רישא סיפא, שבתחילה כ׳ שאפי׳ אם אכל הנויא״ט ונשאר העיסה לבדה אינו מברך על העיסה, ובגמר דבריו סיים שבאוכל העיסה בפ״ע מברך במ״מ. גם צ״ע ממש״כ הט״ז בסרי״ב סק״ח: נראה דזה דוקא אם אוכלהרקיקין עם המרקחת אבל אם אכל המרקחת מלמטה והשאיר הרקיקין ואוכלו בפ״ע צריכים ברכה הראוי׳ להם דאז עשה מהם ג״כ עיקר.

ולכאו׳ אפ״ל וליישב שאין הנדונים שוים, שבראש דבריו קאי בגוונא שאכל הנויא״ט לפנ״ז ונפטר כבר בברכת הנויא״ט, אבל בסו״ד מיירי באוכל העיסה בפ״ע ואינו אוכל הנויאט כלל (עכ״פ כעת). וכ״כ להדיא בשלחן שלמה ס״ט.

אלא שכ״ז איננו שוה לנו, חדא דא״כ מאי קמ״ל שבאוכל העיסה בפ״ע ואינו אוכל הנויא״ט שמברך עליו.

ושנית, שהרי בסרי״ב כ׳ להדיא דמיירי באכל המרקחת והשאיר הרקיקין, ועכ״ז נקט שמברך על הרקיקין. ודוחק לומר דקאי באופן שאינו אוכל המרקחת כעת, ואוכלם בזמן אחר (ונדחוק שמש״כ שם ש״אכל המרקחת״ - אורחאדמילתא נקט, שאוכל המרקחת תחילה ואח״כ משאיר הרקיקין לאוכלם בזמן אחר) - דכל כי האי מילתא הו״ל לפרושי בהדיא. ופשטא דמילתא דמיירי באוכלם בזאח״ז (וכ״כ בברכת הבית שי״ד בשערי בינה סק״ב. ועיי״ש בס״י. וכ״מממש״כ הט״ז בטעמא דמילתא ״דעשה מהם ג״כ עיקר״. ומ׳ דקמ״ל שגם במצב שהם טפלים מצ״ע באפשרותו לעשות מהם עיקר. ואת״ל דמיירי שאינו אוכלם לאחר ברכת העיקר, מדוע נזקק לטעם מחודש זה, והול״ל בפשיטותשלא נפטר בברכת העיקר. וית׳ עוד לקמן בעז״ה. וצ״ע בהגדת מעשה נסים דיני ברכה״נ סי״ט אם כוונתו לומר שאוכל הרקיקין בסמוך לאכילת המרקחת).

ועוד בה שלישי׳, שפתח דבריו יאיר (בסקס״ח), בהביאו דוגמא ממש״כ בסמוך בנוגע לפהב״כ, והכוונה (ראה גם בפמ״ג במ״ז) למש״כ שם בסק״ח, שבפהב״כ (להפי׳) שנעשה כמין כיס וממלאים אותו במיני מתיקה, ברכתו במ״מאפילו כשהוציא המילוי ממנו ונשאר הבצק לבד שאנו הולכים אחר שעת האפי׳, ופשוט שבזה לא מיירי שאכל גם המילוי כעת (וכ״פ בשו״ע אדה״ז סקס״ח ס״י. ובלוח וסברה״נ הושמט ענין זה. ואכ״מ). ולפ״ז מסתבר שכ״ה גם לעניןהנויא״ט, דמיירי גם אם לא אכל הנויא״ט כעת. אולם, ד״ז לא יתכן שהיאך אפ״ל באוכל רק העיסה (שהיתה טפלה בשעת אפי׳ להנויא״ט) שאינו מברך עלי׳ כלל. (ולאידך, יתכן דזה גופא קמ״ל במש״כ ״דבזה יש חילוק״ - שאי״ז דומהלפהב״כ, שברקיקים כשאוכלם לבדם ובזמן אחר מברך עליהם. אלא שעדיין צ״ע כנ״ל, דהא מילתא פשיטא היא, ומאי קמ״ל, וגם שאי״ז במשמעות לשונו).

והמעיין בבאה״ט סקס״ח סק״כ יראה שפי׳ באו״א,

שעיקר כוונת הט״ז היא לענין אחר לגמרי, שהנדון הוא איזה ברכה מברך. ובגמר דבריו נתפס, במש״כ ״אם האוכל העיסה בפ״ע מברך עלי׳ במ״מ״. והכוונה לאפוקי מברכת המוציא. ולפ״ז מש״כ בתחילת הענין ״אינו מברך על אותההעיסה״ - אין הכוונה כפשוטה, כ״א שאינו מברך ברכת העיסה - ברכת המוציא. ועפ״ז ה״ז בדומה ממש לפהב״כ, שגם באוכל העיסה ללא המילוי מברך במ״מ, ולא המוציא. (וכן פי׳ בשולחן תמיד נט״י וסעודה ס״ה סקמ״ג וס״ק סט). ויל״פ ג״כ שלצדדים קאמר, דבכה״ג שאוכל עם המרקחת אינו מברך כלל, וכשאוכל בפ״ע אינו מברך המוציא. ובאו״א קצת, שמש״כ ״אינו מברך״ אדלעיל קאי, בדברי המחבר שהעתיק הט״ז, והיינו באוכל המרקחת (הנויא״ט). ולאח״ז מוסיף עוד, שאפילו אם נשאר העיסה לבדה, וכאן הכוונה שאינו מברך המוציא כ״א במ״מ. ומיד מבאר ש״בזה יש חילוק״. והכוונה כנ״ל.

אולם, בשו״ע אדה״ז סקס״ח ס״ט נראה בעליל שלא פי׳ כן ממש״כ ״אפילו אם אכל תחלה המרקחת ונשארו הרקיקין לבדם״. ומוכח שפי׳ בד׳ הט״ז דלא כמ״ש בבאה״ט, כ״א פשוטו כמשמעו שבכה״ג אינו מברך כלל. (ועפ״ז צ״לשהדוגמא מפהב״כ הוא רק לגוף הענין, שכמו שבפהב״כ נקבע מהותו לפי שעת האפי׳, ה״נ גדר טפל נקבע לפי שעת האפי׳, אבל ודאי מיירי בבירך כבר על העיקר). והדרא קושיין לדוכתה, במש״כ בסיום הענין, שבאוכל העיסהבפ״ע מברך עלי׳.

ובהכרח לפרש כדמעיקרא, שבסו״ד הכוונה שאוכל רק העיסה ואינו אוכל המרקחת. וכ״ה בא״ר סקי״ח שנוטל (ולא ״שאוכל״ וכיו״ב) המרקחת ואוכל הרקיקין לבד. והדברים מדוייקים גם בל׳ הט״ז, שבתחילת דבריו כ׳ ש״נשארהעיסה לבדה״, והיינו שמיד בהמשך לסיום אכילת המרקחת נשארו הרקיקין לבד ללא המרקחת. אבל בסו״ד כ׳ ש״אם אוכל העיסה בפ״ע״, ובל׳ זה כוונתו שאינו אוכל כלל המרקחת כעת. ואכן בסו״ד יל״פ כד׳ הבאה״ט דקמ״לשמברך ע״ז במ״מ ולא המוציא. (וגם י״ל דהא גופא קמ״ל שהטפל נפטר רק ע״י ברכת העיקר, ולא שמברך על הטפל כשלעצמו ברכת העיקר, וכמ״ש אדה״ז בסרי״ב ס״ה, והועתק ונת׳ לקמן).

ועדיין צריכים אנו למודעי להבין איך ליישב עפ״ז מש״כ בסרי״ב שבכה״ג כשאוכל הרקיקין בהמשך לאכילת המרקחת מברך על הרקיקין.

ולהבין כ״ז ילהק״ת מד׳ אדה״ז בשלחנו הזהב בענין זה. ולהבנת הענין, נחוץ להעתיק כאן מלשונו הזהב, וכמה הילכתא גבירתא איכא למשמע מינה. והנה, בשו״ע אדה״ז סרי״ב ס״א: אפי׳ אינו מעורב ממש עם הטפל אלא שנעשהע״ד לאכול שניהם יחד כגון עיסה ממולאת בפירות ואז אפי׳ אוכל הטפל לבדו אחר שבירך על העיקר א״צ לחזור ולברך. ועד״ז להלן ס״ה: מה שאוכל אח״כ לבדו צריך לברך עליו תחלה וסוף כיון שבאכילה זו איננו טפל כלל וגםמתחלה לא נעשה טפל אלא בשעת אכילתו אותם יחד ולא מתחילת עשייתם יחד באפי׳ או בישול שעי״ז נעשו כדבר אחד ממש לברכה לענין שהעיקר פוטר את הטפל אף אם אוכלו אח״כ לבד. ובסקס״ח סי״ד: ואין להחמיר ליקח קצתפירות מן העיסה ולברך עליהם כי הוא ברכה לבטלה אם אוכל גם העיסה. ובסברה״נ פ״ג ה״ז: נעשה המילוי טפלה לעיסה ונפטר בברכת העיסה וכו׳ אפילו אוכל אח״כ המילוי לבדו ואפי׳ אם המילוי רב מאד ועיקר הכוונה בעיסה זולאכילת המילוי מאחר שמתכוון ותאב ג״כ לאכילת העיסה, וא״צ להחמיר ליקח קצת המילוי מן העיסה ולברך עליו כי הוא ברכה לבטלה כיון שבירך על העיקר א״צ לחזור ולברך על הטפל, אבל אם אינו אוכל אלא המילוי לבדו בלא פתמברך עליו ברכה הראוי׳ לו.

ויל״ע בד״ז, באוכל המילוי לפני העיקר, מה דינו. וסתימת המג״א סקס״ח סקכ״ב מ׳ שבכל גווני מיירי. ויתר על כן שבמקורו בשל״ה שער האותיות אות ק דיני ברכה״נ כלל ד ס״ב מפורש דבהכי איירי. וכ״נ מסברא כיון שה״ה טפל מצדגוף עשייתם כא׳.

ואף של״ש לומר שנפטר בברכת העיקר באם לא בירך על העיקר, ול״ש לומר בזה שהוא ברכה לבטלה - ל״ק מידי, דהנה במג״א מיירי באוכל פהב״כ בתוך הסעודה (וכ״ה גם בשל״ה שם) וממילא נפטר כבר בברכת המוציא(שהמילוי טפל לעיסה, והעיסה של פהב״כ הבאה למזון ולהשביע טפלה לברכת המוציא שעל הפת). אבל אדה״ז שינה מסגנון המג״א וכתב להדיא דקאי רק באוכל המילוי אחרי העיסה. וה״ט, כי בשו״ע אדה״ז מיירי באוכל שלאבתוך הסעודה, וממילא לא נפטר עדיין בברכת העיקר, וכמ״ש בס״א שדוקא באוכל הטפל לבדו אחר שבירך על העיקר א״צ לחזור ולברך.

ואכן בסי״ד דקאי באוכל בתוך הסעודה כ׳ בלשון ״אם אוכל גם העיסה״ דמיירי גם באוכל העיסה אח״כ. אבל בסברה״נ דמיירי באוכל שלא בתוך הסעודה דייק לכתוב ״כיון שבירך על העיקר״.

ומפורש יוצא מכ״ז, שבעיקר הענין, גם לפני אכילת העיקר ה״ה טפל, אבל אי״ז ברכה לבטלה, אא״כ בירך כבר על העיקר (או בתוך הסעודה כשבירך כבר על הפת שהוא העיקר ביחס לעיסת פהב״כ). ולפ״ז מובן שבלא בירך ברכתהעיקר אף דל״ש לומר בזה שהוא ברכה לבטלה, מ״מ עדיין ה״ה בכלל ברכה שא״צ מצ״ע (אא״כ מצד הענין דלהרבות בברכות - ראה שו״ע אדה״ז סקי״ב ס״ח. סברה״נ פ״ג הי״ד - את״ל שענין זה שייך גם באופן שנתבשלו ונעשוכדבר א׳ ממש. ואכ״מ).

והדברים מוכרחים ג״כ ממש״כ אדה״ז בסרי״ב ס״ה בסו״ד: אבל לא לענין שיברך על הטפל ברכת העיקר אם בא לאכלו לבדו מתחלה מטעם שית׳. ור״ל שלקמן בס״ח הביא ד׳ המג״א בשם י״א (ובברכה״נ השמיט דעה זו בכ״מ) שכשברכת העיקר שהכל ואוכל הטפל לפני העיקר מברך עליו ברכת העיקר ולא ברכתו המיוחדת לו, אבל בשאר ברכות אינו מברך ברכת העיקר. ומבאר כאן, שאף שהוא כדבר א׳ ממש גם כשאוכלו בפ״ע, מ״מ כשאוכלו לפני העיקראינו מברך ברכת העיקר כשברכת העיקר אינו שהכל. ומבואר מזה כנ״ל, שביסודו ה״ה טפל גם באוכלו לפני העיקר, אלא שאא״פ לברך עליו ברכת העיקר (כשאינו ברכת שהכל) באם לא בירך עדיין על העיקר.

[והנה, במשנ״ב סקס״ח סקמ״ו מ׳ שמחלק בזה, שכתב בנוגע למרקחת ע״ג רקיקין, שרק בנשאר קצת רקיק בלא מרקחת אינו מברך עליו, ומתו״ד נראה להדיא שבהשאיר כל הרקיקין בפ״ע אינן טפלין למרקחת. וסברתו שרקכשעיקר אכילתו הי׳ כבר ביחד ונחשב טפל למרקחת בשעת האכילה אין חוששין לגמר האכילה, עיי״ש.

והנה, לפ״ד המשנ״ב אפשר ליישב ד׳ הט״ז בפשטות, שבתחילה מיירי כשהתחיל לאוכלם ביחד, ולכן אינו מברך על הרקיקין. ובסו״ד - וכן בסרי״ב - מיירי כשגמר אכילת המרקחת ושוב אוכל הרקיקין. וכן פי׳ בדרכי חיים דיני ברכתבמ״מ ח״ב סק״ב. אלא שכ״ז לא נתפרש כלל בד׳ הט״ז. ובשעה״צ סקמ״ב כ׳ ע״ז שהוא ״ממשמעות ד׳ הט״ז״. וצ״ע הא מנ״ל. וכן בד׳ אדה״ז משמע דבכל גוונא נעשה טפל אפי׳ באוכלו כולו לבד. ודעת אדה״ז מוכחת, שהיותו טפלאינו תלוי באכילתם יחד, כ״א בגוף עשייתם כאחד, וכמשנת״ל.

ולכאו׳ לד׳ המשנ״ב ה״ה באוכל כל המילוי בפ״ע. אבל יתכן שגם המשנ״ב כ״כ רק ברקיקים שנאפו בפ״ע. אבל במילוי ועיסה - נעשה טפל מצד גוף עשייתו, וגם בהוציא כל המילוי ה״ה טפל. וצ״ע בל׳ המג״א ״ליקח קצת תפוחים״, וכ״כ אדה״ז ״ליקח קצת המילוי״, אם דוקא נקט. ומסתברא מילתא בכוונתו, דאורחא דמילתא שאוכל המילוי עם העיסה, אלא שמשום חומרא רוצה להחמיר וליקח קצת. אבל, אה״נ שגם באוכל כל המילוי בפ״ע ה״ה טפל. ופשטאדמילתא בדעת אדה״ז בכ״מ, נ׳ כנ״ל].

ולאחרי כל הדברים והאמת האלה, ניתנה ונשובה ראש, להבנת ד׳ הט״ז, דהנה מוצא דבר אתה למד, שלדעת אדה״ז כל עיקר ד״ז שנעשה טפל גם באוכלו בפ״ע, הוא רק כשמתחלת עשייתם נעשו כא׳, הא לא״ה לא. ועפ״ז צ״לשבמרקחת ורקיקין נמי בהכי עסקינן, שנעשו ג״כ מתחילת עשייתם כא׳. ואף אם לא נאפו או נתבשלו כא׳ (כ״ה בפשטות, וכ״מ מסתימת הלשון. ויתר על כן, שבסרי״ב ס״ג סמך אדה״ז דין הרקיקין למטבל פהב״כ בדבש. ומהמשךלשונו מוכח להדיא שגם במטבל הרקיקין בדבש, והיינו שלא נעשו כא׳, קאי הך דינא. אמנם, שם לא מיירי בנשארו הרקיקין אח״כ). ומסתברא מילתא שגם בלא נאפו ונתבשלו כא׳ שייך הך מילתא שנעשה טפל גם בפ״ע, והעיקרשמתחילת עשייתם ה״ה כא׳ (כן מוכח ממש״כ בסרי״ב ס״א ״שנעשה ע״ד לאכול שניהם יחד״ ולא הזכיר אפי׳ או בישול. וכ״ה בהגהות מכת״י - שבמהדו״ח - לס״ה שם). וה״ה בנדו״ד, כיון שכל עיקר תכלית עשיית ואפיית הרקיקיןהיא בשביל המרקחת, ה״ה נעשה מתחילת עשייתו טפל למרקחת. ודוק בלישנא דהט״ז שכ׳ ״שבשעת אפי׳ לא נאפה בתורת לחם רק טפל לנויא״ט״, וכוונתו מבוארת כנ״ל (ולא כפי המובן בהשקפה ראשונה שנאפה עם הנויא״ט). וברקיקין ומרקחת עדיף טפי משאר עיקר וטפל, כיון שידוע שאין מתכוונין לאכול הרקיקין ובאין רק שלא יטנפו הידים, כמפורש שם. וי״ל עוד בהגדרת הדברים, שבנדו״ז אין דינו כדגן כיון שבמהותו אינו משמש לאכילה כלל. (וגרעמטפל דעלמא הבא להכשיר או טפל שהוא מיעוט וכו׳).

ולפ״ז יתיישב עוד ענין, שלכאו׳ צ״ב איך אפ״ל שהדגן טפל גם באוכלו בפ״ע, הרי בכה״ג ודאי מתכוון לאכילת הדגן, וכל שמתכוון לאכילתו אינו נעשה טפל, ואדרבה - נעשה עיקר (ראה לשון אדה״ז בסברה״נ פ״ג ה״ד: בד״א שאיןמתכוונין כלל לאכילת הדגן, ומ׳ דקאי אלפניו, גם באופן שבא לדבק ולצבוע, שבאם מתכוון בשעת האכילה לאכילת הדגן נחשב עיקר. ושם: כגון מיני מתיקה מקמח נילוש בדבש וכו׳ ואכילת הקמח אינו עיקר כ״כ). ועכצ״ל דכיוןשמתחילת עשייתו נעשה כא׳, ובתור טפל שלא יטנפו הידים, לא חל עליו גדר מין דגן כלל במצבו, שמשמש רק כמעשה הכף וקערה. ומ״מ, עדיין צלה״ב, דמ״ש מדגן שבא לדבק, במתכוון לאכילתו, וגם כאן ה״ה בא לדבק המרקחתעליו. אולם, נראה בעליל דבסברה״נ מיירי שם באופן שנותן הקמח בכדי לדבק אבל בשעת עשייתו גופא מתכוון גם לאכילת הקמח (ולא שמכוון כן רק בשעת האכילה, וכפי שניתן להבין בהשקפה ראשונה) וכדמוכח מלשונו ש״עיקרעשיית ואפיית פת זו אינה למזון וסעודה״, וכבדוגמא שהביא במיני מתיקה מקמח נילוש בדבש. (ולהעיר גם ממש״כ בפ״ב ה״ט בנדון הנ״ל באו״א, שהקמח נחשב עיקר מחמת שהיא מין מזון וגם מכשיר התערובת לאכילה. ולכאו׳ה״ז ענין וטעם אחר (וה״ז כמ״ש בפ״ג ה״ב), שהרי כאן מ׳ דקמ״ל שגם באופן שבא לדבק חשוב עיקר כשמתכוונים לאכילתו. ובע״כ שר״ל שבמציאות נותנים הקמח לדבק, אבל מתכוונים ג״כ כמטרה צדדית שיאכלו הקמח. וכ״מבלוח פ״ד ה״ד. ועד״ז הוא בשו״ע אדה״ז סקס״ח סי״א: לפי שמלבד מה שהקמח מדבק ומקפה התערובת הוא מכשירו ומתקנו ג״כ לאכילה ומן הסתם ניתן הקמח בתערובת ע״ד שניהם לדבק ולהכשיר. ולכאו׳ נפק״מ מכ״ז בהשקו״טבבשר המטוגן בפירורי קמח מצה. ולהעיר גם מלשונו: מן הסתם ניתן וכו׳. ומ׳ קצת דבהא סגי וא״צ כוונה ידועה). אבל בעניננו ש״הדבר ידוע שאין מתכוונים לאכול לחם״ (שו״ע סרי״ב ס״ב. אדה״ז סקס״ח ס״ט), וכנראה מחמת שבאבסוף הסעודה וכיו״ב (ראה בכלבו סכ״ד), אין מטרתו כ״א שלא יטנפו הידים לחוד. אלא שלאחמ״כ כשנשארו הרקיקין לאחר אכילת המרקחת אוכלם, מבלי כוונה לאכילת לחם. (ולא עדיפא מפת ומליח שכ״שאינו רעב ואינו תאב כלללאכילת הפת ולא הי׳ אוכלו עכשיו אם לא המליח״ הפת טפל (אדה״ז בסרי״ב סוס״א)).

[ועצ״ב קצת, שהרי בהמשך ד׳ אדה״ז (סקס״ח שם) הב״ד המג״א בסרי״ב סק״ה בדובשנין שטובים למאכל שמברך רק על הדובשנין ופוטר המרקחת (ודלא כהבנת מחה״ש שם). והנה במשנ״ב סקמ״ה מבאר שכ״ז רק בנאפו יחד. אמנם פשטות ד׳ המג״א (״שמניחים המרקחת על הדובשנים״) וכן ל׳ אדה״ז שם מ׳ דבכל גווני מיירי. [וכ״מ בשו״ע אדה״ז סרי״ב ס״ג בפהב״כ ששרה בדבש, שאפי׳ עיקר כוונתו על המשקה מברך רק במ״מ, לפי שמין דגן עיקר. ומוכחא מילתא שמין דגן עיקר גם בלא נאפה ביחד. וכ״מ ממש״כ בסר״ב סי״ג (ובסברה״נ פ״ז הי״ט) שבמין דגן בתוך מרק שלא נתבשלו יחד אין הדגן נחשב עיקר עיי״ש הטעם. ומוכח שלולא טעם זה (השייך רק בדבר רך הראוילשתי׳. ולכאו׳ צ״ל שבמטבל דגן בדבש ל״ש לומר שהדבש ראוי לשתי׳ כיון שהוא עב) דגן עיקר גם בלא נתבשל עמו. [ונת׳ אצלנו במק״א ביסוד הדברים, שד״ז (שכל שי״ב מין דגן מברך במ״מ) שאני מדין עיקר וטפל גרידא, וגדרושכל שי״ב מין דגן נהפך כל התערובת לדגן. ואכ״מ]]. ומעתה, שגם בדובשנין שלא נעשו מתחילת עשייתו כא׳ קאי, ק״ק לומר שברישא קאי דוקא בנעשו כא׳. ונ׳ ליישב שאי״ז מן הדוחק לומר דרישא וסיפא לאו כי הדדי נינהו, ואדרבה- ממקומו הוא מוכרע, שהדובשנין שטובים למאכל מצ״ע (בסיפא) פשטא דמילתא שנעשו גם במטרה לאוכלם בפ״ע, אבל ברקיקין דקין שאין טעמם טוב, וגם מעשה עשייתן דק מאד (ראה גם בשו״ת מים חיים להפר״ח ס״ח), שלאבאו למזון ולהשביע, הדבר ידוע שאין טעם עשייתם בכדי לאכול לחם, וכל עיקר עשייתם שלא יטנפו הידים. (ואכן מסתברא מילתא דבדובשנין אין הכוונה כלל למנוע טינוף הידים. ונפק״מ מכ״ז בגביע מתוק לגלידה וכדלקמן)].

ומכיון שכן, שגם בנעשו מתחילת עשייתן עבור העיקר ה״ה בדומה לנאפו כא׳ (וארווחנא בזה שא״צ להעמיד הדברים בסקס״ח שנאפו ביחד עם המרקחת, שד״ז מן הדוחק) לכאו׳ הי׳ מקום לומר וליישב הדברים, שבסרי״ב מיירי בסוגרקיקין שלא באו מתחילת עשייתן עבור המרקחת, אלא שכעת ה״ה טפלין למרקחת (וע״ד הישוב דמיירי בלא נאפה יחד. וראה גם מש״כ בזה בהעו״ב ירושת״ו ברכה״נ ע׳ 124). [ויתיישב ג״כ הא דאמור רבנן בכפיל״א, הן בסקס״חוהן בסרי״ב, שבסקס״ח מיירי בנעשו הרקיקין עבור המרקחת, משא״כ בסרי״ב. ועפ״ז א״ש דיוקי וחילוקי הלשונות בל׳ המחבר בב׳ המקומות. ואכ״מ]. אולם, דוחק גדול לומר כן, שהעיקר חסר מן הספר, ולא בא הכתוב לסתום אלאלפרש.

ולפענ״ד בכ״ז, בהקדם דיוק לשונו של הט״ז בסרי״ב ש״השאיר הרקיקין ואוכלו בפ״ע״, ונ׳ בכוונת הט״ז שבכוונה תחילה השאיר הרקיקין ע״מ לאוכלם בפ״ע. ועפ״ז שאני הכא שאאפ״ל שהרקיקין טפלין, כיון שבדעתו מחשיבםכעיקר. וי״ל בהסברת הענין, שאף שנת״ל שגרע מטפל דעלמא, מ״מ אי״ז דומה לשאר עיקר וטפל שע״י אפייתן כא׳ נעשים כדבר א׳ ממש, ודעתו אינה מעלה ומורידה בדבר, משא״כ בנדו״ד, שמה שהרקיקין טפלין הוא רק מטעםשאין דרכן להאכל בפ״ע, וממילא אין נעשין טפל מצד גוף עשייתן ותולדתם, כ״א מכח דרך אכילתן יחד, ומעתה בכגון דא כשאוכלן בכוונה תחילה בפ״ע, ושינה מדרך אכילתן, שוב אינן נעשין טפל. (אבל לאידך, כיון שנעשו מתחילהלהיות טפל, כל עוד לא שינה מדרך אכילתן נשארים טפלים, כדלקמן). והדברים כמעט מפורשים בד׳ הט״ז במש״כ ״דאז עשה מהם ג״כ עיקר״, כלומר שבכה״ג שינה במעשיו מדרך בנ״א ועשה מהם עיקר. וביתר בי׳ נמצא כן בד׳הפמ״ג במ״ז שם: דכה״ג נראין הדברים שעשה העיקר גם מרקיקים דדרך לאוכלם יחד. והיינו ככל משנת״ל. וז״כ הט״ז במש״כ ״שאכל המרקחת מלמטה״, פי׳ שבמקום ההנהגה הרגילה להחזיק המרקחת ע״י הרקיקין ולאכלם כךכא׳ (שלא יטנפו הידים) שינה מדרך בנ״א, ואכל המרקחת מתחתיתו (ע״י כף וכיו״ב). וראה בחסל״א סרי״ב ס״ג: שפירש הרקיק ואוכלו בפ״ע.

וניהדר אנפין לד׳ הט״ז בסקס״ח, ששם כתב באו״א

שאכל הנויא״ט ״ונשאר העיסה לבדה״ (ועד״ז בל׳ אדה״ז שם: אכל תחלה המרקחת ונשארו הרקיקין לבדם). והיינו שלא עשה כן בכוונה להשאיר הרקיקין, אלא שנשאר מאליו וממילא, ובכה״ג כיון שמצד דרך בנ״א הרקיקין טפליןלמרקחת, נשאר בהן דין טפל גם אח״כ כשאוכלן בפ״ע, דל״ש למימר בנדו״ז שעשאו עיקר.

וי״ל שזהו גם תורף ד׳ אדה״ז בסרי״ב ס״ה (ואולי מבוססים על דברי הט״ז הנ״ל), שכתב בפת שאוכל עם מליח או יי״ש שהוא טפל רק באוכלם ״ביחד, אבל מה שאוכל אח״כ לבדו צריך לברך עליו תחילה וסוף כיון שבאכילה זו איננוטפל כלל וגם מתחלה לא נעשה טפל אלא בשעת אכילתו אותם יחד״. והרי במליח כ״ה גם באוכל הפת מיד לאחמ״כ (ראה פס״ד להצ״צ ח, א). ועד״ז ברקיקין, אלא שהרקיקין נעשו ע״מ לאוכלם כא׳, ולכן הטפילות הוא לא במעשההאכילה כ״א בדרך אכילתם יחד. ונמצא שיש ג׳ סוגים: דברים שנאפו כא׳ ונעשו כדבר א׳ ממש, שהעיקר פוטרם גם באוכלם לבד, באם בירך לפנ״ז על העיקר. ודברים הטפלים רק במעשה אכילתם יחד, או בזאח״ז (כבפת ומליח), וכל שאוכל אח״כ שלא בתור טפל אינו טפל. וסוג דביני ביני, במרקחת ורקיקין, שמחד גיסא נעשו הרקיקין רק עבור המרקחת, ולכן גם בנשארו ואוכלם לבד ה״ה טפלים. ולאידך, כיון שלא נעשו כדבר א׳ ממש, כשהשאיר בכוונה ועשהמהם עיקר, אינם טפלים לברכה.

ובנוגע לברכת הגלידה בגביע - ראה בקצוה״ש סנ״ח סק״י שהביסקויט שכורכים בו הגלידה נפטר בברכת הגלידה, כבמרקחת ורקיקין.

ולפי דברינו בפי׳ ד׳ הט״ז כיון שכל עיקר מטרת עשיית הגביע הוא בשביל הגלידה ה״ז בדומה לרקיקין בענין זה. וראה מש״כ בהעו״ב הנ״ל ע׳ 127. והנלענ״ד כתבנו.

(והנה, בכ״מ כתבו עד״ז שבגביע מתוק מברך על הגביע כבדובשנין. וכ״ה במדריך לברכות שבסו״ס תפארת יהודא קלמן. אבל להעיר שיש שפקפקו בד״ז, ור״ל דשאני דובשנים שרגיל לאוכלם גם בפ״ע, משא״כ בגביע מתוק שאינותאב מצ״ע לגביע, ולא הי׳ אוכלו לולא הגלידה. (ראה בארוכה במשנה ערוכה ברכה״נ (בירורי הלכות ס״ה) בדעת אדה״ז בגדר תאב לטפל. ומסקנתו שם אינה מוכרחת. ויל״ע היטב בזה. ואכ״מ כעת). ולאידך, מקום לומר להיפךשגם בגביע פשוט אינו דומה לרקיקין שבא רק שלא יטנפו הידים, ותו לא מידי, משא״כ בגביע, שאינו בא להחזיק הגלידה בלבד, כ״א שתאב קצת גם לגביע. ור״ל שהדגן בגביע משמש (בנוסף להחזקת הגלידה, גם) כמכשיר הגלידהלאכילה ולהטעימו בטעם דגן. ואף ש״עיקר האכילה הוא ממין אחד (הגלידה) והשני (הגביע) אינו בא אלא מחמת הראשון שאם לא הי׳ אוכל הראשון לא הי׳ אוכלו כלל עתה״, מ״מ צ״ע אם אפ״ל בנדו״ז גם התנאי ״שאינו תאב כלללאכילת הפת״ (ראה בלשון אדה״ז סרי״ב סוס״א). והדבר תלוי בהגדרת תאב הנ״ל. ואכ״מ בזה).