Halacha2goThe one minute halacha

בפשטות, ה״ז בדומה ממש לעשיית מדורה בהקיז לו דם ונצטנן. והרי בשו״ע אדה״ז סשכ״ח סכ״ד, שלדעת המ״מ שבת פ״ב הי״ד שעושים לו כל צרכיו, ה״ה בזה, אף שאפשר לחממו בבגדים. וגם למש״כ אדה״ז שם, שלדעת רש״י יש להחמיר בשאר חושיב״ס (וראה במשנ״ב סקס״ב שכ׳ להקל בכל חושיב״ס), וצויין למש״כ שם בס״ד שכן יש לנהוג במדינות אלו (כשי׳ רש״י) - הוא רק לפי שבפועל נוהגים להחמיר לעשות הכל ע״י נכרי, אף שמעיקר הדין אינו כן. ואדרבה, מעיקר הדין איסור בדבר לעשות ע״י נכרי (שם סי״ג). ונמצא שלמעשה כיון שבימינו נהוג ע״י ישראל דוקא (וראה אצלנו במ״מ וציונים להלכה יומית אות תקל), א״כ הה״נ א״צ להחמיר בזה.

 וחזי לאצטרופי, שלכמה דעות, הפעלת חשמל במיזוג אויר (וחימום שעל ידו, משא״כ בתנור חימום) ה״ז רק איסור דרבנן. (ובדעת רבותינו נשיאנו - נבנה אצלנו ציו״ן, במ״מ וציונים להלכה יומית אות רפח. ואכ״מ). והרי גם לבענ״פ, כת״ש אדה״ז להחמיר רק באיסור ש״ת.

ועוד יש לצדד, שהכל חולים במקום קור גדול. וכן כתבו כמה אחרונים במקום שהחום גדול (ראה מה שהאריך בזה אאזמו״ר זצ״ל בספרו שערים מצויינים בהלכה ס״צ סק״כ ובקו״א לשם. ועייש״ע בספרו עהש״ס כתובות ל, א. וראה הנסמן בהלכה ברורה (יוסף) סרע״ו בבירור הלכה סק״נ. ולפו״ר ילה״ע מט״ז סשי״ג סק״ה, הביאו אדה״ז בשולחנו שם סי״ז. ואולי לא מיירי באופן שהחום גדול כ״כ. ולהעיר מקו״א לשו״ע אדה״ז סתק״ז סק״ד ד״ה כתב, בגדר קור גדול, ומינה - לעניננו. וכבר נז׳, שבכמה אופנים בחשמל שבזמננו, לגבי אמירה לנכרי, ה״ז שבות בלא״ה. וגם להמחמירים בחשמל - ילה״ע משו״ת הרד״ך סי״ח (בית כב חדר ז), והובא במג״א סש״ז סק״ב ובשו״ע אדה״ז שם ס״ו. ואף שהל׳ שם בדבר שהוא ״חומרא בעלמא״ - עיי״ש במג״א סק״כ, ותוס״ש סק״נ. אבל ראה פמ״ג בא״א סק״ב. ובאמת י״ל דנדו״ד שאני, שה״ז מחלוקת הפוסקים. אלא שגם בזה מצינו כן - ראה ב״י סשי״ד לענין שבירת פותחות ע״י גוי. וראה שו״ע אדה״ז שם סי״ז. פמ״ג בא״א סקי״א. שם סשל״א בא״א סק״ט. (ועד״ז במג״א סרנ״ד סקל״ז. שו״ע אדה״ז שם סכ״ה. אלא דהתם קאי בדיעבד - עיי״ש בפמ״ג בא״א). וראה גדולות אלישע סש״ז שהשוום אהדדי - אמירה לנכרי בחומרא בעלמא ובמחלוקת הפוסקים. ולהעיר מקו״א לשו״ע אדה״ז סרנ״ב סק״ב). ועכ״פ, לעניננו, י״ל שלכו״ע במקום שהקור גדול עושים לו כל צרכיו. וה״ז מילתא בטעמא לפי שבכגון דא אא״פ (כ״כ) לחממו בבגדים. וכדמוכח מזה שבהקיז דם ונצטנן לכו״ע עושים לו מדורה. 

וכש״כ כשעושים ע״י שינוי, שמותר לדעת אדה״ז (סשכ״ח סי״ט) אפי׳ מלאכה גמורה, ואפי׳ לצורך חושאיב״ס. וכש״כ בחושיב״ס, בשאר צרכיו, אפי׳ להשי׳ שלגבי זה ה״ה כחושאיב״ס.

אמנם, עיקר הספק והשקו״ט הוא באופן שהוא רק לצורך המטפלים ולא עבור החולה. ועפ״ז כתבנו הסברות שבפנים.

ובפרטיות, שידוע השקו״ט בדין התירו סופן משום תחילתן - אם הוא שלא להכשילן, כפשטות מ׳ השו״ע סשכ״ט ס״ט (וכמ״ש הרמב״ם שבת פ״ב הכ״ג), או שהוא רק לענין אלפיים אמה, ומה שהתירו ליטול כלי זיינן הוא רק מחמת סכנה, שמפחדים לשבות שם, וכנפסק בשו״ע סת״ז ס״ג (וע״פ מש״כ הרמב״ם שם פכ״ז הי״ז). והנה, בדעת אדה״ז, מצינו שהוסיף שם בסשכ״ט ס״ט להביא טעם ההיתר (כבסי׳ תז), ומ׳ דאל״ה אינו מותר. וכ״ה המשמעות בפמ״ג במ״ז סק״א. וידוע ששקו״ט גדולים וטובים בכ״ז, ומאן ספין וחשיב להכריע, בחשש חילול שבת דאורייתא, ולאידך בחששא דחששא ודררא דדררא, דפקו״נ לעת״ל. וראה הנסמן בפסקי תשובות סשכ״ט סק״י. וראה מש״כ לבאר בל׳ הרמב״ם (ובדעת אדה״ז) ידידנו הגרשד״ב וולפא שליטא בהרמב״ם השלם שם פ״ב. וראה גם לפי דרכו, בשו״ת מנחת אשר ח״ב ס״מ. אלא דנדו״ד עדיף, כשהוא רק איסור שבות.

ויד הנוטה דוחה לחלק בחילוקא דרבנן, שאין הנדון דומה לראי׳, שע״כ לא נחלקו אלא בחזרתן, כשאין חולה לפנינו, והחשש הוא רק שמא תהא מכשילן לעת״ל, אבל בנדו״ז לפני התחלת ההצלה, וחולה לפנינו, שפיר י״ל שלכו״ע אפשר לחלל באופן שיש חשש שאל״כ ימנע מהצלתו.

אמנם, כד מעיינת בה שפיר, הסברא נוטה להיפך ממש, שהרי לא מצינו בשום דוכתא להתיר לחלל שבת בדבר אחר, בכדי שלא ימנע כעת מהצלת נפשות. (ונכון הדבר, שבאופן שאומר לנו מפורש, שבאם לא נתיר לו ימנע מהצלתו, ודאי שיש להורות לו בכל מאי דבעי מחמת פקו״נ. אבל קושטא קאי, שאי״ז כפי האמת, אלא דאנן מורינן לי׳ הכי בכדי למנוע פקו״נ. ועד״ז כתבו כו״כ, שגם להמחמירים שאסור לחזור מההצלה ע״י איסור דאורייתא משום תחילתן - מ״מ השואל לפנ״ז באם יתירו לו לחזור, יש להורות לו להיתר, אף אם אי״ז ע״פ דין). והחילוק פשוט, שכשאין חולה לפנינו ויש חשש לעת״ל, התירו לו על הספק, שאין אתנו יודע עד מה מה יעשה ליום מחר, וחששו חז״ל שמא ימנע בעתיד, אבל כשעוסק כעת בהצלת נפשות, ל״ש לומר להתיר לו שמא ימנע, שהרי לב יודע מרת נפשו, והוא יודע באם ימנע מחמת זה או לא. ודוחק לומר שהתירו לו כעת, שמא ימנע מהצלה בעתיד, התירו תחילתן משום תחילתן, שא״כ נתיר לו ח״ו כל מלאכות שבת מחשש כיו״ב, ומאן מפיס מה להתיר ומה לא.

עוד אחת היא לנו בדין ריבוי בשיעורים, שכבר נתקשו בגדר החילוק בין ריבוי בשיעורים לפורס מצודה להעלות תינוק וצד דגים עמו, ואפי׳ בכוונה (ראה תהל״ד סשכ״ח סקי״ח). ומצאתי שהאריך מזה, ובהשאלה שבפנים, בשו״ת בצל הטוב ח״א סל״ד (ועייעו״ש - ועו״ש בסל״ה - בענין התירו סופן משום תחילתן, ואזיל התם בתר איפכא, והנלפענ״ד כתבנו), וכמעט שלא הניח דבר קטן, עיי״ש בארוכה, ואל בינתו תשען. ויש להעיר ולהוסיף משו״ת שבה״ל ח״ח סע״ז, שכ׳ ליישב בכמה אנפי.

וראה גם שש״כ פל״ב סס״ו. תורת היולדת פי״ט הע׳ ה בשם הגריש״א.

וכל אמרת צרופה, בצירופא דרבנן, י״ל, דהנה ידוע ההיתר לכמה דעות בשבות דשבות ע״י ישראל (ובדעת אדה״ז מ׳ שרק בשבות הנעשה בשינוי יש מקום להקל - והרי י״א דשבות כדרכו ע״י גוי חמור יותר משבות הנעשה בשינוי ע״י ישראל (ר״ן שבת סא, א לפי׳ הב׳. אבל דעת אדה״ז אינו כן - ראה סשכ״ח ס״מ. וראה תהל״ד סש״ז סק״ה בארוכה. שם סשכ״ח סקכ״ב. שם סקנ״ז. וראה קצוה״ש סקל״ד בבדה״ש סק״ו בארוכה) - ראה שו״ע אדה״ז סש״א סל״ח. סש״ג סכ״ג במוסגר. סש״ז סוסי״ב. סשל״א ס״ט. סשל״ו סט״ו. (ועיי״ש בפמ״ג במ״ז סק״ט). סש״מ סוס״ב. סשמ״ז ס״ז. ולהעיר ממג״א סשכ״ה סק״ו שלא אסר כ״א מטעם דאפשר בל״ז. וכ״כ אדה״ז שם ס״ד. וראה פמ״ג במ״ז שם סק״א ובא״א סק״ו. אבל ראה תהל״ד שם סק״ח. וברצות ה׳ דרכי איש, לפי מיסת הפנאי, בל״נ בגליון הבעל״ט, לענין חי נושא א״ע בתינוק הבוכה בכרמלית - במ״מ וציונים להלכה יומית אות תרסב. וראה כל המובא בית ה׳ בהנסמן בהלכה ברורה יוסף סש״ז בבירור הלכה סקמ״ה). וא״כ אפי׳ את״ל שהוא בגדר ריבוי בשיעורים, את״ל שריבוי בשיעורים הוא רק דרבנן (ובקו״א לשו״ע אדה״ז סוסי׳ רמז הביא ב׳ הדעות. ושם להחמיר גם בהוצאה וגם ע״י נכרי), יש מקום לצרף בתור סניף להתיר כשעוסק בהצלת נפשות, והרי ידוע וגם נראה במוחש שעי״ז תוטב ההשתדלות עם החולה, וי״ל דל״ג מצורך גדול, הפסד גדול, וצורך מצוה.

אמנם כן, כ״ז רק בתור תוספת מרובה על העיקר, אבל לולא זאת, וכשאינו נוגע להצלת נפשות, יקוב הדין את ההר. והוכרחנו לכתוב כן, לאפוקי ממה שראיתי לאיש חכם בעיניו, שכתב להתיר להפעיל מיזוג אויר ביום שרב, כשעושה בשינוי, מחמת שבות דשבות ע״י ישראל. ויש שהרחיקו לכת, להתיר גם כשאינו חם כ״כ, לצורך מצוה, גם כשי״ב הנאת הגוף, כיון שעי״ז יוכל להתרכז יותר בלימוד התורה. וכהנה וכהנה פטומי מילי בעלמא. ועוד ראיתי למי שכתב, שעכ״פ א״צ כפרה בכגון דא. והפריזו על המדה, לצרף צירופי קולא בכחא דהיתרא, כל המיקל לישראל נעשה ראש, ועל כגון דא יש להמליץ מש״כ באג״ק ח״ג ע׳ כב, עיי״ש דברים כדרבנות. ובפרט בזמנינו, ובמקום שאינן בני תורה, ושכיחי עבדי, שגורם לזילותא דשבתא ואוושא מילתא, ועמא דבר אינו מבחין, ומדמים מילתא למילתא. וד״ל.

וכבר נז׳ לעיל, שבמקום שאפשר בלא״ה, ל״ש להתיר שבות דשבות ע״י ישראל, והרי אפשר בנכרי. ויתירה מזו, ברמ״א סש״א סל״ג, ושו״ע אדה״ז שם סל״ח, במקום הפסד מרובה, שלא הותר כ״א באופן שאא״פ לו שלא לצאת לכרמלית שמתיירא להישאר בביתו, או מחמת חשש סכנה. ובמקום שאין חשש כנ״ל, הרי צ׳ לישב בביתו כל היום.

והרי אפי׳ באמירה לנכרי, בשבות דשבות, לאו כו״ע מודו במקום הפסד, ולא התירו כ״א בהפסד גדול, ראה שו״ע אדה״ז סש״ז סי״ב. ועיי״ש בשו״ע אדה״ז שם לענין שבות הנעשה בשינוי, רק בהפסד גדול. ועד״ז, ויתר על כן, בנוגע להתיר בנכרי במקום צו״ג, ראה מג״א סש״ז סק״ז. ובקו״א לשו״ע אדה״ז סרנ״ב שם - אפי׳ לא בשעה״ד ובצו״ג. (וגם בשו״ע אדה״ז בסש״ז שם הוא במוסגר). וכש״כ וק״ו בישראל (אא״כ להסברא דקיל יותר בשבות דכלאח״י. אבל כנ״ל לא קייל״ן הכי). ואכן, כמדומה ברור, שבכל האופנים שהתירו, בשבות הנעשה בשינוי ע״י ישראל, הוא רק במקום חולי, מצוה גמורה, נכרי אלם, או משום דרכי שלום, או אפי׳ בהפסד מרובה, ולא מצינו כדוגמתו להתיר במקום צו״ג גרידא. ואין מדמין בשבותים. [ושקו״ט במק״א בדעת אדה״ז סשכ״ח ס״כ במקום צער גדול, אי מותר לעשות אפי׳ מלאכה בשינוי. ובקצוה״ש סקל״ד ס״ה פי׳ בדעת אדה״ז שרק בשבות מותר. אבל דוחק לפרש כך בדברי אדה״ז, ״אפי׳ היא מלאכה״. אמנם, איך שיהי׳, היינו דוקא בחולה, אלא שאינו חולה כל גופו, כ״א צער גדול. והרי צער גדול עדיף מהפסד, כדמוכח בשו״ע אדה״ז סש״ז שם; משא״כ במצטער דעלמא, וכדמוכח מדין גונח, וכדלקמן].

ואפי׳ גונח שהתירו ביונק כלאח״י, לא הותר בצער של רעב - שו״ע סשכ״ח סל״ג. אדה״ז שם ס״מ. ובתוד״ה גונח - כתובות ס, א שרק בצער של גונח, לפי שהוא קרוב לסכנה. וגם שם אא״פ ע״י נכרי - ראה בר״ן שבת הנ״ל. וראה בשעה״צ סתצ״ו סק״ט שגונח היונק בפיו עדיף משינוי בעלמא. ומה שהתירו למעך ברגליו צינור שעלו בו קשקשים (כהשגת הראב״ד עהרמב״ם שבת פ״ו ה״ט) - עכצ״ל כמ״ש במ״מ (שם) שאין מדמים בשבותים,  והוא עפמ״ש ברמב״ן (שבת קל, ב) לעניננו, שאין אנו מתירים כל שבות משום פסידא, ואין אומרים בדברים הללו זו דומה לזו. וכ״כ הרשב״א בשו״ת ח״א סרמ״ח. סרצ״ד. סתש״ט. והובא במג״א סש״ז סק״ט. וגם בדעת הראב״ד י״ל דלאו כללא הוא בכ״מ. אבל ראה אג״ט טוחן סקל״ח אות ו בהגה. ומה שהעיר עליו בשו״ת מנחת אשר ח״א סכ״ו.

ואף שהכל כחולים אצל הקור (או החום) הגדול, והרי התירו אמירה לנכרי אפי׳ במלאכה ממש - הרי נוסף לזה שהוא רק בקור גדול ביותר (ולא ביום שאין הקור גדול כ״כ - שו״ע אדה״ז סרע״ו סט״ו. ועד היכן הדברים מגיעים, ראה בקו״א סתק״ז הנ״ל, לענין ימי ניסן ותשרי במדינות אלו. וד״ל), עוד זאת  ועיקר, שאי״ז כ״א כחולים ולא חולים ממש. (ואכן לא מצינו שהתירו לישראל בשינוי במקום קור גדול או חום גדול. ויתכן לדחות שאי״ז שייך כ״כ במציאות).

אמנם, מודינא במקום חולי, ששורת הדין להתיר אפי׳ מלאכה בשינוי. ואפי׳ בצרכי קטן, מקום להתיר בשבות הנעשה בשינוי ע״י ישראל. וכמו שהתירו ע״י נכרי גם כשאין קור גדול כ״כ, בקטנים שמצטערים הרבה. ואכ״מ עוד.