Halacha2goThe one minute halacha

הנה דין נדרי איסור, ה״ה מפורשים על ספר בשו״ע יו״ד סרכ״ח סט״ו. וברמ״א שם (ובשו״ת שלו סי׳ קג) היקל להתיר במקום חשש מכשול. וראה בב״י דמיירי באופן ש״כמו שגגה היא שאינם יכולים להתאפק ולמשול ברוחם״. אבל בש״ך סקכ״ח האריך להוכיח שגם בכה״ג אין מתירים, ואע״ג דאיהו צווח ואומר לא יכילנא למיקם אשבועתי, לא משגחינן בי׳.

(וראה בשו״ת הצ״צ יו״ד סי׳ קצג מש״כ להתיר בנדון דידי׳ במקום מכשול לרבים. ויל״ע בדעתו בשאר נדר של שחוק וכדומה. ובמק״א בתשו׳ בעניני נדרים - נדפס בקובץ פלפולים ״הללו עבדי ה׳״ ח״ב, שי״ל ע״י ישיבת תות״ל 770 - הארכנו בכעי״ז, בדעת הצ״צ בנדר הנע׳ לסייג, עייי״ש בהע׳ 4).

וגם בשי׳ הרמ״א, ראה בבה״י שם שהביא מד׳ הרמ״א עצמו בסי׳ רל, שלא להתיר במקום נדנוד עבירה. ועיי״ש ג״כ בש״ך סק״ג ובעצי לבונה. (אלא שבאמת מקום להפריד בין הדבקים, דהתם מיירי שבגוף ההתרה י״ב כעין נדנוד עבירה, עייי״ש, משא״כ כשיגרום לאחמ״כ לעבור על איסור. וראה בתועפות ראם על היראים סרמ״ו סוסק״ו שחילק באו״א. וראה עד״ז בפחד יצחק ערך שבועה שלא לשחוק. ובתשו׳ הר״א סגירי שם, ר״ל ולחלק (בדוחק) שבשבועה שלא ישחוק לעולם אין מתירים לכו״ע. ולדבריו, נפק״מ טובא בשאלתנו).

וראה בארוכה בפרטי ד״ז בשו״ת בא״מ ח״ג סי׳ סק״ג ואילך, עייש״ה. 

ומעתה לנדו״ד, הנה לכאו׳ כדוגמתו מצינו בשו״ת הרשב״א (מיוחסות לרמב״ן) סרנ״ג בנדר שלא יאכל גבינה מפני שהיא רעה לחוליו. ושם התיר רק בפתחים אחרים (ולא ע״י חרטה). והנה הד״מ סקכ״ט הסמיך ד׳ הרשב״א הנ״ל לדין נודר בעת צרה שאין מתירים. ובש״ך ס״ק קח הק׳ עליו מאי שיאטי׳ דנדר בעת צרה לכאן. ובשו״ת חת״ס יו״ד ס״י (הו״ד בפת״ש שם סקמ״ב) כ׳ ליישב, שלהרמ״א מיירי התם באופן שאכל הרבה גבינה ונחלה עי״ז ועובר על ונשמרתם מאד לנפשותיכם. אלא שרוצה להתיר נדרו לאכול רק גבינה כל שהיא (ולא הרבה גבינה). ונ׳ מד׳ החת״ס שאילו רצה להתיר אכילת גבינה לגמרי לא היו מתירים משום נדרי איסור. (וראה גם בשו״ת משיב דברים יו״ד סי׳ קכז. ואף שכ׳ שד׳ החת״ס דחוקים בכוונת רמב״ן - מ׳ שבגוף הענין הסכים עמו בזה).

ועד״ז מצינו בשו״ת מהרי״א יו״ד סשכ״ג לענין נדר שלא לאכול דגים מחמת סכנה בבליעת העצמות. (אלא דהתם התיר מטעם אחר, שאפשר לאכול ולהזהר מבליעת עצמות).

איכו השתא בנדו״ד, שבזמנינו מהמפורסמות היא שבעישון י״ב חשש סכנה (והאריכו בזה בכמה דוכתי, ומחמת עטי״ו של נח״ץ, אין עטי ועתי אתי לעת כזאת, ובמקום שאמרו לקצר א״ר להאריך) שאין להתיר הנדר, מדין נדרי איסור שאי״ל התרה. 

ובנדו״ז גרע טפי, שהרי בשחוק של קוביא אי״ז איסור ממש, וי״א שאי״ב אסמכתא אלא דבר מכוער ומתועב הוא וכו׳ (שו״ת הריב״ש סרל״ב, הובא בב״י שם). וי״ל דמשו״ה התירו לחד מ״ד להתיר נדר שלא לעבור על איסור, בכדי שלא יכשל בחמורה הימנה, בעון נדרים (עייי״ש בב״י, וראה גם בש״ך הנ״ל. וראה ג״כ בשולחן גבוה שם שמוטב לעבור אדרבנן מלעבור אדאורייתא); משא״כ בנדו״ז, מקום לומר שהעישון חמורה הימנה, דחמירא מאיסורא. ולכו״ע אא״פ להתיר. וראה ג״כ בשו״ת שאלי ציון תנינא יו״ד סס״ב שבאיסור דאורייתא י״ל דלכו״ע אין להתיר. 

(ולהעיר משו״ת הריב״ש סקע״ח, הובא בב״י שם, בנדר שלא לטעון חטים בנמל מחמת סכנה מישמעאלים שמעלילים, שאין לך עון גדול מזה להביא בני עמנו בסכנה. אלא שיש לחלק ובתרתי, לכאן ולכאן, שהוא גדר לרבים, וחשש סכנת רבים, ולאידך - הוא למנוע חשש סכנה, משא״כ בסכנה ממש). 

ולהוסיף, שבמתיר נדרי איסור, לכאו׳ י״ב גם משום מסייע. ובדומה להפרת נדרים אחרי יום שמעו (ראה ספרי ופירש״י מטות ל, טז). ושו״מ שכ״כ להדיא בשו״ת יפה נוף סקל״א, ושם דה״ט שאין מתירים נדר של שחוק. וכ״מ קצת בשו״ת תרוה״ד סי׳ קצב. 

ולהעיר מל׳ הרמב״ן בשו״ת הנ״ל: אין אומרים לאלו שיזדקקו לעבירה קטנה וכו׳.

ואפי׳ את״ל דלא כנ״ל - עדיין יש לחוש עכ״פ משום משיא עצה שאינה הוגנת, או אל תשת ידך (ראה פיה״מ תרומות פ״ו מ״ג). וילע״ע.

ואדרבה, בכה״ג חמירא טפי משאר לפנ״ע, דהנה ראה בתוספתא דמאי ספ״ב במושיט דבר הנדור או האסור מחמת סכנה. ועפ״ז, כ׳ בחמדת ישראל (פלאצקי) קונ׳ תורה אור (סקל״ו - קכח, ד) שבדוקא נז׳ שם איסורים מחמת סכנה, שמקום לומר שבאיסורים דרבנן, רק באסורים מחמת סכנה עובר אלפנ״ע, עייי״ש. 

ודוחק לומר שבכל סיגריא כשלעצמו אי״ב חשש סכנה - כי בד״כ כיון שא״י להתאפק ולמשול ברוחו (והרבה יותר משחוק של קוביא), ממילא לאחרי העישון פ״א שוב אין מעצור לרוחו. ונמצא שההתרה גורמת במישרין לאיסור.

לאידך, ראה בשו״ת בית דוד יו״ד סי׳ קה בנודר שלא לאכול בשר מחמת סכנה, שמדבריו משמע שאי״ז בגדר נדרי איסור, מדלא הזכיר מאומה מענין זה. ואולי אכן אפשר לחלק ע״ד הנ״ל שאין הבשר גורם סכנה באכילה פ״א. וצ״ע.

וראה בשו״ת ישכיל עבדי ח״ה יו״ד סכ״ח שדן בפרטיות בנדר שלא לעשן. ולפלא שלא נגע כלל, לא דבר ולא חצי דבר, בדין נדרי איסור מחמת סכנה. ועד״ז ראיתי אצל כמה חוברי חיבו״ר בזמנינו שהשמיטו כל הענין. (משא״כ בפוסקים בדורות שלפנ״ז, שלא נודע דבר הסכנה, ולדוגמא בשע״ת או״ח סר״י).  

אלא שילה״ע שבד״כ בנודר שלא לעשן, באופן המצוי,  ה״ז נדר בל׳ שבועה (ראה שו״ע סרי״ג ס״א). ומ״מ מקום לומר שגם בזה אין להתיר שלא לגרום לאיסור (ושו״מ עד״ז בשו״ת יפה נוף שם). וכש״כ בנשבע שלא לעשן דחמור טפי.  

ואצל חכמי הזמן - ראה בלקט ההלכה פי״א סקל״ט בשם הגרח״ק. וראה עד״ז בשו״ת עשה לך רב ח״ג סכ״ה. וראה גם פס״ד מבי״ד ירושלים ח״ז ע׳ תקלט ואילך (לענין עישון סמים).