I Said the Wrong Brachah Acharonah (After Blessing); Should I Bench Again?
The brachah acharonah of borei nefashos does not exempt one from the obligation of saying the brachah acharonah of me’ein shalosh (al hamichya, al ha’eitz, or al hagafen). If a person said borei nefashos by mistake, they nevertheless have to say the brachah me’ein shalosh. The reverse is also true: me’ein shalosh does not exempt one from the obligation of saying borei nefashos; and if one was supposed to say borei nefashos, but said al haeitz, al hamichyah, or al hagefen instead, they still have to say borei nefashos. (There is an exception to this rule when saying al haeitz on fruit which deserve borei nefashos.)
If a person said al hamichyah instead of bentching (saying the full Grace After Meals), there is a machlokes (difference of opinion) among poskim regarding what should be done. The consensus is that one is not yotzei (has not met his obligation) if they said al hamichyah. One of the reasons is because they omitted two central themes in the second brachah of benching, which are bris (circumcision)—brischa shechasamta (Your covenant which You have sealed in our flesh) and Torah—Torasecha shelimadetanu (Your Torah that You have taught us). The second brachah expresses our appreciation for receiving Eretz Yisrael which we have earned through observing the mitzvos of bris milah and Torah. As mentioned, the accepted practice is to bench again, since the general mitzvah of bentching is min haTorah, and when it comes to a de’Oraysa (Biblical commandment) we are stringent. According to many opinions, women should not bench again.
If a person bentched instead of saying me’ein shalosh after having partaken of dates, wine, or mezonos, they have fulfilled their obligation bedieved (after the fact). The reason is because these three foods satiate, and the first brachah in benching, Hazan es haolam (The One Who sustains the world) is considered bedieved an appropriate brachah. However, if one ate other food that required the brachah me’ein shalosh to be said, they are not yotzei with bentching, and have to say the brachah me’ein shalosh. #438
בענין מעי״ג לפטור בנ״ר - ראה שו״ע או״ח סר״ח סי״ג. סברה״נ לאדה״ז פ״א הי״ח. (וכמובן, זולת פרי העץ - עיי״ש הי״ד. ועפ״ז - בקצוה״ש סי׳ ס ס״ג).
והנה בלוח ברה״נ פ״א הי״ז הביא דעת י״א שתמרים ויין נפטרים בברכת על המחי׳. וצ״ע בטעם שהושמט בסברה״נ (משא״כ בנוגע לפוטרם בדיעבד בברכת הזן שבברהמ״ז - שם הי״ז. ואכן דעת הט״ז לחלק כה״ג - ראה ט״ז סר״ח סקט״ז ובפמ״ג במ״ז).
[ומכאן להשקו״ט בכלל בדברים שהובאו בלוח והושמטו בסברה״נ, שכמה אופנים בזה: שחזר בו בסברה״נ, או שהשמיטו לפי שאינו מצוי, ולפעמים - אדרבה הנוסח הנכון הוא כפי שהוא בלוח. ויש שאא״פ ליישב ככהנ״ל, ולא נת׳ טעם לההשמטה. (ראה בכמה דוגמאות שהובאו בתורת מנחם לסברה״נ עפ״ד קצוה״ש בבדה״ש בכ״מ). ולאנשים כערכנו ק׳ לקבוע בזה מסמרות. וצע״ג הכללים והטעמים בזה.
ועד״ז צ״ב בההשמטות שבסידור אדה״ז בדברים שהובאו בשו״ע ובשאר פוסקים, שגם בזה כמה אופנים ע״ד הנ״ל, שחזר בו בסידורו, או שלא הביאו מפני שאינו מצוי, או שאין מקומו בסידור מכמה טעמים.
ובפרטיות: ראה הגש״פ עם לקו״ט ומנהגים צפון ד״ה ויזהר שלא ישתה (מקום הדינים הוא בשו״ע ולא בסידור). שם קידוש ד״ה קדש (דכיון דאין זה אלא אם אפשר לא העתיקו בסידורו). אג״ק חט״ו ע׳ קנז (את״ל שהדיוק שבסידור נכון הוא ולא שהועתק הל׳ משו״ע ולא נחית בסי׳ להעתיק פרטי דינים). קצוה״ש סי׳ ס בבדה״ש סק״ה (מסידור אדמו״ר דלא הזכיר מזה משמע דס״ל וכו׳). אג״ק שם ע׳ תלט (צע״ג אם איתא ליסוד מש״כ בבדי השלחן וכו׳). שם חט״ז ע׳ שכח (לא הוזכרה כנראה מפני שאינה מצוי׳ כ״כ באותן המדינות). חכ״ד ע׳ רסח (לא הביאו אדה״ז בסי׳ בסדר ברה״נ - אבל וכי מפני קושיא זו יבטלו המפורש בשו״ע אדה״ז. וראה בענין זה ברשימת היומן תשג״ה זמנים שונים). שיחת אחש״פ תשי״ג (במה שלא הביא אדה״ז ברכת החמה בסידורו). וראה הקדמת שעה״כ (ודלא כהטועים לומר שכל מה שלא הביא בסידור אין לאמרם). אג״ק כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע ח״א ע׳ יח (במענה להנ״ל - אותן הפזמונים שלא הביא בהסידור בודאי אין לאמרם). סה״ש תשמ״ט ח״א ע׳ 379 הע׳ 85 (שיש עוד ענינים שלא הביא בסידורו, אף שנוהגים כן). ולהעיר גם משעה״כ פמ״ח סק״א (בשו״ע אדמו״ר כתוב שנוהגים במדינות אלו לומר בשבת הגדול במנחה עבדים היינו אבל בסידור השמיט זה וכו׳ שלא לאמרו). הגש״פ שבת הגדול ד״ה בשבת הגדול (וכן נוהגים דלא כמ״ש בשער הכולל)].
ועוד להעיר שבסברה״נ נקט דוגמא מבשר ודגים. ואילו ס״ל שתמרים ויין שאני, הרי עדיפא מינה הול״ל.
והנה יש שכתבו שגם למ״ד שפוטר, היינו רק באין מקום לברכה לחול, משא״כ כשאכל מיני מזונות שהברכה חלה עליהם - ראה שו״ת הר צבי ח״א סק״ה. מנחת שלמה ח״א סצ״א סק״ו.
ואמנם מד׳ אדה״ז שם הי״ח שכ׳ דוגמא באוכל דייסא ובשר ודגים, מוכח שגם כשאוכל מין אחר (דייסא), שיש לברכה מקום לחול, קס״ד לומר שעל המחי׳ פוטר. ועד״ז מצינו (שם הי״ד) באוכל ענבים ושתה יין שנפטרו בברכת עה״ג, באם נתכוון לפוטרם (שם הט״ו). ועדיין י״ל שמתכוון לכך שאני. וכ״כ במנח״ש שם. וכבר העירו בדעת אדה״ז שלא התנה בברכת הזן על תמרים ויין שצ״ל מתכוון לכך. ואכ״מ עוד.
בנוגע להפכו, בברכת בנ״ר לפטור מעי״ג - שקו״ט בזה בכ״מ. וכדברינו בפנים, כ״פ בסברה״נ שם הי״ח. והארכנו קצת מזה (בדעת החולקים וסברתם) במ״מ וציונים להלכה היומית אות תכו. ושם קנה מקומו.
ובנוגע לברהמ״ז במקום על המחי׳ - סברה״נ שם הי״ז (באוכלם לפני הסעודה ולא בירך אחריהם). וראה גם בלוח ברכה״נ שם (כשטעה ובירך ברהמ״ז). וראה בתורת מנחם לסברה״נ (מקצוה״ש סי׳ ס בבדה״ש סק״ט. ולהמבואר שם ילה״ע משיחת כ״ד טבת תשל״ט).
[ולהעיר מדיוק הל׳ בסברה״נ: ״ה׳ מיני דגן״ (משא״כ בלוח - ״מיני מזונות״), ולכאו׳ נפק״מ טובא, בנוגע לברכת גרנולה, ראה מה שכתבנו במ״מ וציונים להלכה הנ״ל.
אבל באמת יל״פ באו״א, ובהקדם שבשו״ע (סר״ח סי״ז) פסק המחבר שאין ברהמ״ז פוטר דייסא. והרבה פוסקים חלוקים עליו (ראה באה״ג. פר״ח. הגהות רעק״א. ועוד). ונראים הדברים שבלוח הכריע שרק במיני מזונות ברהמ״ז פוטרתו (אף שגם בזה כ׳ כן בשם ״י״א״), משא״כ בדייסא. והטעם, שבדייסא אית לה עילויא אחריני בפת (ראה מג״א שם סקכ״ה), אבל במיני מזונות, היינו עיסה גמורה, לחם שמברכים עלי׳ במ״מ, ששם פת עליו בקבע סעודתו עליו, שפיר יוצא בברהמ״ז (ראה הגהות רעק״א). אבל בסברה״נ חזר בו מזה וס״ל שבכל מיני דגן, היינו גם דייסא, יוצא יד״ח בברהמ״ז].
וכעת להשקו״ט בברכת על המחי׳ במקום ברהמ״ז, שנו״נ בזה בכ״מ. והנה, כההכרעה בפנים נקטו כו״כ אחרונים - ראה בחיי״א כלל מז בנשמ״א סק״א. וכ״כ בעיקרי הד״ט ס״ט סקל״ו. שו״ת תשורת שי מהדו״ק סתקע״א - הו״ד באג״ק ח״ד ע׳ כד. וכ״כ גם בספרו ערך ש״י או״ח סקפ״ז. וכ״כ בשו״ת מהרש״ג ח״א סל״ד. וכבר קדמום בשו״ת קול אליהו ח״א סי״ב. ואמור רבנן בכפילא - שם סמ״ז. וכ״ה בחפץ ה׳ (לבעל אוה״ח) ברכות לו, א. וראה גם בשו״ת הרדב״ז ח״ג סתל״ז (תתעט). ואין אחר דבריהם כלום.
ובאמת הדברים מיוסדים ומבוססים בד׳ גדולי הפוסקים, שמוכח מדבריהם להדיא שאא״פ לפטור ברכהמ״ז ע״י ברכת מעי״ג - ראה דרישה סקס״ח בפי׳ ד׳ הב״י שם. והו״ד גם בא״ר שם סקט״ז. וכ״מ מד׳ הב״ח שם ד״ה עוד כתב ב״י - הו״ד גם במג״א שם סקי״ח ובט״ז סק״ו. וכ״כ בא״ר סרס״ח סקי״ח. וכ״פ להלכה במשנ״ב סקס״ח בשעה״צ ס״ק קעא.
אלא שנפל דבר בארץ, שכמה מאחרוני זמנינו כתבו להוכיח מד׳ הראשונים כמלאכים שבדיעבד יוצא יד״ח.
ומחמת זה העלו דלא פלטינן מספק פלוגתא, וסב״ל (ראה בהנסמן בפסקי תשובות סקפ״ז סק״ג). והאריכו למעניתם לדייק כן גם בד׳ כמה מהפוסקים.
ולפענ״ד, ליכא מקום לספוקי, דלא יצא יד״ח. ובהקדם שנחלקו הפוסקים אם מנין הברכות הוא מה״ת. [ובדעת אדה״ז - ראה בשו״ע סקס״ח ס״ח. שם בקו״א סק״א. שם סי״ב ובהגה שעה״ג שם. סקפ״ז ס״א ואילך. סקצ״א ס״א ובהגה שם. לוח ברה״נ פ״ח ה״א. סברה״נ פ״ב הי״ב. לקו״ת פ׳ עקב ד״ה ואכלת ושבעת (יד, ב. שם, ד). וראה אג״ק ח״ג ע׳ קלז. ואכ״מ].
והנה למ״ד דמנין ברכות מדאורייתא, פשוט וברור שלא יצא יד״ח. ולית דין צריך בושש.
אבל גם את״ל דמנין הברכות אינו מה״ת, מ״מ הרי מדרבנן צ״ל ג׳ ברכות דוקא. וא״כ היאך אפ״ל שיצא יד״ח כשלא קיים חובת ברהמ״ז דרבנן המוטלת עליו. ובסגנון אחר, שה״ז בגדר משנה ממטבע שטבעו חכמים שלא יצא יד״ח, ואין לך משנה ממטבע גדול מזה שחיסר ב׳ ברכות שלימות.
ועפ״ז, כל מש״כ המחברים הנ״ל להוכיח מד׳ הפוסקים שיצא יד״ח בברכה אחת - אי״ב כדי הוכחה, דאינהו מה״ת קאמרי, ומ״מ מדרבנן עדיין לא יצא יד״ח.
זאת ועוד אחרת, דנחתינן להשקו״ט בלא קיים מצוה דרבנן, אי יצא יד״ח המצוה מדאורייתא (ראה תוד״ה דאמר - סוכה ג, א). [וראה בכעי״ז בפמ״ג סרע״א בא״א סק״א. (ועיי״ע בפמ״ג סרס״ט במ״ז סק״א). וכבר הקדימו בשו״ת הרדב״ז הנ״ל. וראה ברכה משולשת פסחים פ״י מ״ה. וראה בהנסמן בשד״ח מערכת המ״ם כלל נט. ואכ״מ עוד בענין הנ״ל].
ועפ״ז מובן שמה שהביאו מהגוו״ר (כלל א סכ״ד) שיצא יד״ח - היינו מדאורייתא דוקא. וכ״כ לבאר בשו״ת קול אליהו שם. וכ״כ במאמ״ר סקס״ח סקי״ח. ועייג״כ בברכ״י סקס״ז סק״י.
ובפשטות, שאין לברכת מעי״ג שום שייכות לדברים הטעונים ג׳ ברכות, ולא תיקנוה כ״א לז׳ מינים בלבד, ומהיכא תיתי לומר שיוצא יד״ח בברכה אחרת לגמרי. ובזה מובן מה שגם לפועלים לא תיקנו ברכת מעי״ג, כיון שאי״ז בגדר ברהמ״ז כלל (וראה חשבונות של מצוה להאדר״ת סקנ״ב סק״ד מה שנדחק בזה).
[ואי תיקשי, הא תיקשי, שבאג״ק ח״ד (הנ״ל) נקט רק מצד ברית ותורה (וכדלקמן), ולא מצד שינוי המטבע שהחסיר ברכות שלימות של ברכת הארץ וירושלים. [וראה גם באג״ק ח״ג הנ״ל. ואולי יל״פ בכוונתו שתוכן ג׳ הברכות הוא מה״ת, ולא שמנינם מה״ת]. וראיתי למי שפי׳ שכוונתו שא״י מדאורייתא. ונשאר בקושיא מד׳ אדה״ז שמה״ת יוצא בברכה א׳ מעי״ג. ואוי״ל דקאי כאן באג״ק לדעת אדה״ז בסברה״נ, שמשמע מדבריו (ראה בהגה לשו״ע אדה״ז סקס״ח ס״ח מד׳ אדה״ז בסברה״נ פ״ב ה״א) שיש לדון בדין ברהמ״ז כדין דאורייתא, והוא לפי שמרע״ה תיקן ברכת הזן כברכה בפ״ע (עיי״ש הי״ב). אלא שבלא״ה פי׳ הנ״ל באג״ק - שר״ל שמדאורייתא א״י - דחוק. (ובדוחק יל״פ באג״ק הנ״ל, שאין כוונתו לבאר גוף הענין, כ״א מה שנראה מספרים הנ״ל, וכמ״ש שם ״אין ספרים הנ״ל תחת ידי. אבל כנראה טעמם מפני שאין בה ברית ותורה״). ועצ״ע].
ועוד טעמא אחריתי איכא בגווה, שלא יצא חובת ברהמ״ז, כיון שלא אמר ברית ותורה, ולכמה דעות חובת הזכרת ברית ותורה היא מדאורייתא. ואף את״ל כהדעות שאין ברית ותורה מדאורייתא - הרי מדרבנן ודאי צ״ל ברית ותורה. ואנן קייל״ן (שו״ע (ודאדה״ז) או״ח סקפ״ז ס״ג (ס״ד)) דלעיכובא הוא, וכל שלא אמרם לא יצא. וגם הפועלים שמקצרים בברכתם וכוללים ברכה ג׳ בברכה ב׳, חייבים בהזכרת ברית ותורה לעיכובא.
וגם בענין זה י״ל כסברא הנז׳, שכיון שתיקנוהו חז״ל לא יצא יד״ח גם מדאורייתא (ראה בפמ״ג סקפ״ז בא״א סק״ג. ובאריכות יותר - בספרו ראש יוסף ברכות מח, ב).
(ומש״כ בשו״ת יבי״א ח״ב סי״ב לדמות לברכת מעין ז׳ שיוצא בה יד״ח בדיעבד - כבר הביא שוברו בצדו, שהרי בברכת מעי״ז מפורש הטעם לפי שבתפלת ערבית שהיא רשות הקלו. ומרוב הלחץ זה הדחק, נדחק לפרש בד׳ הטור שכ׳ בלשון הזה ״היאך יוצא בברכה אחת מעי״ז במקום ז״ב״ - שכוונתו לפי שברכת מעי״ז אינה תקנה קבועה. ואין לפי׳ זה כל רמז בד׳ הטור. ולפירושו, העיקר חסר מן הספר. ומה שהביא סימוכין לדבריו מל׳ האבודרהם - הנה באבודרהם עצמו מפורש שזוהי קושיא נוספת, ומדבריו מוכח שלא פי׳ כן בד׳ הטור (וגם בשו״ת יבי״א שם שת לבו לזה, אלא שדחה ד׳ אבודרהם). וכבר כתב בא״ר הנ״ל כי האי מילתא שאא״פ להוכיח מברכת מעי״ז לעניננו, ואדרבה - איפכא ילפינן מינה, שמעי״ג שאני וא״י בזה יד״ח ברהמ״ז.
וגדולה מזו מצינו, שלכמה פוסקים (א״ר סק״י סק״א. וראה פמ״ג בא״א שם סק״א. וכ״מ בשטמ״ק ברכות ל, א ד״ה הביננו) המתפלל הביננו שלא בשעהד״ח לא יצא יד״ח, אף שמעיקרא תיקנוהו בתור מטבע תפלה, וכש״כ במעי״ג שלא נתקנה עבור פת, וכנ״ל.
ומש״כ עוד בשו״ת יבי״א שם שאין הזכרת ברית ותורה מעכבת אלא כשאומר במטבע ברהמ״ז, ולא במטבע אחר. (ולכאו׳ מד׳ הרא״ה דלקמן, שכ׳ להוכיח שאין ברית ותורה מעכבים מדלא בעינן אדכורי לה במעי״ג - מוכח דס״ל שאין מקום לחלק ביניהם. ואף גם לדידן, עכצ״ל שמעכב רק בחובת ברהמ״ז ולא בחובת מעי״ג. ועדיין אין לנו הוכחה במעי״ג שהוא במקום ברהמ״ז). וכתב שם לדמות לברכת מעי״ז שאי״ב הזכרת גשמים - היינו רק לטעמי׳ דס״ל שאפשר לצאת יד״ח בברכה אחת מעין כמה ברכות, וכבברכת מעי״ז. וכבר נת׳ סתירת דבריו לעיל, ונפל היסוד וממילא נפל הבנין. וגם נת״ל שמברכת הפועלים מוכח שגם כשאינו אומר במטבע ג׳ ברכות חייב בהזכרת ברית ותורה.
אבל גם למטוני׳ דמר, הנה מאי חזית לדמות לברכת מעי״ז ולא לברכת הביננו שא״י בה בימוה״ג. וגם הו״ע שת לבו, שלסברת רעק״א (בהגהות לשו״ע או״ח סקי״ד ס״ה) שבליל שבת אין הזכרת גשמים מעכבת - אזדא לה הוכחתו.
ובלא״ה, אין הנדון דומה, דהתם מעיקרא תיקנו מטבע ברכה קצרה עבור הש״צ, ומכיון שתפי״ע רשות, תיקנו שהיחיד יוצא במטבע הקצר בדיעבד. אבל בנדו״ד שחייב מה״ת בג׳ ברכות, ומדרבנן עכ״פ - בברית ותורה, ולא תיקנו מטבע קצר לפת, מהיכא תיתי לומר שיוצא יד״ח כשלא הזכיר דברים המעכבים. וראה גם מש״כ בזה בקובץ אהלי שם חו׳ ד ע׳ סג.
ועוד יש לחלק לפמש״כ כמה אחרונים (ושקו״ט בזה בכ״מ. ואכ״מ) שהזכרת גשמים הוא מדין הזכרה גרידא ולא מדין מטבע ברכות, וכדמוכח מזה שיכול להזכיר בשומע תפלה. (וא״ש לפ"ז סברת רעק״א הנ״ל, שבליל שבת א״צ בהזכרת גשמים, דלכאו׳ צ״ב הסברא לחלק בגוף מטבע הברכה. ולהנ״ל א״ש, כיון שאי״ז מגוף מטבע הברכה כ״א חובת הזכרה. ומה״ט נמי מקום לחלק שביו״ט שחל בשבת ושכח יעו״י א״י בברכת מעי״ז, גם לד׳ רעק״א (ראה משנ״ב סרס״ח בבה״ל סי״ג - אף שבבה״ל סקי״ד ס״ה הב״ד הרעק״א)). אבל בברית ותורה אשכחן בד׳ הפוסקים (בסקפ״ז) שהוא בגדר מטבע שטבעו חכמים).
אלא, שיש שתלו עצמם באילן גדול, בד׳ הט״ז סקס״ח סק״ו, בנוגע לפהב״כ שמספק מברך במ״מ ומעי״ג, שמ׳ דבריו שיצא יד״ח בכך. אבל באמת אין ד׳ הט״ז סותרים לדברינו, שהרי בט״ז מיירי רק מענין ברכת במ״מ, שיוצא בזה יד״ח המוציא בדיעבד, ולא יישב כלום בנוגע לעיקר הקושיא - ברכת מעי״ג במקום ברכהמ״ז. וממילא אא״פ להוציא דין חדש מזה. ואף דאכתי תיקשי בנוגע לחובת ברהמ״ז, הנה אין בידינו לפסוק הלכה למעשה על יסוד קושיא. ומכיון שקושיא זו במקומה עומדת, על כרחנו ליישב באו״א, ושערי תירוצים לא ננעלו. וכמו שאכן מצינו בפוסקים כו״כ אופנים בישוב הקושיא. וע״ד מש״כ בדרישה הנ״ל, שאף שאינו יוצא בזה יד״ח ברהמ״ז (כמפורש בדבריו), מ״מ מקילים שיאמר ברכת מעי״ג. (וראה ג״כ בפמ״ג במ״ז שם בכוונת הט״ז). וכפה״נ כוונתו שבדלית ברירה ובמקום ספק שבקוהו אדאורייתא. וכ״מ במג״א סקצ״ד סק״ג: וכי בשביל שאינו יודע דרבנן לא יאמר דאורייתא. ועייג״כ שו״ת אג״מ ח״א או״ח סע״ד.
ומובן היטב לפ״ז מש״כ המחבר בסקס״ח סי״ג לענין טיגון ובישול שיר״ש יאכל רק בתוך הסעודה, ולא סגי לן שיברך מעי״ג שיוצא בזה לכו״ע - דקושטא קאי שבמעי״ג א״י כלל. (ומה שבפהב״כ ל״כ כן - כבר כתבו ליישב בכמה אנפי. ואי״ז מעניננו כאן).
אולם, לפום ריהטא מצינו בד׳ הראשונים שכ׳ להדיא שבדיעבד יוצא יד״ח במעי״ג - ראה בחי׳ הרא״ה לברכות טז, א. שם מד, א. חי׳ הריטב״א שם. שטמ״ק שם. (אבל ראה לקמן בנוגע לזהות מחבר חי׳ המיוחסים להריטב״א. וכן ספר שטמ״ק לברכות, כידוע הוא באמת רק חי׳ הרא״ה).
ולאידך, בהלכות ברכות להריטב״א פ״ב הכ״א שאף בדיעבד לא יצא. ולכאו׳ הני מילי סתראי נינהו. (אלא שיתכן שחי׳ המיוחסים להריטב״א לשם, אינם משלו כ״א של מורו הרא״ה).
אלא שלפי כל האמור לעיל הכל עולה בקנה אחד, שאף שמה״ת יצא, מ״מ מדרבנן לא יצא. ומכיון שכן אזדא לה ההוכחה מדבריהם, שגם הם לא מיירו כ״א מצד חובת ברהמ״ז דאורייתא.
(אלא שדעת הרא״ה והריטב״א ברכות מח, ב שגם מטבע הברכות - בחלקם עכ״פ - מדאורייתא. וצ״ב).
וגם אם יתעקש המתעקש לפרש דבריהם שהכוונה שיצא יד״ח גם מדרבנן - הרי הרא״ה לשיטתו דס״ל שאין ברית ותורה מעכבים (עיי״ש מט, א. שטמ״ק שם). וכ״ה בהלכות ברכות להריטב״א פ״ו ה״ז (וראה גם בחי׳ הריטב״א מט, א). וא״כ אין מזה סרך ראי' לדידן דקייל״ן דלעיכובא הוא.
ועוד זאת, שנחלקו ראשונים אי מעי״ג דאורייתא, והרי לדעת הרא״ה (מד, א) ברכת מעי״ג הוא מדאורייתא. וכ״ד הריטב״א (הל׳ ברכות שם. וכן בפ״א ה״ה. וראה בהנסמן בהערות המהדיר לשם), וא״כ שפיר מובן מש״כ שיכול לצאת יד״ח ע״י ברכת מעי״ג שג״ז מה״ת.
ואם אחרת יקח לה, שהרי נחלקו הראשונים גם בגדר דין משנה ממטבע שטבעו חכמים (ראה גם רמב״ם ק״ש פ״א ה״ז. ברכות פ״א ה״ה. שם ה״ו. ודנו בנו״כ הרמב״ם בהנראה כסתירת דבריו). ומכיון שכן, הרי לדידן דקייל״ן שכל שמשנה בפתיחת וחתימת הברכה או בדברים המעכבים לא יצא - ודאי אאפ״ל שיצא בכה״ג. ואין בידינו להוכיח מד׳ שאר הראשונים בענין זה.
ובפרט שכנ״ל הרי גם בראשונים מצינו בהלכות הריטב״א (שהוא להלכה ולמעשה) שפסק שלא יצא יד״ח, וכן נקטו גדולי הפוסקים.
אלא שדנו אחרוני זמנינו שיתחיל מברכת נודה לך, כיון שיצא בזה ברכת הזן. ואף גם כשהפסיק בשיחה, שבדיעבד יוצא (רמ״א סקפ״ג ס״ו. אדה״ז שם סי״ז). ואף שבשכח מעין המאורע חוזר לראש לפי ששלשתן חשובות כאחת (מג״א סקפ״ח סק״ח. אדה״ז שם ס״ט) - יש לחלק בקל. וצ״ע באופן הרגיל שהסיח דעתו מלברך עוד (ובדוגמת עקר רגליו בשמו״ע שהסיח דעתו מלומר תחנונים), אם יכול עדיין להמשיך מברכת הארץ.
[ואילה״ק מד׳ אדה״ז בסברה״נ פ״ב הי״ב באוכל כדי שביעה מעיסה מטוגנת שיש להחמיר מספק, לפי שברכת הזן הוא כעין ספק של תורה, דמשמע קצת שלא יצא גם ברכת הזן, עכ״פ מתקנת מרע״ה - שיל״פ בפשיטות שכיון שבכה״ג אינו יכול בפו״מ להמשיך ולברך מנודה לך מספק, שהרי מעיקר הדין ברכתו מעי״ג, א״כ למ״ד שחייב בברהמ״ז לא קיים תקנת מרע״ה לברך ברכה בפ״ע של הזן. ולכן יחמיר לאכול בתוך הסעודה. ועכצ״ל כן, דאל״ה תיקשי בד׳ אדה״ז, שהרי יוצא יד״ח ברכת הזן אפי׳ בבריך רחמנא, ומדוע יגרע חלקו של מעי״ג מצד שהוסיף בה מעין ברכת הארץ וירושלים. ובהכרח לפרש שתקנת מרע״ה היתה שלא יברכו מעי״ג כ״א ברכת הזן בפ״ע].
וההכרעה בנוגע לנשים - הוא מצד עיקר הספק אי חייבים בברהמ״ז דאורייתא. ובפרט שאין חייבים בברית ותורה. וכש״כ לדעת הפוסקים שבכל ספק ברהמ״ז, בנשים פטורות לברך עוה״פ (ראה בהנסמן בחזו״ע ברכות ע׳ רכד). ואכ״מ עוד.