Must I endanger myself to save others?
Lo sa’amod al dam re’acha (do not stand by idly when another is in jeopardy) is the mitzvah to save another person in danger. But how much risk must a person take? A house is on fire, but are passersby obligated to enter the burning building to save the people trapped inside?
Risky situations are categorized in halachah as safek sakanah (possible danger) and vadai sakanah (certain danger). There is an opinion that a person is obligated to put themselves in a safek sakanah for another who is in a vadai sakanah, since the inevitability of death for the victim trumps the risk-factor facing the rescuer. On the other hand, there are poskim who impose the injunction “V’chai bahem” (and you should live with them), i.e. we should opt out of performing almost all mitzvos if threatened with danger, since their existence is predicated on enhancing life and not looming death. The accepted view is that we are generally lenient with fulfilling lo sa’amod when posed with a safek sakanah. A bystander is exempt from putting themselves in the line of fire, though some poskim laud the person who does so and goes beyond the letter of the law.
The potential peril may vary in any given situation, and the probability of success should also be taken into account. Surely minor risks—which many people take simply to protect their own property—should not keep us from offering help to another Jew in trouble.
שקו״ט ואריכות בזה בכמה פוסקים - ראה כס״מ הל׳ רוצח פ״א הי״ד. ב״י וב״ח חו״מ סתכ״ו. סמ״ע שם סק״ב. ובפת״ש שם. וראה הנסמן באנציקלופדיא תלמודית ערך הצלת נפשות.
ודעת אדה״ז - ראה שו״ע חו״מ הל׳ נזקי גוף ונפש ס״ז. ומסיק שם שספק נפשות להקל. (אבל ראה לקו״ש חכ״ח ע׳ 153 הע׳ 19 בשוה״ג). ובהל׳ שבת סשכ״ט ס״ח סתם כדעה הב׳ שאין ליכנס לספק סכנה. והיינו משום דין וחי בהם. ולהעיר שבחו״מ מ׳ רק שלדעה זו אין חיוב ולא שאסור.
(ולכאו׳ נ׳ דתרי דיני איכא הכא, חובת ההצלה כלפי חבירו, וחובתו כלפי שמיא, שמצד חובתו לחבירו מקום לומר שיכנס לספק סכנה להצילו מודאי סכנה. והן הן הדברים - דיני נזקי גו״נ והל׳ שבת. ומעתה, בהל׳ שבת לא נחית אדה״ז כלל לחובתו כלפי חבירו, ומצד דיני שבת לא נז׳ רק חובת ההצלה כלפי שמיא, ומפאת ד״ז אי״ב חיוב כשיכנס לספק סכנה, משום וחי בהם. ושו״ר שהדברים מבוארים יפה בקובץ מזמור לתודה ח״ב ע׳ 127 ואילך).
ומש״כ בפנים בנוגע לאיכות הסיכון - ראה פת״ש שם. וראה שו״ת הרדב״ז ח״ד לשונות הרמב״ם סי׳ א׳תקפב (ריח) בספק שאינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן. וראה לקו״ש חל״ח ע׳ 128 הע׳ 12 בשוה״ג. חל״ב ע׳ 123 הע׳ 21 בשוה״ג. ולאידך, בלקו״ש חכ״ח הנ״ל, שבמקום שההשתדלות בספק גדול אם יצליח ולאידך ה״ז יותר מסתם ספק סכנה - צ״ע אם גם לדעה הא׳ יש חיוב ליכנס לספק. ובלקו״ש חל״ב הנ״ל שע״ד הפשט אינו מחוייב בכגון דא כשהסכנה מטלת בספק אפשרות ההצלה. וראה במקור הדברים, בשיחת ש״פ קדושים תשמ״ו (הוגה ונדפסה בתורת מנחם התוועדות תשמ״ו ח״ג ע׳ 282).
וראה ליקוט השי׳ בזה בשו״ת שערי עזרא ח״א חו״מ סקכ״ה. וש״נ.
והנה, ממש״כ בשו״ת הרדב״ז ח״ג סי׳ א׳נב שה״ז חסיד שוטה - מ׳ שאין מקום אפי׳ להחמיר. (אבל בריש התשו׳: זו מדת חסידות. וכן בסו״ד: איני רואה טעם לדין זה אלא ממדת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה. ועכצ״ל דקאי התם רק בסכנת אבר, שהוא חשש רחוק של מיתה, ״שמא יצא ממנו הרבה דם וימות״, משא״כ בספק סכ״נ ממש). ועד״ז הוא בס״ח סתרד״ע. אבל ראה העמק שאלה שאילתא קכט סק״ד. (ועיי״ש שאילתא קמז סק״ד). וראה שו״ת יד אליהו (מלובלין - אמשטרדם תע״ב) סמ״ג. אג״מ יו״ד ח״ב סי׳ קיד ענף ד. וראה הנסמן בשערי עזרא שם.
ובנוגע לספק הצלת כלל ישראל - ראה יש״ש ב״ק פ״ו סכ״ו. כל״ח ר״פ פינחס. ונת׳ בלקו״ש חל״ז ע׳ 70. וראה ישועו״י יו״ד סי׳ קנז סק״א. אבל ראה בלקו״ש חל״ח שם.
וראה בפת״ש שם, משו״ת אגודת אזוב (בהשמטות בסוה״ס) - וכ״כ במשנ״ב סשכ״ט סקי״ט - שיש לשקול הדברים היטב אם י״ב ספק סכנה ולא לדקדק בכך. וראה גם ערוה״ש סתכ״ו שם.