My neighbor is renovating without a permit. May I inform the authorities?
Informing on a fellow Jew is called mesirah. It is forbidden to inform the authorities that a Jewish neighbor (or any Jew for that matter) is making renovations to their property without a permit, unless it poses a danger; if that is the case, a Rav should be consulted first in order to determine whether it’s permissible to report them.
If one does inform the authorities in a situation where it doesn't pose a danger, and it results in the neighbor receiving a summons, the informer might be obligated to compensate the neighbor for any penalties incurred, even though it came about indirectly. This is based on the halachic principle of dina d’garmi (a proximate cause, in contrast to grama which is a remote cause. The result of a garmi act has greater immediacy, proximity or predictability than that of grama; one is liable for damages that are an obvious result of one’s actions, even if they occur indirectly. The precise definition of garmi is the subject of debate among poskim).
Moreover, if the one setting out to renovate consulted his neighbors prior to beginning work and received their consent, and then one of them has a change of heart and informs the authorities, it is a case of hotzi hotzaos al piv (he spent money based on his word). The informer may then be liable for the additional financial losses incurred by the neighbor due to the interrupted work—such as money paid to the contractor, etc.—since he gave the go-ahead for the renovations, and then caused them to be halted.
Since there are a number of halachic variables, a beis din would have to determine which costs the informant is liable for; sometimes the informant may be absolved on the grounds that he mistakenly thought that this mesirah was permitted—but that issue would also have to be addressed by the beis din. #488
בחומר הענין דמסירה - ראה מה שכתבנו במ״מ וציונים להלכה יומית אות רנח.
והנה, בנדו״ז יל״ע שמצד דינא דמלכותא הרי ברשותם לקנוס, וכמ״ש המחבר (חו״מ סשס״ט ס״ו - מד׳ הרמב״ם גזילה פ״ה הי״א) שמוכס שהעמיד המלך ליטול דבר קצוב אינו בחזקת גזלן משום דדמ״ד, בין מלך ישראל בין גוי. ומפורש יותר בשו״ע אדה״ז גזילה וגניבה סט״ו. וראה גם שו״ת חת״ס חו״מ סמ״ד.
אבל ראה בשו״ע אדה״ז שם שיש חולקים. והנה אם כי בנוגע למסור לכתחילה, אין לנו להתיר כיון שיש חולקים (וה״ז כמשיב אבידה לגוי - רמ״א חו״מ סשפ״ח סי״ב), מ״מ בנוגע לחיוב תשלומין מקום לומר קים לי כסברא ראשונה, ופטור מלשלם (ראה ברמ״א שם. ועיי״ש בביהגר״א).
אולם, כמה תשובות בדבר: חדא, שמחלוקת הפוסקים אם אפשר לומר קים לי במילתא דאית בה איסורא. ושקו״ט, בממונא מחמת איסורא.
ואף שלכמה דעות אומרים קים לי גם בכגון דא (והארכנו בזה במק״א לענין אונאה. ואכ״מ) - בגוף הענין, חקרוה שרים במציאות ימינו אם אפשר לומר שכל הארץ שלו ונהנה מארצו שלא מדעתו. וראה פת״ח גניבה פ״א הע׳ ד (ע׳ טז).
ועוד ועיקר, שבשו״ת מהרש״ם (ח״ה סכ״א ד״ה ומה ששאל) האריך לבאר דדמ״ד שייך רק בחיוב ממון ולא בקנסות שלהם. (וראה מש״כ שם ח״ג סרע״ג. ולהעיר משו״ת אג״מ או״ח ח״ה ס״ט סקי״א בגנב שגנב מביהכ״נ, שאף אם הי׳ מותר לדון בפניהם - מ״מ כ״ז רק בדבר ששייך חיוב ע״פ תורה. אבל הם דנים במאסר ושאר עונשים. אבל ראה שו״ת שבה״ל ח״ב סנ״ח סק״א).
ועוי״ל שכיון שהחוק בנוי על נזקי שכנים, אא״פ לדון בנימוסיהם בד״ז. וראה שו״ת שבות יעקב ח״ב סקע״ו. (ושם קאי עלה גם מטעם אחר, שאי״ז דד״מ אם תלוי באומד דעתם. אבל משמעות לשונו שהוא גם מה״ט. וראה גם עד״ז שו״ת מהריא״ז ענזיל ס״ד). ולהעיר מרמ״א סקנ״ד סי״ח (ובפת״ש שם סק״ז הב״ד שבו״י הנ״ל).
וראה בשו״ת דברי חיים ח״א חו״מ סמ״ה-ו לחייב המוסר על שכינו שבנה בעצים שלא כחוק המדינה, עיי״ש הפרטים בדבר. (וכבר העירו שנ׳ כסותר מש״כ בשו״ת ח״ב סס״ז. וראה מש״כ ליישב בקובץ אור ישראל חו׳ כג ע׳ סח). ועיי״ע בשו״ת בית יצחק חו״מ סע״ז בשכן שמסר חבירו שמחזיק נפט והוכרח לעשות דלתות מברזל כפי החוק. ושם, שבנדון הנ״ל כיון שהוא חשש סכנה מחמת דליקה אמרינן דדמ״ד.
ומ״מ, לפמש״כ הש״ך רסי׳ שפו שדד״ג הוא קנס, וכדעת הי״א שברמ״א (סשפ״ח ס״ב ועיי״ש בש״ך סקי״ג) ובשוגג פטור - א״כ מי שעשה כן לפי תומו שלא ביודעין פטור. וכש״כ כשלא ידע שהממשלה קונסת בד״ז ולא נתכוון להזיק, שלכמה דעות בלא נתכוון ל״מ מוסר (רמ״א שם ס״ה), ושכשאינו מתכוון ה״ז רק גרמא. וראה בשו״ת ד״ח ובי״צ שם.
וכשהוציא הוצאות על פיו - רמ״א חו״מ סי״ד ס״ה, והוא מדין גרמי.
ואף שלא אמר לו שיוציא (ראה שו״ת רעק״א מהדו״ק סקל״ד) - בנדו״ד שפשוט שהסכים לבני׳ א״צ שיאמר בפי׳. וראה הישר והטוב חו׳ יב ע׳ רעא ואילך. שלמי מנחם שימל סי׳ ד. (ובמק״א הארכנו שלא בכל חוזר בו מהבטחה ה״ז בגדר דד״ג. ורק במראה דינר לשולחני שעושה ע״פ דיבורו וה״ז כשלוחו, משא״כ כשעושה מדעתו ורק שהוא על יסוד הבטחת המזיק. וילע״ע. וד״ז שייך גם להלכה יומית הבאה - אות תפט - במה שמותר להטעות פועלים שחזרו בדבר האבד. ואכ״מ).
והנה, לפני הבני׳ מקום להקל לעכב על ידו ע״י הגשת ערעור גם כשמותר לו לבנות ע״פ תורה (מדיני נזקי שכנים). והא מילתא תליא בפלוגתא דמהרי״ק (שרש קצא) ושו״ת מבי״ט ח״ג סל״א. ובב״י סקנ״ו (בבד״ה) כ׳ שדברי מהרי״ק תמוהים. אבל בשו״ת מהרשד״ם סת״ז כ׳ שדעת מהרי״ק נ׳ תמוה, ומ״מ מי יבוא אחר המלך.
וגם לד׳ מבי״ט - יש להקל במקום שיש הסכמת הקהל שהמלך יהא בידו לעכב. וראה בשו״ת אבנ״ז או״ח סל״ו שבמקום שצ׳ רשיון הממשלה והוא מחוקי המלכות מותר לעכב על ידו ע״י הממשלה. (אבל בשו״ת מבי״ט הנ״ל ל״מ כן). וראה עד״ז בשו״ת דברי מלכיאל ח״ג סקנ״ז. (וראה שלמי מנחם שימל סי׳ ג).
וראה בכ״ז קובץ הישר והטוב חו׳ ד ע׳ מח ואילך. (והיא לו נדפסה בקונט׳ ערכאות בסו״ס דרכי חושן ע׳ רפט). שם חו׳ ו ע׳ קפז. וראה שו״ת תשוה״נ ח״ה סשס״ז.
ובנו״ט להעתיק בכאן מש״כ המאירי (ב״ק קיז, א) שגם כשמותר למוסרו לעולם אל יהא אדם נמהר בדברים אלו עד שיבלו שפתות כל העולם לומר די.