Halacha2goThe one minute halacha

 פתח דברינו יאיר, שמעיקר הדין כו״ע מודו שאין חשש כלל במכירת חמץ לנכרי, במכירה כללית הנהוגה, וגם הנמנעים מלמכור חמץ גמור [וידוע שלא בכ״מ נתקבל חומרא הנ״ל. וראה בשד״ח מע׳ חו״מ ס״ט סק״כ. הנסמן במשפט המכירה ש״ב פ״ד הע׳ מט. ולהעיר שבשטרי המכירה של כמה גדולי ישראל (וכן מצינו אצל רבותינו נשיאנו) נכללו דברים שהם בגדר חמץ גמור, אא״כ נכלל לרווחא דמילתא וליתר שאת. אבל ראה באוצר מנהגי חב״ד ניסן ס״ע עו], סברו וקיבלו להתיר לחנויות ומאפיות או במקום הפסד גדול וכיו״ב. וממילא, כש״כ וק״ו לענין איסור דרבנן של חמץ שעעה״פ, שלרוה״פ במקום ספק - וכש״כ במקום חומרא וחשש בעלמא - יש להקל. וכ״פ אדה״ז בשו״ע (סתמ״ח ס״ל) מעיקר הדין, אלא שכתב לחוש לדעת המחמירים במקום שאין שם הפ״מ.

ומה גם לפמש״כ בשו״ת ארץ צבי (ח״א סוסי׳ פג) שלאחרים (לא לבעל החמץ) לכו״ע מותר בספק חמץ שעעה״פ, עיי״ש טעמו.

וכבר האריך בכ״ז - ובכל הבא לקמן - בטוטו״ד בס׳ ללקוט שושנים בחבוט ח״ד שרש א, עיי״ש באריכות גדולה, ומשם תדרשנו. ועיי״ע במשפט המכירה ש״ד ספ״ג. 

ועיקרי הדברים בקצרה: שגם את״ל לחשוש על המכירה ח״ו, מ״מ השכירות לגוי הועילה, ובכה״ג מקום להתיר בספק חמץ שעעה״פ, כמ״ש בכעי״ז בשו״ת מנחת שי אורנשטיין ח״א סוסי׳ לב. ועוד שכבר כתבו כו״כ שבספק משום פלוגתא דרבוותא בודאי יש להקל בחמץ שעעה״פ. וראה בכעי״ז בשו״ע אדה״ז סת״מ סט״ז. ועייג״כ במשנ״ב סתמ״ח סקי״ז.

ויש מקום לצרף גם שי׳ הראשונים דלא קנסו בחמץ שביטלו. (וראה עוד בשו״ת גבעת שאול (מלאמז) סוסי׳ לה שגם למאי דקייל״ן שגם במבטל חמצו קנסוהו - אינו חמור כ״כ כגוף האיסור דחמץ שעעה״פ, וחומרא בעלמא הוא משום הערמה).

ואף שבסדר מכירת חמץ כ׳ אדה״ז שהחמץ שנמכר אינו בכלל הביטול - ראה בפס״ד להצ״צ סתמ״ח (לב, ד) שגם לד׳ אדה״ז, במקום שציוה למכור וסבור שהמכירה כדת מועיל הביטול. וראה כעי״ז בחיי״א (בנשמ״א ס״ג בסופו) שבמקום שסבר לעשות כדת לא קנסוהו. (ועיי״ש עוד בפס״ד, שעיקר דינו של אדה״ז - שבמקום שדעתו לחזור ולזכות אינו בכלל הביטול - הוא רק מדרבנן. וא״כ שמדאורייתא בביטול בעלמא כגון דא סגי, שוב נחתינן להסברא שבכה״ג לא קנסו).

ונוסף לכ״ז, שלכמה שי׳ במקום דאיכא תרתי לטיבותא - שביטל חמצו וגם אנוס הוא - לא קנסו. וכש״כ שלא לאסור לאחרים.

ובלא״ה, במקום אונס גמור (משא״כ באונס סתם כפס״ד השו״ע סתמ״ח ס״ו. ולהעיר, שגם בזה, לדעת כמה ראשונים לא קנסו) - כיון שהמוכר דעתו למכור כדת וכדין ע״פ הוראת הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים - כל כה״ג לא קנסינן לי׳, דמאי הו״ל למעבד (ראה פמ״ג סתמ״ח במ״ז סק״ד לענין תינוק שנשבה. ועוד עד״ז בכ״מ. וראה בשו״ת חת״ס או״ח סקי״ט כשטעה ולא חלה המכירה).

ובאמת, לא מצינו בשום מקום שיש מקום להחמיר ככת המתחסדים הנ״ל בחמץ שלאחרי הפסח. ומאז ומקדם לא נשמע כדבר הזה שיחמירו כן בשער בת רבים. ומש״כ במעשה רב מהנהגות הגר״א סקפ״א - איהו לנפשי׳ הוא דקעביד. ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול. (ראה עד״ז בשו״ת הד״ר ח״א סנ״ז). וגם את״ל דלא כנ״ל, קושטא קאי, דמיירי שם במקום שהמכירה נעשית ע״י המון עם שלא עשו מכירה כדין, וכמבואר בכ״מ - ראה בהמובא במעשה רב השלם שם. וכצ״ל במש״כ באגרות סופרים סמ״ט. ועד״ז במש״כ כיו״ב מפי ספרים וסופרים ע״ד הנהגות שונות עד״ז.

ואדרבה, מצינו שבכ״מ הקפידו בדוקא לאכול מחמץ הנמכר (ראה תולדות הכהן ע׳ 53 בשם הרה״ק הר״צ הכהן מלובלין. ולהעיר מהמסופר בלשמע אוזן דוכמאן ע׳ 58) שלא להוציא לעז ח״ו על המכירה, ושהמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין, וגם יש בזה סרך יוהרא. וכ״פ כו״כ מפוסקי דורנו - ראה בשו״ת אג״מ או״ח ח״ד סצ״ה. חזון עובדי׳ פסח הנדמ״ח ע׳ ע. שלמי מועד פ״ע. ועוד. 

ובכמה אופנים, אין בזה מקום להדר אפי׳ משום מהיות טוב, דאדרבה, בחמץ הנאפה מחדש אחר הפסח, לפעמים יש יותר מקום לחשוש לאיסור חדש דאורייתא. וא״כ ברחו מן הזאב ופגעו בארי. וגם להמנהג שנתפשט להקל בחדש של נכרים בחו״ל, שבקוהו לחסידותייהו, כשנוטים ״להדר״ להחמיר בחשש רחוק של חמץ שעעה״פ דרבנן, במקום חשש דאורייתא של חדש. ומה גם במקום שקונים מיד גוים ולא מיד עמיתך, ולפעמים נגרם עי״ז קיפוח פרנסת בנ״י ח״ו, ודררא דבל תשחית וכו׳. 

ומה גם, שלדעת רוה״פ המכירה היא מכירה גמורה לחלוטין, ואי״ב שום הערמה כלל ח״ו (ובפרט במכירה בערב קבלן. וראה בלקו״ש חט״ז ע׳ 130 הע׳ 14. וש״נ. וראה בהנסמן במשפט המכירה ש״ג פ״א ס״ח), וכמ״ש החת״ס בשו״ת או״ח סקי״ג: וכל המפקפק [במכירה] ראוי לגערה. ואין כאן בית מיחוש כלל. ודבר שפתים אך למחסור.