May Human Remains be Used for Implants?
Dental and foot implants are often the product of human remains (allograft). This is potentially problematic on two halachic counts: issur hana’ah mimeis (the prohibition of benefiting from a corpse), and the mitzvah of kevurah (burying the dead).
However, the mitzvah of kevurah applies only to Jews, and, considering that Jews are a minority among the general population, it’s safe to assume that a random implant did not originate in a Jewish body.
With regards to issur hana’ah, there are several opinions which temper the severity of the prohibition:
Some authorities maintain that this prohibition as well applies only to bodies of Jews (and we can therefore make the same assumption about the non-Jewish origins of the implant).
Others argue that in the case of non-Jewish remains, it’s only an issur miderabanan (rabbinic prohibition) and not an issur d’oraisa (biblical prohibition).
Even if we assume that the issur hana’ah applies equally to non-Jewish remains, some poskim are of the opinion that this issur doesn’t apply—or is only an issur miderabanan—where the benefit derived is shelo k’derech hana’ah (benefit not derived in the regular manner). It can be argued that using an item for medicinal purposes is considered shelo k’derech hana’ah.
As a rule, when faced with a medical need, there is room for relying on minority lenient opinions. There is similarly room to be lenient when the issur is only miderabanan. Therefore, in view of the above, if there is no other option, human implants may be used. Otherwise, it’s preferable to use bovine implants whenever possible. #457
דנו בזה קצת ממחברי זמנינו. ובעיקר, בנוגע להשתלות וכיו״ב. וניחזי אנן בס״ד.
הנה, דעת המחבר בשו״ע יו״ד סשמ״ט ס״א - ע״פ שו״ת הרשב״א ח״ג סשס״ה - שגם מת נכרי אסור בהנאה. ובשו״ת שאילת יעב״ץ ח״א סמ״א: הלכה פסוקה וערוכה בשו״ע דמת נכרי אסור בהנאה כישראל והוא ע״פ תשו׳ הרשב״א ומי לנו גדול בהוראה ממנו ז״ל. וגם בפמ״ג (יו״ד סע״ט בשפ״ד סק״ג) כ׳: אנו אין אין לנו אלא דברי המחבר. וראה גם בשיו״ב להחיד״א סשמ״ט שם שלא מלאו לבו להתיר נגד ד׳ המחבר.
אולם, בנקוה״כ על אתר הביא דעת כמה ראשונים שמת גוי מותר בהנאה. וראה גם מזה באורך במשל״מ (אבל פי״ד הכ״א). ומסקנתו להקל. ועייג״כ בשיו״ב להחיד״א הנ״ל.
ולא זו בלבד, אלא שגם בדעת הרשב״א עצמו מצינו ראינו בחידושיו שכתב בב׳ מקומות (ב״ק י, א (וכבתוד״ה שהשור שם). שם נג, ב) להיתר. וראה גם מש״כ בזה בביהגר״א על אתר, עיי״ש שהאריך להוכיח שלא כדעת המחבר. ועפ״ז כתבו כו״כ שבאמת גם בתשו׳ הנ״ל יל״פ דבריו באו״א. וראה ג״כ בברכת הזבח זבחים עא, א.
(ולהעיר, שיש שכתבו שהוא ט״ס בד׳ המחבר, לפי שלא נז׳ מזה כלל בב״י. וגם לפי שהו״ע כתב בכס״מ בכס״מ (ערכין פ״ה הט״ז) שמת גוי מותר בהנאה. אבל ראה שו״ת בית דוד סי׳ קע - והו״ד בשו״ת רב פעלים ח״ד יו״ד סל״ז - שדחה דבריהם מכמה טעמים, ובפרט שכ״כ המחבר בבדה״ב יו״ד שם).
וכ״מ להקל בשו״ת הרדב״ז סתשמ״א. ועייעו״ש סתתקע״ט בסופו. (אבל להעיר מרדב״ז עהרמב״ם אבל פי״ד שם. וכבר העיר בזה בשו״ת שבה״ל ח״ז סקפ״ט סק״ו). וראה בשו״ת ר״י מפוזנא הנדמ״ח סע״א-ב. וכן מטים ד׳ החת״ס בשו״ת יו״ד סשל״ו. וכ״פ בשו״ת מהר״ם שיק יו״ד סשמ״ט. וראה שו״ת אג״מ יו״ד ח״א סרכ״ט ענף ו. ועוד.
והנה, בפת״ש שם סק״א הביא משו״ת אבן שוהם סי׳ ל שהוא רק מדרבנן. (ונפק״מ לחושאיב״ס). וכן עולה מד׳ שו״ת שאילת יעב״ץ הנ״ל. וראה משמ״ש לפמ״ג הנ״ל. ועפ״ז במקום חולי יש להקל בדרבנן. אבל בשו״ת גוו״ר דלקמן שהוא איסור תורה. ובמשל״מ (אבל שם) נסתפק בזה. וראה בשד״ח (כללים מערכת המ״ם כלל קב) בכללות האיסור אם הוא מה״ת או דרבנן. וראה בכ״ז באורך בהנסמן שו״ת יבי״א ח״א יו״ד סכ״ד סקי״ד ואילך. ח״ג יו״ד ס״כ-כא (ועיי״ש סכ״ב-ג בדין ניוול המת ומצות קבורה).
ובענין השקו״ט בשלכדה״נ - ראה שו״ת הרדב״ז סתתקע״ט הנ״ל. ושם: לעשות ממנו תחבושת. ולכאו׳ כוונתו שרפואה נק׳ שלכדה״נ, לפי שבשר ועצמות עומדים רק לעשיית כלים. ועייג״כ מי נדה נדה נה, ב. שו״ת שיבת ציון סס״ב. ועוד. אבל ראה שו״ת גוו״ר יו״ד כלל א ס״ד - הובא בהגהות רעק״א לשו״ע יו״ד שם. ולהעיר שגם לדבריו ה״ז בגדר שלכדה״נ, אלא דס״ל דג״ז בכלל האיסור. ועיי״ש בשו״ת יבי״א שם סכ״א. שו״ת אג״מ הנ״ל.
ובפרטיות, לענין השתלה מגוף מת - ראה מש״כ להתיר בשו״ת הר צבי יו״ד סרע״ז. אג״מ יו״ד ח״א סרכ״ט ענף ה. שו״ת יבי״א שם.
[ועיי״ש בשו״ת הר צבי בפחות מכזית בפרט, משום ח״ש דלא חזי לאיצטרופי. ועיי״ש מש״כ להעיר בזה בהערות ומילואים לשם (וכן אם שיעורו בכזית או בשו״פ). ובגוף הסברא, ילה״ע מד׳ המאירי יומא עד, א. כן להעיר שיש כאן משום ח״ש בדרבנן להמתירים בזה - בית מאיר או״ח סתרי״ב. תוס״ש סש״ו סק״ט. ולהעיר מסברת שו״ת האלף לך שלמה יו״ד סר״ב להתיר איסור ח״ש במקום חולי].
אמנם, לכאו׳ צ״ל שבנדון שמשמש כדרך שימושו הראשון - כבהשתלה לגוף חי - ה״ז גופא בגדר דרך הנאתו, וצ״ע שלא עמדו ע״ז בהנ״ל. (וראה עד״ז במילואים והערות הנ״ל. שו״ת צי״א חי״ג סצ״א. חי״ד ספ״ד). אא״כ נאמר שעצם הענין לחבר מגוף מת בתוך בשר חי ה״ז בכלל שלכדה״נ.
[או יאמר, שאי״ז כדרה״נ כ״א לאחרי שניתק מגוף המת, אבל בהיותו במקומו אי״ז עומד לכך. ולפ״ז יש לקשר להשקו״ט בגדרי שלא כדה״נ, אי אזלינן בתר מעיקרא, או בתר השתא, למה שעומד כעת (ראה צל״ח פסחים כד, ב לענין מי פירות אחרי שנסחטו. וכ״כ עוה״פ בשו״ת נוב״י מהדו״ת או״ח סס״ד. וראה שו״ת מנחת שלמה ח״א סי״ז סק״א. אבל בפסחים כה, ב (לל״ב שם בגמ׳) שבזיתי בוסר ה״ז בגדר שלכדה״נ, אף שלאחרי שיצא השמן ה״ז כדרכו (אא״כ נאמר ששף בזיתים עצמם. אבל ראה מאירי שם). ולהעיר ממהר״ם חלאוה פסחים (כא, ב ד״ה ולא) שהיסק תנור בחמץ ה״ז שלכדה״נ אף שלאחרי שנשרף כ״ה דרכו. ויש לחלק. ודוגמא לדבר: אבר הנקברים שעדיין אסור, ומוכח שאי״ז בגדר שלכדה״נ. וי״ל)].
ועכ״פ את״ל ששלכדה״נ במת הוא מדרבנן, הרי במקום חולי אין איסור בשלכדה״נ - ראה רמב״ן ור״ן פסחים כה, ב. ובמאירי פסחים שם, אפי׳ במקצת חולי שבמקום צערא ל״ג. ובמאירי מ׳ שכ״ה גם במיחוש בעלמא. ועיי״ע במכתם ובהשלמה שם. וראה מג״א סתס״ו סק״ב (מכתו). שו״ע אדה״ז שם ס״ד. ולהעיר גם מנקוה״כ סקי״ז למי שיש חטטים בראשו. ועוי״ל להאומרים ששרש האיסור בשלכדה״נ משום אחשבי׳, ול״ש כן בעושה לרפואה.
וילע״ע אם יש מקום להיתר גם משום סכנת אבר (שמהשיניים ולפנים - והשיניים עצמו בכלל - ה״ה מכה של חלל), וע״פ ש״ך יו״ד סקנ״ז סק״ג.
כן יש לצרף הסברא שעצמות מת מותר בהנאה - ראה שו״ת חלק לוי יו״ד סשפ״ח. אבל פשטות משמעות ל׳ הרמב״ם ״המת אסור בהנאה כולו חוץ משערו״ מורה שגם עצמות בכלל. וכ״כ בפשי׳ בערוה״ש יו״ד סשמ״ט ס״ה. ומש״כ שם בשו״ת הנ״ל שעצמות קדשים מותרים בהנאה - וכ״כ גם בערוה״ש הנ״ל (אף שכתב לאסור הנאה מעצמות מת) - הנה ברמב״ם מעילה פ״ב הי״ב שמועלים בהם. אבל י״ל בכוונתם, כיון שלאחר זריקה אין מועלים. וראה משה״ק בס׳ דגל אפרים בשו״ת עללות משה שבסוה״ס סי״ג ד״ה הנה מקום. וראה ג״כ שד״ח מערכת הלמ״ד כלל פא.
וכבר האריכו האחרונים בנוגע להשתלות, אם יש מקום להסברא שכשמתחבר לגוף חי ה״ז כאילו קם לתחי׳ ופקע איסורו.
ומש״כ בפנים שבעצמות סתם אזלינן בתר רובא ורובא דעלמא גוים - ראה גם חס״ד אהלות ספי״ז.
ובמת גוי אין חיוב קבורה - שו״ע יו״ד סשס״ז ס״א. וכבר העירו מרמב״ן עה״ת דברים כא, כב. ואכ״מ.