Halacha2goThe one minute halacha

בשו״ת מהר״ם מרוטנבורג (ד״פ סתקכ״ט, ובד״ל סר״ב) הובא בהגמ״יי תפלה פ״ח סק״ט, שגם אם א׳ מתפלל ואינו עונה עמהם רשאים לומר קדיש וברכו וכל דבשב״ק. ובב״י סנ״ה בשם רבו מהר״י בי רב שה״ה בישן. והביא כן גם מהאגור סרנ״ב בשם מהרי״ל (שו״ת סק״נ ד״ה והישן. ובדפו״ח - סק״ח). וכ״פ בשו״ע סנ״ה ס״ו. ובשו״ת מהרלב״ח סט״ו - הביאו המג״א סק״ח - הוסיף שאולי ה״ה בג׳ וד׳ מתפללים ונשאר רוב המכוונים לברכות הש״צ.

והקשה בט״ז שם סק״ד ממש״כ המחבר עצמו בסקכ״ד ס״ד (משו״ת הרא״ש כלל ד סי״ט) שכשאין ט׳ מכוונים לברכותיו קרוב להיות ברכה לבטלה. ועיי״ע בפר״ח שם סק״ו. ועו״כ הט״ז לחלק בין ישן למתפלל, עיי״ש.

ובאמת, בשו״ת מהרי״ל הנ״ל שם אכן הב״ד שו״ת הרא״ש הנ״ל, וכתב עלה, דמ״מ חזינן דנהגו עלמא לצרף אע״פ שמשיחים שיחת חולין. ומ׳ בכוונתו שבפועל לא נהגו כדעת הרא״ש. ועיי״ש שסיים בנוגע לישן שלבי מגמגם דשמא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת. (ולכאו׳ כוונתו בזה גם למתפלל, אף שיכול לשתוק ולכוון (למאי דקייל״ן בנוגע לקדיש וקדושה - ראה הלכה יומית אות תקיא בגליון הבעל״ט בעז״ה), כיון שאינו יכול לענות, משא״כ בשח. ואדרבה - בישן עדיף שאפשר להקיצו. וראה בט״ז דס״ל שישן ראוי לבילה. ועיי״ע בפר״ח ובהגהות לבו״ש ומעשה רוקח עהט״ז. מקו״ח סק״ו). 

ועצ״ע בדעת המחבר דנראה כמזכה שטרא לבי תרי. אמנם, בדרישה סקכ״ד סק״א כ׳ בדעת המחבר שמש״כ קרוב להיות ברכותיו לבטלה - היינו קרוב ולא ממש, וה״ר מדין יצאו מקצתן (שו״ע סנ״ה ס״ב ואילך), וכן מדין הישן שכ׳ הב״י שם, דאפי׳ קצת ישנים או מספרים שמועות אפ״ה הש״צ מתפלל וגומר תפלתו. והביאו גם בא״ר סקכ״ד סק״ח. (ואולי ז״כ הא״ר סנ״ה סק״ז שגם שאר קושיות הט״ז יל״ד בקל). ועד״ז הוא בס׳ פלאים תוס״ש בסקכ״ד שם. (ועיי״ש באו״א שבמשיח גרע טפי דהוא פושע וליכא למימר שכינתא שריא. וצע״ג שהרי גם רשע מצטרף למנין שאע״פ שחטא בקדושתו עומד (ראה ב״י או״ח סנ״ה ד״ה כתב בס׳. שו״ע אדה״ז שם סי״ד). ויתכן דס״ל שמשיח חמור טפי. ואכ״מ בזה כעת. ולהעיר מלקו״ש חל״ג ע׳ 85 ואילך).

וכ״מ בדעת המג״א סק״ח ממה שהב״ד מהרי״ל הנ״ל. (אבל בא״א מבוטשאטש שם הבין בכוונת המג״א באו״א. וצל״ע).

אלא שגם בדעת מהרי״ל לא ברירא לן מילתא, שהרי בשו״ת מהרי״ל מסיים עלה: ומ״מ לבי מגמגם. ומ׳ דלמסקנא רפיא בידי׳. וכ״נ מהתחלת דבריו: קצת נראה. (אבל באגור הל׳: ואע״ג דלבי מגמגם. וגם פתח דבריו יאיר, שתיבות ״קצת נראה״ הושמטו באגור. והחילוק מובן). 

וגם במג״א גופי׳, בסקכ״ד סק״ו, מ׳ שאינו מצטרף, עיי״ש במחה״ש ובלבו״ש. (ולהעיר, שבשו״ע אדה״ז השמיט ד׳ מג״א הנ״ל בשם מהרי״ל. והעיר בזה בהגהות דע״ת סנ״ב ס״ז). 

גם צ״ב בגוף הענין, דסו״ס פסק המחבר שקרוב להיות ברכותיו לבטלה, וא״כ איך אפשר לש״צ להתפלל, ובפרט - לכתחילה, באופן זה. וראה גם בדרישה שכ׳ בלשון ״גומר תפלתו״. ונ׳ שגם לדעתו אסור להתפלל לכתחילה כשאין ט׳ עונים. וכ״כ כמה אחרונים בישן שלכתחילה יש להקיצו. ולפ״ז ה״ז ממש כדין יצאו מקצתן, שמ״מ אינו מתחיל לכתחילה בפחות מי׳. 

[ולהעיר, שהדברים מתאימים גם בל׳ המחבר, שבסקכ״ד כ׳ רק בנוגע להשומעים שיש להם לשתוק ולכוון. ואי״ז סותר להנ״ל שמ״מ בדיעבד ולאחרי המעשה אשר נעשה תחת השמש ה״ה מצטרפים. 

(אמנם, בברכ״י כ׳ ליישב שמש״כ בסנ״ה עיקר, שכ״ד מורו ורבו מהר״י בי רב. ומ״מ הביא בסקכ״ד לנהוג כן לחומרא.

ודא״ג, איידי דאתא לידן, ילה״ע בכללות הדברים, במה שנשתברו כמה קולמוסים, איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם ליישב הסתירות המדומות שבשו״ע. (וראה דוגמאות שנז׳ אצלנו במ״מ וציונים להלכה יומית אות תיג. ועד״ז באות תעב). ונוסף להישובים בכ״ד ודבר לפי ענינו, הנק׳ בל׳ העולם ״ישוב מקומי״, כמה אופנים אחרים בזה - ראה שו״ת דבר שמואל סרנ״ה. יד מלאכי כללי השו״ע ס״ב. שבות יעקב ח״ב סל״ה. ועוד. ולהעיר מד׳ שו״ת מהר״ם מלובלין סק״ב. ולכאו׳ ר״ל שם, שבאמת אא״פ ליישבן ע״ד הרגיל).

ואכן, בשו״ת נוב״י אה״ע מהדו״ק סנ״ו כ׳ להוכיח מדין יצאו מקצתן, שבדיעבד אין מנין עשרה מעכב כלל. וכן מטים ד׳ הדרישה הנ״ל. (ומ״מ, לכאו׳ לדעת הדרישה גם בדיעבד צ׳ שיהיו שם עכ״פ, משא״כ בדין יצאו מקצתן. ונפק״מ אם הוא בגדר תפלת הציבור, לצאת מהש״צ עי״ז. ולפ״ז צ״ב השייכות לדין יצאו מקצתן. ואולי כוונתו עד״ז, שאילו הי׳ ברכה לבטלה ממש לא הי׳ מועיל מה שהיו שם בתחילה, אף שבודאי הענינים חלוקים זמ״ז).

אבל ראה מש״כ בדבריו ביד המלך אישות פ״י ה״ה. שו״ת יבי״א ח״ב אה״ע ס״ו סק״ז. מנח״י ח״ב סמ״ב סק״א. שבה״ל ח״ד סי״ד. ותוכן דברי כולם, שבנוגע למעשה לא קייל״ן כדבריו. ולפי הנת׳ בדבריהם שם, אפשר ליישב גם הוכחת הדרישה מהנ״ל. וראה משנ״ת אצלנו בגדר דין התחיל בעשרה - בקובץ התמים תמוז תשס״א הע׳ 36, 86. ועייעו״ש בגליון מנ״א תשס״א הע׳ 29.  

ולהעיר שבתהל״ד בהשמטות לסנ״ה ר״ל שדין יצאו מקצתן מיירי רק בלא התפלל הש״צ לעצמו עדיין. והוא דבר מחודש. וקייל״ן בכללי הפוסקים (ראה הנסמן בכללי הפוסקים וההוראה כלל כג-ו. שם כלל לו) שדרך הפוסקים לפרש ולא לסתום, ובפרט - בדבר שאינו מצוי. ואם איתא להאי חידוש לא הוו שתקו קמאי מיני׳, ומכיון דלא אישתמיט חד מהפוסקים הקדמונים לאיפלוגי בהכי, ע״כ דלא ס״ל הכי. ובקובץ פלפול התל׳ מאנטרעאל חו׳ ז ע׳ צז דחק א״ע לפרש כן גם בד׳ אדה״ז. ואין לזה שום הכרח]. 

והנה, בפמ״ג במ״ז סק״ד כ׳ לחלק בין קדיש (וקדושה - כשלא התפלל לפנ״ז) לחזרת הש״צ. וכוותי׳ נקטו כו״כ אחרונים. וכ״פ אדה״ז בשו״ע ס״ז במוסגר (וראה לקו״ש חל״ט ע׳ 280. ולא נתפרש שם באיזה ענין הספק, אם בנוגע לתשעה עונים בחזרת הש״צ, או להיפך בנוגע לששה בקדיש וכיו״ב. וראה גם שו״ע אדה״ז סנ״ו ס״ד. סקכ״ד ס״ו. סקכ״ה ס״א. סתקצ״ד ס״א). דברי נחמי׳ או״ח סו, א. קיצשו״ע סט״ו ס״ז. ס״כ ס״ב. א״א מבוטשאטש סנ״ה מהדו״ת. תהל״ד סק״ו. משנ״ב בבה״ל בד״ה או. בא״ח ויחי ש״א ס״ה וס״ו. כה״ח סקמ״ח. 

[ולפכ״ז אולי יש מקום לקרב הדברים קצת, שגם לדעת אדה״ז וסייעתו מצטרפים המשיחים בדיעבד, וכמו ביצאו מקצתן. והה״נ מי שהתחיל להתפלל באמצע חזרת הש״צ. ולאידך, ״צריך ליזהר [לכתחילה] שיהיו ט׳ שומעין״. ועצ״ע בכ״ז, ובפרט - שפשטות הדברים מורים להיפך.

וילה״ע עוד שבסנ״ה נקט אדה״ז בל׳ ״שלא יהי׳ ברכותיו לבטלה״, ולא בל׳ ״קרוב״. ועד״ז בסקכ״ד שם: קרוב להיות. ואח״כ: נראה כברכה לבטלה. ובמוסגר שם: אומר תחילת הברכות לבטלה. ובסתקצ״ד: חשש ברכה לבטלה. 

ובאמת, המעיין ישר תחזינה עינימו, של׳ שו״ת הרא״ש הוא ״קרוב הוא בעיני שברכת ש״צ לבטלה״. ולפ״ז יוצא, שכוונתו לומר שאכן כ״ה באמת, אלא שבדעת הרא״ש עצמו -מחמת עניוותו - ה״ה כמסתפק, ומ״מ ה״ז אצלו בבחי׳ קרוב לודאי, ושלא כפי שמתפרש בד״כ שהברכה מצ״ע קרובה להיות לבטלה. ואולי בכוונה תחילה שינה בב״י וכ׳ בל׳ ״קרוב להיות״, דקאזיל בשי׳ רבו מהר״י בי רב שבאמת מן הדין ה״ה מצטרף. אלא שמ״מ ה״ז דומה לדומה, ומעין ודוגמת ברכה לבטלה.

ומצינו כדוגמתו בטור סרס״ט, בקידוש בביהכ״נ, שכיון שאין אורחים בזמנינו קרוב הדבר להיות ברכה לבטלה. ולכאו׳ ה״ט דקידוש, שמ״מ תיקנו חכמים כן. והה״נ בחזרת הש״צ, שהוא תקנת חכמים להעשות כן. ובל׳ אדה״ז סקכ״ד שם: שלא כמו שתקנו חכמים. והכוונה כאן, שמצ״ע, מצד גדרי דיני ברכות, ה״ה כברכה לבטלה. ומ״מ, כיון שה״ז תק״ח אאפ״ל שהיא ברכה לבטלה ממש. והיינו שכמעט קט (״קרוב להיות״) לולא תק״ח בנדו״ז, הי׳ עובר משום ברכה לבטלה. ועצ״ע בדעת אדה״ז בכ״ז.

כן להעיר, שאפי׳ נאמר שאינו ברכה לבטלה, עדיין אי״ז בגדר תפלת הציבור, עפמש״כ אדה״ז בסתקצ״ד שם]. 

וראה בשו״ע אדה״ז שבישן אין לצרף יותר מא׳. וכ״כ בקשו״ע סט״ו ס״ז. בא״ח שם ס״ה. וראה גם במשנ״ב סקל״ב.

(ומשה״ק בתהל״ד סק״ו במש״כ אדה״ז בסנ״ו ס״ד גם בקדיש תשעה עונים - י״ל בכמה אנפי).

ומ״מ, גם בקדיש טוב להחמיר להמתין כמ״ש בשו״ת מהר״ם הנ״ל, כדי שיזכה גם הוא. והינו אפי׳ כשיש תשעה עונים בלעדיו. וכ״כ בשו״ע שם ס״ז. ובשו״ע אדה״ז ס״ט וס״י כ׳ כן גם לענין ישן. והנכתב בפנים היינו באופן שמאריך בתפלתו, עיי״ש בשו״ע אדה״ז. וראה מקו״ח סק״ז. 

בנוגע לקדיש יתום (ולא שעל סדר התפלה שהש״צ אומר) כשכו״כ אומרים ואין ששה עונים - ראה פת״ש יו״ד סשע״ו סק״ו. שו״ת משנה שכיר מהדו״ח או״ח סל״ב. מנחת יצחק ח״ד סי׳ ל סק״א. 

בנוגע לקריה״ת - ראה פמ״ג בא״א סק״ח. ובכ״מ. ובהסכמה לס׳ בירורי מנהגים סדר היום והלילה כתבנו ליישב הנהוג בכ״מ דסגי בששה שומעים. עיי״ש.