May We Say Parts of the Written Torah by Heart?
There are two parts to the Torah: Torah shebichsav (the Written Torah) and Torah shebe’al peh (the Oral Torah). The halachah is, “Devarim shebichsav ee atah rashai le’omram al peh” (Verses from the written Torah may not be recited by heart); they should be read from a ksav (a written text). However, the common custom is that people do recite verses from Torah shebichsav be’al peh (by heart)—and there are no less than ten explanations given as to why and when it’s permitted.
The two main explanations cited by poskim are:
1) The halachah applies only in case one wishes to exempt others from their chiyuv (obligation); however, when one is saying verses of Torah shebichsav be’al peh for themselves, it’s permissible.
2) Another opinion—which is the mainstream one—is that the halachah applies only to texts that are not commonly known. According to some poskim, Nevi’im (the Prophets) and Kesuvim (the Writings) may be said be’al peh, and certainly Tehillim, which is known by many.
It’s questionable why some people say Vayechulu in Kiddush be’al peh, even when they are exempting others; however, since Vayechulu is commonly known, the custom is to be lenient. #434
ראה בב״י או״ח סמ״ט ובנו״כ השו״ע שם. ובל׳ המג״א שם: ויש דעות שונות ועי׳ בב״י ולכן נ״ל דיש ליזהר שלא לומר שום דבר בע״פ כ״א מה שמוזכר פה בשו״ע.
ואסף איש טהור כל השיטות השונות בזה בס׳ שפתי שושנים (בחבוט), יעו״ש באורך, שנאספו שמה כל העדרים. וראה ג״כ בהוספות ומילואים לספרי ללקוט שושנים למחבר הנ״ל. ועייג״כ בהנסמן בס׳ רץ כצבי (רייזמן) שבת ס״ז. ותמצא נחת. וראה בירור רחב בדעת אדה״ז, בס׳ כרם מנחם (והבה) ח״א סי״א.
וצ״ב מש״כ בסה״ש תרצ״א ע׳ 220 בנוגע לתנ״ך בע״פ, שלא היו נזהרין בזה. ואולי הכוונה שנקטו להלכה כהשי׳ שרק באומרם להוציא אחרים יד״ח אסור. וראה מש״כ באו״א בכרם מנחם שם בתחילתו בשוה״ג. ועוי״ל דקאי רק בנביאים וכתובים, וכהשי׳ שבנ״ך א״צ ליזהר (ראה תוס׳ תמורה יד, ב ד״ה דברים. ועיי״ש בשטמ״ק. אבל אין כן דעת אדה״ז בשולחנו סרפ״ד ס״ד. ואכ״מ). והבוחר יבחר.
ולהעיר, שבעצם הענין שלא היו נזהרים בזה, מצינו ראינו להדיא בראשונים שכתבו שכן הי׳ המנהג. ונתנו טעמים לדבר, כאו״א לפי דרכו. [ולהעיר מאג״ק ח״א ע׳ רמא במעלת לימוד משניות בע״פ, שאי״ב פקפוק לכל הדעות].
והנה נודע בשערים, וכאשר באזנינו ראינו, מעשה רב בהתוועדויות קודש להקפיד ע״ז, ובאופן מיוחד, שלא לצטט פסוקים כצורתם. וראה בזה בהמענה שנדפס בתורת מנחם חמ״ג ע׳ 16. וראה שיחת מוצש״ק פ׳ צו תשל״ח.
בנוגע לתהלים - כ״כ בשו״ת חו״י סקע״ה. אלא שמ׳ שם שטעמו משום דחזי לאצטרופי שהוא שגור בפי כל, הא לא״ה לא. אולם ממה שהעתיקוהו האחרונים (באה״ט ושע״ת ומשנ״ב על אתר. וכ״ה בקצוה״ש סוסי״ד) בפשי׳, ולא העירו שבימינו שאינו שגור ליתא (ראה עד״ז בלחם הפנים לקיצושו״ע סוסי׳ א) - מ׳ דס״ל שבכל גוונא התיר. וראה בשו״ת חת״ס יו״ד סקצ״א שכ׳ להתיר מטעם אחר.
ובאומר בע״פ להוציא אחרים יד״ח אבל שגור בפי כל - ראה פמ״ג בא״א סק״א. כה״ח שם סק״ט. משנ״ב סק״ז. ובדעת אדה״ז בענין זה, ראה חקרי הלכות ח״ו במקומו. ובאו״א, בהעו״ב כ׳ חשון תש״כ.
ונפק״מ בכ״ז לענין ויכולו שבקידוש להוציא ב״ב (אף ששגור בפי כל) - ראה מה שעורר עד״ז בשש״כ ח״ב פי״ז סל״א. וראה שו״ת צי״א חי״ז סס״ג.
ומחוורתא ליישב, שאף שכתבו הפוסקים שצ׳ להוציא ב״ב באמירת ויכולו, אי״ז בגדר להוציא אחרים יד״ח, כיון שאי״ז דבר שבחובה (ראה עד״ז (לענין אחר) בשו״ת הראנ״ח ח״ג סע״ג. מגן גבורים בשלה״ג סמ״ט. שו״ת מנח״י ח״ג סי״ב). וראה מש״כ בזה בשפתי שושנים הנ״ל פ״ב ס״ו. שם פ״ח ס״ט. רץ כצבי שם סק״ה ואילך.
וילה״ע בכללות הענין, מהלך חדש לגמרי בשי׳ הרמב״ם בכ״ז, באג״ק ח״ח ע׳ רנה. ובתוספת מרובה - שם ח״ט ע׳ עט. ואכ״מ.