Halacha2goThe one minute halacha

ראה השקו״ט בכ״ז בטושו״ע או״ח סמ״ו ס״ב (ודאדה״ז - ס״ב-ג) ובנו״כ.

והנז׳ בפנים שלאחמ״כ ה״ה בגדר תשלומין - כ״ה ע״פ שו״ע אדה״ז ר״ס ע״א - ראה הנת׳ בזה באג״ק חי״ח ע׳ רעח.

ולהעיר מל׳ אדה״ז סנ״ב ס״א: ״להשלימן אח״כ״.

והנה ידועה הקושיא בזה, שהרי בלא״ה מנהגנו שלא לאומרם מיד כשקם ממטתו כ״א אחרי נט״י. (ועוד ילה״ע בנוגע להנזהרים שלא לומר שום דבשב״ק קודם טבי״ע, כולל ברכות השחר, וכדלקמן בהלכה יומית אות תכג (בגליון זה) - דלכאו׳ עפ״ז יצא שכרם בהפסדם, שמאחרים זמן ברכה״ש. ועכצ״ל שלא נתנו דבריהם לשיעורים. וצ״ב. ולהעיר שבלבו״ש שם הוא באו״א קצת, שהחיוב חל על המעשה כגון על קריאת התרנגול, דמדינא מיד צריך לברך). 

ועוד ועיקר, שבשו״ע אדה״ז גופא (שם סמ״ו ס״ג) מפורש שלא נתנו בהן שיעור תכיפה. 

ועכצ״ל ולחלק שחלות החיוב הוא בשעה שקם ממטתו אבל החיוב מצ״ע נמשך גם אח״כ.

(וראה במו״ק להיעב״ץ ס״ז באו״א, שכיון שבברכת ההודאה זמנה אחר ההנאה, לכן יכול להשלים אח״כ, וזהו טעם המסדרים ברכות השחר בביהכ״נ.

 ועכ״פ, עצ״ע הנת״ל באג״ק שכשמתעכב באמירתם ה״ה בגדר תשלומין. ולכאו׳ מוכרח לומר דהני מילי מצ״ע סתראי נינהו, ובאג״ק שם קאי רק בדעת האומרים שאין לסדרם בביהכ״נ. וראיתי בקובצי ההערות הרבה דרכים בישוב קושיא הנ״ל. ואין הזמ״ג כעת, ואנה אני בא מרוב הטירדות, סבוני גם סבבוני. ועוד חזון למועד). 

גם צ״ב דהרי אנן קייל״ן שמברכים על מנהגו ש״ע, 

ואפי׳ לא נתחייב בהם. אלא שבזה יש ליישב דהיינו רק כשיכול להביא א״ע לידי חיוב, משא״כ באונן (דמינה מיירי התם בשו״ע אדה״ז). וכ״כ בשו״ת אהל יצחק יו״ד סכ״ט. זרע אמת או״ח סי״א. וראה אריכות בבירור הלכה זילבר תנינא סע״א שם.

ועוד להעיר מל׳ הראשונים כמלאכים (הביאם שם בס׳ הנ״ל ע׳ קצב ואילך) שזמן הברכה בשחרית דוקא (ראה לקמן), אף שנתקנו על מנהגו ש״ע. ועכצ״ל שבאונן לא חל עליו החיוב לברך על מנהגו ש״ע בשחרית, וממילא נפטר גם לאחמ״כ. [ולהעיר משטמ״ק להר״א אלשבילי (ברכות ס, ב) שלא נתקנו על הנאת עצמו בלבד אלא על נוהג שבעולם ג״כ. ומשמע דתרווייהו איתנהו בה]. 

 והנה בד׳ המג״א - מקורו דאדה״ז - הי׳ אפ״ל ולפרש באו״א שכוונתו לאחר ד׳ שעות דוקא, וקאי אדפתח מיני׳, עיי״ש. (וכ״ה בדה״ח הל׳ אבילות דיני אונן ס״ד. וכן העתיק במשנ״ב סק״ד). אבל אדה״ז ברור מללו שעיקר הענין דוקא בשעה שקם ממטתו. ונפק״מ למעשה בכ״ז באונן כשנקבר מתו קודם ד׳ שעות. 

[ומינה, מענין לענין באותו ענין, בנוגע להשקו״ט בזמן ברכות השחר, דלדבריהם מקום לומר שאאפ״ל אחר ד״ש גם באינו אונן (כ״מ בדה״ח שם. אבל י״ל שכונתו רק באונן. וראה משנ״ב (בבה״ל סנ״ב ד״ה כל) שכתב להוכיח להיפך, שרק באונן אינו מברך אחרי ד״ש, משא״כ בכל אדם. ובמקו״ח להחו״י סנ״ב שזמנו כל היום). אבל בדעת אדה״ז אין לנו ראי׳, דלא נחית לזה כלל. וראה מה שכתבנו בענין פסוד״ז לאחר ד״ש, בקובץ התמים גליון תמוז תשס״א בהערה 31, ושם ע״ד הסברא לומר בתור סידור שבחיו ש״מ לפני תפלת מנחה (ראה עד״ז לקו״ש חל״ט ע׳ 280 לענין נט״י לפני מנחה). ודון מינה ואוקי באתרין. ומ״מ, בנוגע למעשה, עצ״ב].

עוד אחת אעירה בל׳ אדה״ז הנ״ל ״בשעה שקם ממטתו״, דלכאו׳ ה״ז צ״ל בשעה שעושה המעשה שעליו מברך, כד פקח עיני׳ וכיו״ב, וכבלבו״ש הנ״ל. ואולי אדרבה קאי להשי׳ שמברך על מנהגו ש״ע, ולא על הנאתו, וממילא מתחייב בזה מיד כשקם ממטתו. [ולהעיר מכיו״ב, שזמן החיוב בברכות שלא עשני להמקובלים הוא בשעה שקם ממטתו דייקא - ראה קצוה״ש ס״ה סוסקט״ו. ומכאן להשקו״ט באונן אי נפטר גם מברכות שלא עשני. ואכ״מ].

וכבר שקו״ט רבים בפי׳ המכתב שנתפרסם בשנים האחרונות מיו״ד סיון תשל״ו (נדפס בשלחן מנחם ח״א ע׳ יח) ש״מנהגינו לומר בבית בהשכמה כל סדר ברכות השחר, פ׳ העקידה, ק״ש (עם פרשה ראשונה – בכוונה לצאת ק״ש בזמנה) וסדר הקרבנות וכו׳ עד הודו״. וראה בהעו״ב גל׳ תתכה ואילך.

וראה גם אג״ק חי״ט ע׳ שצ.