Ground Rules for Scouring a Knife
One method to halachically purge a knife is neitzah b’karka eser pe’amim (sticking its blade into the ground ten times). This method may be used, for example, when the only knife available to cut bread for a milchig (dairy) meal is a fleishig (meat) knife. The rule is: stam sakin shamnuniso karush alav (the typical knife has [a film of meat] fat congealed on it). The knife is required to be thoroughly clean, so breaking through karka kashah (hard earth) with its blade ten times—each time in a different spot—will scour it sufficiently.
There is discussion among poskim of the exact definition of karka kashah—too hard or too soft would not properly cleanse the knife. Some authorities therefore suggest avoiding this process, since it is difficult to know if we are fulfilling it properly.
In an age of abrasive cleansers, steel wool and other methods of removing a film of fat from utensils, some contemporary poskim maintain that a knife that is cleaned well is equivalent to neitzah b’karka.
However, there are additional uses for neitzah b’karka mentioned in halachah, for example: to use a treif (non-kosher) knife to cut something kosher and cold, even sharp foodstuffs—in a pinch.* By piercing the knife through unyielding earth the treif that was absorbed right under the surface of the blade is expelled; a good scrub (which only removes surface matter) may not suffice. To permit use of the knife, it must be stuck into ground that fills the conditions of neitzah b’karka kashah, or alternatively, go through proper kashering.
*It should be noted that a treif knife requires kashering if it is to be used regularly (or even once for hot food); in these cases, neitzah b’karka does not suffice.
בנוגע לסתם סכין - להעיר מל׳ הריטב״א ע״ז לט, א: שאין דרך לקנחו בפרסא או לשכשכו במים היטב ונשאר בו תמיד שמנונית הנדבק. ושם בשם הרר״י, דסתם חנווני מקנח אפי׳ סכינו. וכ״כ במשמרת הבית לרשב״א ב״א ש״ב. וברי״ו ני״ז ח״ח, דל״ד לשאר כלים שמדיחים אותן אחר תשמישן. ובסמ״ק סוסי׳ ריג בהגה: אם לא מורק [ובהגש״ד סס״א: הדיחו] בכוונה קודם לכן. והובא עד״ז בתו״ח סס״א ס״ד. (ושם שכ״ה גם בשאר כלים. אבל ראה מנ״י סקי״ג. ובתבו״ש ס״י סקי״ח שלדינא לא סמך הרמ״א ע״ז, וכדמוכח שבהגהות הרמ״א לא נז׳ מזה כלל). והובא גם בהגהות רעק״א סצ״ו לש״ך סק״ג. ובמנ״י שם סקט״ו שה״ה במקנח בדבר קשה. (אבל שם שלכתחילה לא יסמוך ע״ז). וכ״ה בפר״ח שם סק״ב. וכבר הזכרנו מזה במ״מ להלכה יומית אות תלה מד׳ רבינו שמשון בב״י ספ״ט: באבן רך או פחם. ובהגהות סמ״ק: באפר מוגבל או בטיט. ומש״כ בתוס׳ (ד״ה אמר - ע״ז עו, ב) קרקע דוקא ולא באבן ולא באפר - היינו שצ״ל לא רך מדי ולא קשה מדי. (ולהעיר משו״ע אדה״ז סתמ״ז סל״ט. שם סנ״ח).
אלא שלפעמים צ״ל נעיצה דייקא, עיי״ש בהגהות רעק״א הנ״ל מתבו״ש (הנ״ל). ומיירי התם בסכין של גוי שמשתמש בה תדיר ובחמין. וא״כ מקום לחלק בדבר. אלא שבימינו הרי משפשפים גם בחוזק ע״י סקאט״ש-בריי״ט. וראה חוו״ד סצ״א בביאורים סק״ד. אבל ראה שו״ת טוטו״ד סקכ״ט שאין השכל נותן שהשפשוף יהא כנעיצה. ובתורת יקותיאל סתר משנתו בזה (ראה ס״י סק״ד. שם סוסי׳ פט). וביד״י פיה״ק סקל״ד להתיר בדיעבד בקינוח יפה יפה עד שראה בעיניו שלא נשאר מאומה. ובכללות הגדר משום שמנונית או להפליט הבלוע - באו דברינו בזה במ״מ וציונים להלכה יומית הנ״ל וכן באות תקצט. ומשם באר״ה.
וידועה הקושיא במה שמועלת נעיצה גם בד״ח, כנפסק שו״ע יו״ד סקכ״א ס״ו. והוא מהטור בשם הרשב״א. ובשלמא לדעת הרשב״א (שו״ת סתצ״ז. תוה״ב ב״ד ש״א) שד״ח אינו מפליט הבלוע א״ש, אבל לדידן (יו״ד סצ״ו ס״א) שגם בסכין מקונן ואב״י אסור, איך מועלת הנעיצה. ומש״כ בתבו״ש ס״י סק״י שצנון אינו חריף כחילתית - אינו עולה יפה לדידן שמחמירים גם בצנון וסילקא במקונח. אמנם ברשב״א במשמרת הבית ב״ג ש״ג, הובא בפמ״ג ס״י במ״ז סק״ו, מ׳ שנעיצה מפלטת קצת. ועיי״ש בתבו״ש. אבל בהגהות רעק״א סצ״ו לש״ך סק״ט הק׳ במה שצ׳ בד״כ כדי נטילה ואיך תועיל הנעיצה לזה. וראה זר השולחן סצ״ו סק״ז. והאריכו בקובץ עלי אור חו׳ ג ע׳ 41 ואילך. קובץ אותיות למשה ח״י סתתמ״ח - בטוטו״ד.