A Recalcitrant Rav under House Arrest
If a community suffers the misfortune of an av beis din shesarach (a Rabbi who sinned), whose wrongdoing would be cause for the common man to be excommunicated—ein menadin oso (we do not excommunicate him), nor is it a basis for moridin oso migedulaso (firing him from his position). We are directed to tell him, “Shev b’veisecha” (sit at home)—with an additional mandate: “Hikaved v’shev b’veisecha,” a word that can mean both “heavy,” as in “act as if you have a headache,” and “honor” meaning, “this will be the more honorable position for you.” It is as if the rav is served with a private nidui (ban), though it is not publicized.
(There are circumstances where the rav’s position is no longer tenable due to the nature of the offenses committed: for example, the rav’s actions subvert mitzvos to the point that it is a michshol—stumbling block—in the observance of his congregation. In addition, any crimes perpetrated against people that are subject to legal intervention may cause a de facto dismissal from authority.)
In contrast to the av beis din shesarach, we find the case in the Gemara of a tzurva derabanan (Torah scholar) who acquires a shem ra (bad reputation) and is ultimately placed in public nidui. The distinction between these two can be determined in two ways: the harsher response is due to chillul Hashem (desecration of G-d’s name) in the case of the tzurva derabanan—on account of his shem ra; alternatively, the difference lies in the fact that in the first case, the head of the Beis Din is an authority in public office, while the tzurva derabanan is a learned person who works in the private sector.
When handling either case it is imperative that utmost care and discretion be used to ensure that all the variables above are taken into account. Respect for Torah scholars and Rabbanim (halachic authorities) must be upheld—yet every effort must be made to prevent a chillul Hashem by providing the community with the most exemplary role models who uphold Torah values.
ראה מו״ק יז, א. ירו׳ מו״ק פ״ג ה״א. תשו׳ רה״ג בשערי תשובה ספ״ו. פיה״מ מנחות ספי״ג (ועיי״ש בשינויי הנוסחאות). רמב״ם ת״ת פ״ו הי״ד. שם פ״ז ה״א. כהמ״ק פ״ד הכ״א-ב. רוצח פ״ז הי״ד. סנהדרין פ״ז ה״ט. שם פי״ז ה״ח. שו״ת הרמב״ם בלאו ח״א סי׳ קיא. שו״ת ר״א בן הרמב״ם ס״ד. ס׳ השטרות לר״י ברזילי ע׳ 131 (שטר עד). שו״ע או״ח (ודאדה״ז) סנ״ג סכ״ה (סל״א). יו״ד סשל״ד סמ״ב-ג.
ואבוהון דכולהו: עובדא דר״ג וראב״ע (הובא כמ״פ בד׳ הפוסקים לענין זה). וראה שו״ת הריב״ש סרנ״א. וראה חדא״ג מהרש״א ברכות כח, א ד״ה א״ל.
ובשו״ת הצ״צ יו״ד סרל״ז נחית לכמה פרטים בכ״ז, יעו״ש.
ובספרות השו״ת מצינו כמה אופנים בדבר, לקולא ולחומרא, והכל לפי הענין. ומתו״ד האחרונים נ׳ שלאו כל אנפי שוין. ובכגון דא, יש להמליץ מש״כ הרדב״ז ח״א סקפ״ז (בנוגע לנידוי כשיש חשש שיצא לתרבות רעה): שראוי להיות מתון בדברים כאלו לפי שאין כל האנשים שוים ולא כל העבירות שוות. ולא עת האסף פה כל הפרטים. ואציגה נא מן הציונים אשר עמדי:
שו״ת ר״ב אשכנזי סכ״ד. שו״ת מהרשד״ם יו״ד סי׳ צ. יוד סקל״ב. מבי״ט סצ״א. רדב״ז ח״ו סי׳ ב׳עח. בעי חיי חו״מ ח״א ס״ז. נדיב לב ח״א יו״ד סי׳ קי. חת״ס או״ח סמ״א ובליקוטי הערות לשם. חו״מ סי׳ כב. שם סי׳ קסב. מהר״ם שיק יו״ד סר״כ. מהר״י אסאד ח״א סקע״ג. מהרש״ם ח״ב סנ״ו. מהריא״ז ענזיל סי״ג (וכחא דהתירא ניחא לי׳, יעו״ש). ברית שלום ס״א. וראה גם קובץ העו״ב חגה״ס תשנ״ט.
והנה, בפי׳ הכבד ושב בביתך, מצינו בראשונים שהכוונה שאין מנדים בפרהסיא כ״א בצינעא, וכמשמעות דברי הרמב״ם. וכ״כ בכס״מ ת״ת רפ״ז. ב״י ד״ה ת״ח שסרח. ועד״ז הוא בפרישה סקנ״ט. וכ״כ בשו״ת המבי״ט סשי״ז.
ולכאו׳ הכוונה שאין כאן גדר נידוי ממש, כיון שלא נודע לקהל, כ״א שנוהג נזיפות בעצמו. וכ״מ קצת בר״ן שם. (ושם דהיינו לל׳ יום. ועפ״ז מובן שאת״ל שהסיבה שיושב בביתו הוא אמתלא בכדי שלא להורידו מגדולתו, הרי אא״פ שישב בביתו לעולם). וכ״מ במאירי. וראה פי׳ הר״ש בן היתום. וראה בנסמן בעלי תמר לירו׳ שם.
אבל ראה בהג״א שם סט״ז ע״פ הירו׳ (הנ״ל), ומשמעות דבריו שאין כאן שום ענין של נזיפה. ובשו״ת הצ״צ הנ״ל שגם להבבלי אין להורידו מגדולתו כלל. וראה גם שו״ת חת״ס הנ״ל חו״מ סי׳ קסב.
ויתכן להשוות קצת הדברים, דמר א״ח ול״פ, וע״פ ד׳ הב״י שם (ד״ה ומ״ש ואומרים) שבצינעא היינו שאין אומרים בפי׳ כ״א בהעלם, ובל׳ הר״ן שם: והוא יבין ויעמוד בביתו, והכוונה כנ״ל שבפועל אין כאן גדר נידוי, ומה שיושב בבית - ה״ז גופא הנהגה של נזיפה שנוהג בעצמו. וראה שערי תורת התקנות ח״ג ש״ט סל״ו סק״א.
[וראה זה פלא בתורת הרא״ם מרגליות (בתשו׳ שבסוה״ס ס״ט - נה, ב), שבשו״ע חזר בו המחבר וס״ל שגם בצינעא אין מנדים, ופי׳ הא דהכבד ושב בביתך רק לענין מינוי ושררה. ועפ״ז מבאר מה שלא הביא המחבר הא דהכבד ושב בביתך, כיון שהשמיט גם הא דאין מורידים מגדולתו, ואפשר דס״ל דל״ש בזמנינו].