Halacha2goThe one minute halacha

שקו״ט בד״ז בעלי תריסין בזמנינו - הללו אוסרים והללו מתירים. ואין אתנו יודע איזה מהן יוכשר.

ונקודת המחלוקת היא הן בגדר מחתך והן בגדר תיקון מנא. 

בגדר מחתך - כשמקפידים לחתוך באופן מסויים, אבל אין כוונתו למדה מסויימת כ״א שנוח לו יותר באופן כזה, שי״א שאי״ז בגדר מחתך (ראה שו״ת מנחת שלמה מהדו״ת סל״ב. שש״כ (במהדו״ח) פ״ט הע׳ כז. שם הע׳ מ. פכ״ג הע׳ סב. פל״ג הע׳ ל. (ועוד בכ״מ שם). שלחן שלמה סשי״ד ס״ט סקי״ג. והאריך בשיטתו בס׳ בנין שבת כהן מלאכת מכה בפטיש פכ״ח. שם מלאכת מחתך פמ״ג).

והנה, המעיין בשרש הדברים בש״ס ופוסקים, יראה ברור דתרי גווני מחתך איכא, במקפיד על המדה שרוצה במדה מסויימת דוקא, או שמקפיד לחתוך במקום מסויים דוקא (כבקוטם שמחתך ״ראש הנוצה שהוא דק וראוי להניחו בכר וכסת״, ״דקפיד לחתוך עד מקום שהוא ראוי״ (פירש״י שבת עד, ב ד״ה והקוטמו וד״ה משום מחתך), כיון שמקפיד להשתמש בראשו דוקא), או במגרר ראשי כלונסאות ״שיהיו ראשיהן שוין וחדין״ (פירש״י שם עה, ב ד״ה המגרר). וכן הקוטם קיסם (לשי׳ הרמב״ם שבת פי״א ה״ז) שרוצה להשוותו יפה ״לחצוץ בו שיניו או לפתוח בו את הדלת״ (ואולי קאי התם באופן שצ״ל במדה מסויימת שיכנס בין השיניים או בין הדלתות - ראה בשו״ת אבנ״ז סרי״ח סק״ג. ועוד)).

אלא שלא נתפרש דין המחתך חתיכה קטנה מפני שהוא ארוך יותר מדאי, אף שלא איכפת לי׳ במדתו. והנה, יש מהפוסקים (כ״מ בכפות תמרים סוכה לג, א. וכ״ה בנשמ״א כלל לו סק״א. כלכלת שבת מלאכת מחתך. ערוה״ש סשכ״ב ס״כ. משנ״ב סשכ״ב בבה״ל ד״ה אחרי. שו״ת מהר״ם בריסק ח״ג סל״ה. ולהעיר משו״ת באר יצחק סי״ג ענף ח ד״ה ונתבאר - בסופו) שכתבו שג״ז בכלל מחתך. (ולפ״ז, צ״ב ועיון בכ״מ שמצינו שחייבו משום מכב״פ ומתקן מנא, ולא משום מחתך. ואכ״מ). ולדבריהם, פשוט שאין כאן מקום לשקו״ט בעניננו.

אבל את״ל דלא כנ״ל (ראה קצוה״ש סקנ״ה סק״ו. שו״ת צור יעקב סקנ״ב בסופו. ועוד), ושז״א בגדר מחתך - יל״ע בנדון שאין לו כוונה לא למדתו ולא לחתוך במקום מסויים, ומה שחותך שם הוא רק מטעם שנוח לו יותר בכה״ג. (ובמק״א ראיתי שכתבו עוד טעם להקל באופן זה, דכיון שמסומן שם מראש, אינו מודד ולא טורח בשעת החתיכה. אלא שסברא זו צע״ג, שהרי משרטט ומחתך הן ב׳ מלאכות בפ״ע, ובפשטות - החיתוך הוא לאחר השירטוט). 

אלא שהדבר עדיין טעון בי׳, דסו״ס כיון שנוח לו יותר בכך, הרי מקפיד הוא כעת לחתוך דוקא במקום זה. ומאי איכפת לן בטעמא דמילתא.

[ועכ״פ - ל״ג ממשאצל״ג, וכבצד בהמה בכדי לשחק בהם (רמב״ם שבת פ״י הכ״א).

וגם אם נפשך לומר בשינויא דחיקא, דהכא גרע טפי ממשאצל״ג (וכמ״ש הרמב״ם שהמחתך ״כמשחק ה״ז פטור״ (שם פי״א ה״ז), והרי להרמב״ם חייב במשאצל״ג, ועכצ״ל ולחלק דמיירי שהחיתוך גופא הוא ״כמשחק״ ולא שמשתמש בחתיכה ״בכדי לשחק״) - מ״מ אסור מדרבנן, וכל׳ הרמב״ם ״פטור״.

ואף דאנן קייל״ן שבאינו מקפיד על המדה מותר לכתחילה (כמ״ש הסמ״ק סרפ״א. וכ״פ בשו״ע אדה״ז סשי״ד סט״ז. ובכ״מ) - עכצ״ל ולחלק דהיינו כשאין דרך להקפיד על המדה, משא״כ בדבר שדרך להקפיד אלא שחותך כמתעסק, שסו״ס ע״י חתיכתו נעשית חתיכה ראוי׳ לשימוש. והרי הרמב״ם עצמו כתב בהלכה שלאח״ז (פי״א ה״ח) שמותר לקטום עצי בשמים להריח בהן. ודוחק לומר שבמש״כ ״פטור״ כוונתו שאסור מדרבנן משום ״מעשה חול וזלזול שבת״ כבחותך עצים, ושד״ז ל״ש בקוטם בשמים ושאר דבר תלוש (ראה מג״א סשי״ד סק״ד. אדה״ז שם) - שהרי ברמב״ם שם מיירי בחותך עור, שאי״ב משום דרך חול. ועוד שלפ״ז לא הול״ל למיתני להא מילתא הכא (כ״א בפכ״ד ואילך בדיני ״תשבות״). וגם שבכגון דא נוקט הרמב״ם בד״כ בל׳ ״אסור״, ולא ״פטור״, וכידוע ליודעים].

ובאמת, הדברים מיוסדים בל׳ הרמב״ם הנ״ל (שבת פי״א ה״ז): אם חתך דרך הפסד או בלא כוונה למדתו אלא כמתעסק או כמשחק ה״ז פטור - שמחד גיסא משמע דפטורא דמחתך הוא רק במתעסק, משא״כ במכוון להדיא. ולאידך ממה שהוסיף גם בגוונא דמתעסק שהוא ״בלא כוונה למדתו״ - מ׳ שזה גופא פי׳ מתעסק. ולהעיר ג״כ שברישא נקט ג״כ בכפל הל׳ ״והוא שיתכוון למדת ארכו ומדת רחבו ויחתוך בכוונה שהוא מלאכה״. 

וד״ז תלוי גם בגדר מסתת האבן (שבת עה, ב), במה שאינו חייב משום מחתך, שנחלקו ראשונים בטעמא דמילתא - עיי״ש בתוד״ה והמסתת. חי׳ הר״ן. מאירי. חי׳ רבינו פרחי׳. ועוד. ואכ״מ. 

ומטו בה בי מדרשא שכשהזכירו סברא זו בגדר מחתך אצל א׳ מפוסקי דור האחרון, נענה ואמר: ״ס׳איז א פיינע סברא, אבער אויף דעם דארף מען האבען א מקור״. וכבר האריכו ושקו״ט בזה כדרכה של תורה בדעת נוטה לכאן ולכאן בספרי המלקטים ובקובצים תורניים דזמן האחרון. ונלאיתי מלהעתיק כל האריכות, ואסתפק במועט, ואציבה לך ציונים אשר עמדי (שו״ת שבה״ל ח״א סקט״ו. מבית לוי ח״ו ע׳ מה. וראה קובץ בית אהרן וישראל גל׳ קב ע׳ כא ואילך. משמרת המועדות לויפער סתקי״ח ס״ט ע׳ תקסז ואילך. קובץ אסיפת חכמים גל׳ ו ע׳ פג ואילך. שו״ת נחלת לוי ח״ב ס״ל. אמרי מרדכי סכ״ט. הליכות שדה גל׳ קב. שם גל׳ קז). ומכלל דבריהם דברינו. 

ועוד דנו בזה משום תיקון מנא: הנה לכאו׳ הדין מבואר ברמב״ם יו״ט פ״ג ה״ח, וז״ל ״שני כלים שהם מחוברים מתחילת עשייתם כגון שתי נרות או שתי כוסות אין פוחתין אותם לשנים מפני שהוא (כ)מתקן כלי״. והובא במג״א סתקי״ד סק״ז. שו״ע אדה״ז שם סי״ח.

והנה בל׳ הרמב״ם ישנם חילופי גירסאות אם הוא ״מתקן כלי״ או ״כמתקן כלי״. (ובמרכה״מ ועוד כתבו לדייק בל׳ הרמב״ם ״כמתקן״. אבל בכת״י תימן המדוייקים הגי׳ הוא ״מתקן״). ובשו״ע אדה״ז נקט ״שהוא מתקן כלי״, ומ׳ דס״ל שאיסורו מדאורייתא. וכ״מ דעת הלבוש שם ס״ז, עיי״ש בא״ר סקכ״ז. ובאמת כ״ה כבר בעבוה״ק להרשב״א (בית מועד דיני או״נ ש״ג) - ״שזו מלאכה גמורה היא״. 

אלא שמאחרוני זמנינו יש שכתבו לחלק בחילוקא דרבנן, דשאני התם שהמוכר מקפיד לחלקם לפני מכירתם (ע״פ מ׳ פיה״מ להרמב״ם ביצה פ״ד מ״ד), משא״כ במציאות ימינו שגביעים הללו כאחד יהלכון גם אצל הקונה עד לזמן השימוש. ועו״כ לחלק שהנרות והכוסות דבוקים לכל אורכם (ע״פ פיה״מ עדיות פ״ב מ״ה), משא״כ בגביעי לבן וכדו׳ שמחוברים רק בראשם, ובסגנון אחר קצת - שהחיבור הוא חיבור גרוע ורופף ונראה שעשוי להינטל. כן כתבו באו״א שגביעים הללו הם בגדר חותלות של תמרים וכלים גרועים הם ול״ש בזה דין תיקון מנא.

אלא שכ״ז איננו שוה לי, ועל ראשון ראשון: מש״כ לחלק כשמחובר גם אצל הקונה עד לזמן השימוש - סו״ס יש לדון משום תיקון מנא אצל הקונה, שהרי א״ר לשימוש עד שמחתכו. וכדמוכח מהאיסור ליתן רצועה לתוך מנעל חדש (שו״ע או״ח (ודאדה״ז) סשי״ז ס״ג (ס״ה)) שנעשה ע״י הקונה. וכן לחתוך קשר בית הצואר שקשרו האומן קודם גמר מלאכת הבגד (מג״א שם סקי״א. אדה״ז שם ס״ו).

וכן ההסברה שאינו דבוק לכל אורכו - אי״מ, שהרי בפועל מתקנו לשימוש בשעת ההפרדה. ואם כוונתם לומר שגם לפנ״ז ראוי לשימוש, מ״מ כיון שאינו נוח לשימוש ה״ז בגדר תיקון מנא (וכבפתילה ארוכה שמקצרה. ובמשנ״ב סתקי״ד סקל״ט שארוכה אינה נאה לו). ולהדיא מצינו בתוס׳ (ד״ה אלפסין - ביצה לב, א) שאלפסין חרוניות בני הכפרים אינם מקפידים ואוכלים כך. ובפשטות, ״שני כוסות״ שברמב״ם הנ״ל היינו הך דאלפסין (וע״פ פיה״מ עדיות הנ״ל - שו״ת דברי משה סכ״ב סקכ״ב סק״ג. ועייג״כ במאירי ביצה שם לחלק בין דין טומאה לדין תיקון כלי ביו״ט. ומדבריו מוכח שגם בחותך אלפסין קיימינן הכא. אבל עיי״ש בשו״ת הנ״ל מה שהביא מראש יוסף ביצה שם. ובאמת, במשנה תורה (מטמאי מו״מ פ״ח ה״ג) חזר בו ופי׳ בהך דאלפסין באו״א. וראה גם שו״ת שדה אלחנן ח״ב בהוספות שבסוה״ס ע׳ קל).

ואיך שלא יהי׳, גם את״ל שבאלפסין אין דין תיקון מנא - שאני התם שמשתמשים בהם כך, משא״כ בגביעי לבן שאין רגילים כלל להשתמש בהם לפני הפרדתם.

גם מש״כ להתיר מדין חותלות - כבר הוכיחו בכ״מ בראיות ברורות שגם בכלים גרועים שייך גדר תיקון מנא. וחותלות של תמרים לא אהני לן כ״א לענין דין קורע. וי״ל ולבאר: דשאני לן דין קורע, לפי שבקריעתו ה״ה מבטל גדר הכלי, משא״כ כשמתקן ומכשיר הכלי. ועוד שדין חותלות שאני שאינם עשויים לאכילה כ״א לשמירה וכו׳, וטפלים להמאכל, וכדוגמתן הוא בכלים חד פעמיים המיועדים לאיחסון, משא״כ בגביעי לבן המיועדים בתור כלי לאכילה. וכבר כתבו (והאריכו בזה בכ״מ. וראה בהנסמן במנחת פינחס זונאבנד (פקקים בשבת) פ״ה באריכות גדולה) להוכיח שלא מצינו בשום מקום בתיקון כלי שיהא מותר כשנעשה לפי שעה. (ואדרבה - בחותך פתילה י״ב משום תיקון מנא אף שכלה מיד עם שימושו. וכן בקוטם קיסם שזורקו. וכן מוכח גם מהשקו״ט בדין מכב״פ באוכלים). וידוע השקו״ט בזה. ואכ״מ. 

וראה גם מש״כ בסתירת דברי המתירים בעניננו במנחת פנחס הנ״ל פ״ח. ולע״ע לא עיינתי כל הצורך בכל מש״כ שם לראות היעמדו דבריו.

ועוד ועיקר בכ״ז, שמכיון שהמדובר בענין שי״ב חשש איסור דאורייתא, וחילוקים הנזכרים אין להם בית אב ויסוד מוסד בראשונים, וכל כי האי מילתא דתליא בסברא ובאובנתא דליבא, אין להקל בלא ראי׳ ברורה. ולא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה.

עוד אחת היא לנו בענין זה, שראיתי למי שכתב שבמקום שהחיבור רופף אי״ב דין תיקון מנא, וחילא דילי׳ מד׳ הר״א בן הרמב״ם (בחי׳ רבינו פרחי׳ שבת מח. ועוד) שיסוד החילוק בין פתיחת בית הצואר לפתיחת מגופה, שבית הצואר חיבור יפה הוא, משא״כ במגופה שאינו גוף אחד. ולפ״ז נטה קו להקל שמכיון שחיבור הגביעים אינו חיבור יפה בכדי להתקיים, אי״ב דין תיקון מנא.

וכל דבריו מוקשים: חדא, שפשוט שחיבור הגביעים נעשה באופן שיתקיים לאורך ימים, וכגוף אחד הוא, כנראה במוחש, אלא שנעשה באופן שבנקל לפותחו להקל על הקונה. ויותר יש לדמות נדו״ד לתפירת בית הצואר מלחיבור המגופה, שהרי בבית הצואר מיירי גם באופן ״שאותה התפירה היתה דרך עראי ואינה מתוקנת כ״כ״ (עיי״ש). משא״כ המגופה שאינה מחוברת לחבית כ״א ע״י סיד וכיו״ב, ומשו״ה אין חיבורו חיבור, שאין החרס עם חרס מתחבר היטב ע״י סיד. ומאי שיאטי׳ לכאן. ולהעיר משו״ת תורה לשמה סי׳ ק.

ובלא״ה נראה ברור, איבעית אימא סברא ואיבע״א קרא (מדיוק לשונו), שר״א בן הרמב״ם בשיטת אביו הרמב״ם אמרה, דס״ל (שבת פ״י ה״י) שהפותח בית הצואר חייב משום קורע ולא משום מכב״פ. ומשו״ה יש לחלק כה״ג. משא״כ בדין תיקון מנא אין מקור לחילוק הנז׳.

[ובאמת יש לדון דהני מילי סתראי נינהו, שאם באת לדון משום מכב״פ, עכצ״ל שאי״ב משום מחתך. אלא שד״ז תליא בפלוגתא דאשלי רברבי אם אפשר להתחייב משום ב׳ מלאכות. ומ״מ, מצינו למי שכתבו דבנדו״ד כו״ע מודו דל״ש להתחייב משום מכב״פ ומחתך בב״א, שכל עיקר דין מחתך ל״ש אלא בדבר שאינו בגוף עשיית הכלי. אולם אין הדברים מוכרחים כלל. והא מילתא תליא בהבנת ד׳ הרמב״ם בחידושיו, במה שמסתת אינו חייב משום מחתך (נדפסו בחידושי הרמב״ם לתלמוד - שבת עה, ב. ועד״ז בחי׳ רבינו פרחי׳ שם בשמו. וכ״כ בהקדמת מעשה רוקח עהרמב״ם מחידושים להרמב״ם מכתיבת יד. ובטל אורות מלאכת מחתך הביאו בשם הר״א בן הרמב״ם). ואין הדברים ברורים כל צרכם. זאת ועוד אחרת, שבכמה ראשונים שם פי׳ בד׳ הגמ׳ שחייב אף משום מחתך. וא״כ אזדא לה ההוכחה משם]. 

והן אמנם שד״ז שייך גם לשאלה הידועה שנתעוררה בזמן האחרון בנוגע לפתיחת בקבוקים מצד תיקון מנא שעי״ז נעשה הפקק ראוי לשימוש, שנו״נ בזה כל גדולי המשיבים בדורנו, ונעשית כל הגולה כמדורת אש. ואין בכוונתנו כאן להיכנס לסוגיא עמומה זו. (ואצל אנ״ש שיחיו - דנו בזה גם מצד מעשה רב). ועוד חזון למועד בל״נ. אך זאת נזכיר בקצרה עכ״פ, שאין הנדון דומה, וטובא יש לחלק. ומקומו יכירנו בגליונות הבעל״ט - לכשאפנה ואשנה פ״ז בל״נ. וכעת אא״פ להאריך, וטל ילין בקצירי.