Halacha2goThe one minute halacha

תנאי במצות מצינו בכ״מ בפוסקים, ובאופנים שונים החלוקים זמ״ז, שיש תנאי בדבר שהוא ספיקא דדינא, וכלפי שמיא גליא איזה מהן יוכשר, ויש תנאי התלוי ברצונו מתי לקיים המצוה. וכמו״כ, יש תנאי בדבר א׳ שיעלה לכאן או לכאן, או תנאי בב׳ דברים לברר איזה מהן יעלה לרצון.

אמנם, לא מצינו תנאי למנוע קיום המצוה בכלל, כ״א להגביל זמן חלות המצוה או אופן חלות המצוה (בכדי שלא לעבור בבל תוסיף, וכיו״ב בשאר הטעמים). ועיקרי הדברים שהתנאי הוא בד״כ בכוונת המצוה, ולא בגוף החפצא דמצוה. וכדלקמן. והמעיין בפוסקים ימצא לנכון שדנו בדיני תנאים בכל סוגים הנ״ל.

ולהלן רשימה חלקית, ע״פ סדר השו״ע ונו״כ: 

הגהות רעק״א לרמ״א או״ח סכ״ה ס״ה (שמכוון בברכת להניח לפטור תש״ר בדרך תנאי. אלא שאי״ז תנאי בהמצוה כ״א בהברכה. וממילא אינו שייך כ״כ לנדו״ד. וראה עוד כו״כ דוגמאות כיו״ב בס׳ בירורי חיים ח״א ס״א. ולהעיר שי״א לאידך גיסא, שגם להאומרים שתנאי במצות מועיל, אא״פ לברך ע״ז שהברכה היא כעין לבטלה. והעירו מרש״י עירובין נ, א ד״ה והרי מעשר. וראה בארוכה בקונ׳ זכר למקדש כהלל (רובינסון). ועוד להעיר, בדין תנאי בברכה, משו״ת האבנ״ז סתמ״ט שבשומע כעונה ל״ש להתנות, וה״ז ברכה לבטלה באם אינו חייב בה. וי״ל, שכוונה שלא לצאת מועיל רק בהגברא אבל לגבי הברכה שם ברכה עלה, ראה משחת שמן קאופמן סי׳ קנ).

משנ״ב סל״א סק״ח (להניח תפילין בחוה״מ בדרך תנאי. וכתבו לחלק בזה, וכדלקמן). 

שו״ע (ודאדה״ז) או״ח סל״ד ס״ב (ס״ד) (להניח תדרש״י ודר״ת בדרך תנאי. וכבר כתבו לחלק שאינו תנאי בהמצוה, דכלפי שמיא גליא שבתפילין שאינו כהלכה אינו יוצא, והוא רק בכדי שלא יעבור על בל תוסיף. וכמו שהוא לפי האמת, ולהלכה, שגם בלא תנאי א״ע משום ב״ת מטעם זה - עיי״ש בשו״ע אדה״ז. לאידך, ילה״ע מסברא הפוכה, שבכ״מ מצינו שדין תנאי במצות הוא בדרך כוונה שלא לצאת, וכבשו״ע אדה״ז סתפ״ט דלקמן. והנה, ידועה קושיית הטו״א (ר״ה כח, ב) במוצא ב׳ זוגות תפילין שגם למ״ד מאצ״כ, יכוון שלא לצאת. ומהישובים בזה (ראה קובץ שיעורים ח״ב סל״ג. חי׳ ר׳ שלמה ר״ה ס״א) - שלמ״ד מאצ״כ, בכוונה שלילית אינו חסרון בהחפצא כ״א שהגברא לא יצא, וממילא אי״ז שייך לדין ב״ת. ודון מינה לעניננו).

שו״ע אדה״ז סמ״ו ס״ט (שקורא ק״ש לפני זמנה בדרך תנאי שירא שמא יעברו הציבור זמן ק״ש. וראה לקמן עד״ז ממש מד׳ שבה״ל לענין ק״ש של ערבית. וילה״ע שמ׳ קצת מלשון אדה״ז של״כ להתנות תנאי זה, כ״א באופן שקורא פ׳ והא״ש ג״כ, ולהאומרים שפ׳ והא״ש מה״ת. ואולי חשש להסוברים שאי״מ תנאי במצות דאורייתא, ומ״מ בפ׳ והא״ש שמעיקר הדין אינו מה״ת לית לן בה כ״כ. ודוחק. ויותר נ׳ דקאי אכולהו). הגהות רעק״א למג״א שם סקט״ז. פלא יועץ ערך קריאת שמע. ובאמת כבר כ״כ בדברי חמודות עהרא״ש ברכות פ״א ס״ו סקנ״א, והובא בא״ר על אתר. (אבל, להעיר שמש״כ בפר״ח שם (נסמן עה״ג בשו״ע אדה״ז) בשם הב״ח - לכאו׳ הכוונה שם באו״א, ותרי מילי קאמר, שבאם יעברו זמן ק״ש יכוון לצאת, ואם אין הציבור מתעכבים יכוון כקורא בתורה. ולא שמתנה בדרך תנאי. ולכאו׳ ז״כ הפמ״ג ג״כ בא״א. ועד״ז במחה״ש שם. אמנם, בשו״ע אדה״ז דוחק לפרש כן).

ב״י סי׳ קז בשם הרשב״א (ברכות כא, א). מג״א שם סק״א. שו״ע אדה״ז ס״א (במסופק אם התפלל שמתנה שתהא לנדבה. ויש לחלק, שאף שי״ל שאין תנאי מועיל לעקור גדר מצוה - בנדו״ז, להצד שכבר התפלל, בלא״ה אין ע״ז שם תפלה, ומטרת התנאי רק שלא יהא לבטלה). 

פמ״ג במ״ז סרל״ה סק״ב (תנאי בקורא קודם צה״כ). ובאמת, עד״ז כבר מצינו בשבה״ל סמ״ח.

אבודרהם (ספה״ע) בשם מחז״ו (הל׳ פסח) - הובא בב״י או״ח סתפ״ט (בסופר ספה״ע עם הציבור מבעו״י). מג״א סק״ז (שמועיל משום דמצ״כ. וכבר הקשו שהרי בדרבנן קיימינן השתא, ולדעת המג״א סי׳ ס סק״ג מצוה דרבנן אצ״כ. ועוד שבלא״ה ה״ז כמכוון שלא לצאת (וכבשו״ע אדה״ז דלקמן). וראה פמ״ג בא״א שם. ישוע״י שם. וראה שו״ת האלף לך שלמה סמ״ב. וראה בשו״ת הר צבי או״ח ח״ב ספ״ו. וראיתי באיזהו מקומן לבאר הענין עפמש״כ בכ״מ שגדר תנאי הוא חידוש מילפותא דב״ג וב״ר, שהמעשה הוא מעשה גמור מצ״ע, והתנאי עוקרו ולא אתי דיבור ומבטל מעשה, אבל במצות למ״ד מצ״כ אי״ז מעשה מצוה כלל וה״ה כמתעסק בעלמא. וא״כ א״צ למשפטי התנאים כלל. ועפ״ז, כוונת המג״א שלמ״ד מצ״כ א״צ למשפטי התנאים. ולפי האמת, גם בדרבנן יכול להתנות. וראה בשו״ת יבי״א ח״ט סל״ז שהכריח בד׳ המג״א שאף למ״ד מאצ״כ יכול להתנות. - והנה, כ״ז דלא כט״ז שם סק״ו. ובאמת יל״פ בט״ז שכוונתו רק בנוגע לספה״ע, לפי שהתנאי הוא חסרון בגדר ספירה ומנין. (לאידך, ראיתי למי שכתבו להיפך שרק בספה״ע מועיל תנאי כיון שתלוי בדעתו שיהיו ספורים, והרי מציאות המספר קיימת גם לפנ״ז (וע״ד בכור הקדוש מרחם אמו שמצוה להקדישו. ואכ״מ. וראה לקו״ש חל״ח ע׳ 11 ואילך), משא״כ בשאר מצות). וראה בדרך חידוד בשו״ת משנה שלימה ס״ד סק״ד, שגם להט״ז שאין תנאי מועיל, במצוה דאורייתא שאני ומועיל תנאי, ועפ״ד הישוע״י הנ״ל. וראה שו״ת שבה״ל ח״ה סי׳ ס סק״ג). שו״ע אדה״ז שם סי״ב (שאף שבדרבנן אין מצ״כ - במכוון בפירוש שלא לצאת אינו יוצא בע״כ. ועד״ז במחה״ש שם). 

ב״י או״ח סתק״צ ד״ה והרא״ש תירץ (עיי״ש בשם הרא״ם שאא״פ להתנות בתק״ש שהפשוטה תעלה לשני סדרים, דא״כ ליכא כוונה. וחולק עליו. ובאמת גם להרא״ם, י״ל שבמצוה דרבנן מודה דמהני תנאי, לפי שאצ״כ. ועוד להעיר דהתם קאי במעשה אחד, ולכן אינו בגדר כוונה, משא״כ בקורא ק״ש ב״פ (או בספה״ע ב״פ) בדרך תנאי - ראה נחפה בכסף לסמ״ג מ״ע מב (הל׳ ר״ה). וראה בג״פ למהר״ם חביב סקכ״ט ס״ק קד). רמ״א שם ס״ו. מג״א סק״ו. אדה״ז סי״ג. 

ב״ח אה״ע סקס״ט ד״ה כתב בסה״מ (לגבי חליצה לצאת כל הדעות). 

ועוד מצינו כיו״ב בכמה אחרונים חביבים לגבי כו״כ מצות, ומהם:

לברך ברכה״ת בדרך תנאי - שו״ת מחזה אברהם סל״ד.

הקורא ק״ש אחר זמנה, להתנות להדעה שזמנה כל היום - משמרת שלום ס״ט ס״ב.

לענין קידוש (והבדלה) - צל״ח פסחים קא, א ד״ה ויצא. וראה שו״ת שו״מ מהדו״ד ח״ג סקכ״ז. חזון נחום סל״ב.

לענין אכילת מצה, מהעליונה ומהאמצעית בדרך תנאי - פס״ד להצ״צ או״ח סתע״ה.

לענין אכילת אפיקומן אחר חצות - שו״ת אבנ״ז סשפ״א. ושקו״ט בזה בכ״מ.

לאכול רק כזית אפיקומן ולהתנות להדעה שהלכה כמותה - הגש״פ עם לקו״ט ומנהגים ד״ה צפון.

לענין ישיבה בסוכה בשמע״צ - שו״ת חת״ס אה״ע ח״ב סי צ. וכבר העירו מפירש״י עירובין צו, א ד״ה ועוד. 

ועוד כיו״ב דוגמאות רבות בפוסקים.

והנה, שקו״ט בטעמא דמילתא בכ״מ, ורבו כמו רבו הקושיות החקירות והפירוקים בד״ז, ואא״פ להביא הכל כאשר לכל, ויבואו כאן רק ר״פ ובקיצור נמרץ. ומקורות להבא להלן - אפשר למצוא בספרים שהובאו לעיל. וכן בהנסמן בספרים דלקמן.

להקושיא מדין ברירה (ראה דע״ת סמ״ו שם. ולפלא שלא שם לבו שכבר שקו״ט בזה בפס״ד הנ״ל, בשו״ת שו״מ הנ״ל, ועוד) - עפ״ד הר״ן גיטין כה, ב שבדבר א׳ אין דין ברירה; שבדבר שסופו ועומד להתברר ליכא ברירה; בדבר התלוי בכוונה ל״ש ברירה. (ולהעיר משטמ״ק ב״מ כ״א, ב בשם הראב״ד). 

בקושיית העונג יו״ט (ראה בשו״ת או״ח ס״ב ואילך) דמילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי - שאי״ז חסרון רק בקנינים וכיו״ב, שמורה על חסרון בעלות, משא״כ במצות דאדרבה מחוייב לקיימם; שבדבר של״ש שליחות אין העדרו מורה על חסרון בעלות; שבדבר שאי״ב חלות יכול להתנות גם בדליתא בשליחות; בדבר התלוי בדיבור שאני שאפשר להתנות גם כשאא״פ ע״י שליח. [ובאמת, י״ל כן גם במצות שבמעשה, שהרי עיקר התנאי אינו בהחפצא דהמצוה, כ״א בהכוונה שיהא כקורא בתורה, כתוקע לשורר, וכיו״ב, וה״ז כמכוון שלא לצאת, ובכגון דא א״צ לדיני תנאי. וז״פ]; עפ״ד רמב״ן (ב״ב קכו, ב ד״ה הרי) שבדברים שאינם בין אדם לחבירו רק בינו לבין עצמו מועיל תנאי; שבגוף שם המצוה שייך שליחות, ושליחות אי״מ רק מטעם מצוה שבגופו. ועוד כיו״ב. 

ומכאן להשקו״ט במה שא״צ משפטי התנאים במצוות - ראה דרך אמונה תרומות פ״ו הי״ח. הנסמן בפסקי תשובות סמ״ו סקט״ז.

וראה הנסמן בשו״ת יבי״א ח״ט סל״ז. משנת יוסף ח״ה ספ״ח. בירורי חיים ח״א ס״א ובהסכמה לשם. חדות השם בעניני מצ״כ סע״ז. ראש השרביט שמרלר ברכות יד ב ס״ג. הברי והשמא ח״ב ס״א. ועוד. וראה חילופי מכתבים מגדולי ישראל בס׳ דעת הישראלי (פיעטרקוב, תרפ״ז), ונדמ״ח בקובץ נזר התורה ניסן תשס״ה, מעוטרים במ״מ ציונים וביאורים. 

והנה זה לא כביר נשאלתי שאלת חכם מא׳ הרבנים שליט״א, במי שבאמצע קיום המצוה רוצה לעקור דין כוונה ולכוון שלא לצאת, האם מועיל. וז״פ שבאם אכן תקע לשורר וקרא שמע כקורא בתורה שלא יצא, והשאלה היא באם יכול לכוון שיהא כן, וכן אם מותר לעשות כן ולעקור קיום המצוה בידים. וכן יל״ע באם מועיל חזרתו לאחרי המצוה, מדין תוכ״ד. ובאמת, אי״ז שייך כ״כ לנדו״ד. ויש לחלק לכאן ולכאן. ומסברא, אין טעם שלא יועיל. אולם, ילה״ע שאת״ל שברשותו לעקור כוונת המצוה לאחמ״כ, נמצא שבשעת הכוונה מתחילתו אין הדבר מבורר, ונחתינן להשקו״ט בדיני ברירה. וילע״ע. ובכל אופן, לא ראיתי שיעוררו בזה. ואין הזמ״ג לעיין כעת בפרטיות. (ובאחרוני זמנינו - ראה שש״כ פרק ס הע׳ לד ותיקונים לשם. הליכות שלמה תפלה פ״ז סי״ג. הברי והשמא שם סקט״ז. שו״ת שרגא המאיר ח״ח סצ״ח. הליכות ישראל גוסטמן ח״א סמ״א - ע׳ רמח). ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה. 

אני טרם אכלה לדבר, איידי דאתא לידן נימא בה מילתא, אמרתי אשיחה את אשר עם לבבי, והוא בנוגע לתק״ש בביה״ר וכיו״ב, שידוע השקו״ט באם לתקוע יו״ד או ל׳ קולות, ואכ״מ. ועד״ז חקרוה בנוגע לההולכים לזכות את הרבים ב״מבצע שופר״. ושמעתי באומרים לי שיש שהמציאו דבר חדש, לתקוע תשר״ת ג״פ, ולהפסיק בנשימה בין שברים לתרועה, ובדרך תנאי, שהקולות שאינן תרועה האמורה בתורה יהיו רק לשורר, וממילא אי״ז הפסק בין פשוטה לתרועה. וגם מפסיקים בנשימה בין שברים לתרועה.

ולפענ״ד שגו ברואה ומכמה טעמים. ותחילה וראש, מטעם הפשוט שלא מצינו כדוגמתו בפוסקים, ומי זה יהין ראש לחדש בימינו אלה המצאות שכאלה. ובכלל, לא זו הדרך ישכון אור ה׳, לסדר לכתחילה תק״ש ע״י המצאות מחודשות כאלה, שלא כתקנת חכמים. וכבר כתבנו כיו״ב במק״א, שאפי' נאמר שמחמת כורח הנסיבות בעינן למשכוני נפשין אשריותא, ועבדינן תקנתא לתינוקות שנשבו למצוא צד היתר וסעד שיוכלו לקיים מצות תק״ש כתיקנה - הא קיי"ל דאין להורות היתר בדבר התמוה לרבים, ולאו כו"ע דיני גמירי, ואתא למיפק מיני' חורבא ולדמות מילתא למילתא. (ויל״ע אם י״ל בד״ז גם ע״פ שורת הדין, חששא דדילמא אתי למיסרך, ול״ג מתינוקות). 

ובנדו"ד בפרט, בנוגע לקיום מצוה דאורייתא ע"י צירוף צדדי קולות רחוקות ודחוקות, יש בנו"ט להביא מש"כ הריב"ש משמי' דהר"ן (שו"ת הריב"ש סש"צ - הובא בב"י או"ח סתר"צ) ש"אפי' בעסקי העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח והמשומר מכל נזק ומכשול ואפי' באפשר רחוק, עאכו"כ שיש לנו לעשות כן בדרכי התורה והמצות שהם כבשונו שלעולם, ואיך נניח הדרך אשר דרכו בה רבותינו הק' ונכניס עצמנו במקום צר ובמשעול הכרמים״. ובהמשך דבריו (שלא הובא ביתה יוסף): "להניח את הודאי ולתפוס את הספק בעניני המצות איננו ראוי בשום פנים לקהל קדוש מכובד כמוהו". 

והרי במט״א (סתקפ״ו ס״ז סתר״א סי״ג), וכן במשנ״ב סתר״א סק״ט, כ׳ בנוגע לשעה״ד (כשקיבלו שבת או במודר הנאה) לתקוע יו״ד קולות, ולא עלתה על דעתם לעשות כנ״ל (זולת שיש לחלק בפשיטות, דהתם איכא חששא דאיסורא). ועוד, שאם כדבריהם, מדוע התקין ר׳ אבהו באו״א. אלא שבזה יש ליישב בכמה אנפי. וע״ד הישובים בקושיות הראשונים עד״ז - ראה בב״י על אתר (הנ״ל). וי״ל בכמה מהם ששייכים רק בעיקר התקנה ולא במצב דשעה״ד. ומ״מ, מקום לומר שגם בנדו״ד, עדיין מקום בראש לחשוש דילמא אתי למיטעי, ואין בידינו לשנות מתקנת חכמים. (ושאני מש״כ במט״א שהוא במקום חשש איסור, וכנ״ל).

ועוד להעיר שמזה גופא שבראשונים הנ״ל לא הקשו באופן כזה, מ׳ קצת דבהא כו״ע ס״ל דל״מ. לאידך, בכמה אחרונים הקשו באו״א קצת, שאפשר לתקוע תשר״ת, והשברים יהיו ד׳ שברים, ובשבר הד׳ ימשוך כג׳ שברים כשיעור תקיעה, וממנ״פ יוצא (ראה שו״ת חדות יעקב תנינא סקל״ח בשם אחרונים. דעת הישראלי שם).

ומצאתי ראיתי בא׳ מהאחרונים - פני אפרים להרב בומבאך סתק״צ בהגהות למג״א סק״א - שאכן הקשה מאי טעמא לא תיקנו לעשות תשר״ת ג״פ כעצת מקצת חכמים הנ״ל. ולתירוצו (עיי״ש שאא״פ להתנות בג׳ אופנים, לשם מצוה, כמתעסק, ושנייהם גם יחדיו. ולא ה״ר לד״ז. וגם שבכל קול בפ״ע - שברים ותרועה - איכא רק ב׳ צדדים, למצוה או כמתעסק) אכן ל״ש לעשות כן גם בנדו״ד, שאין תנאי מועיל באופן כזה.

ועוד, שבפשטות אינו מספיק מה שהתוקע מתנה, שהרי גם השומע צריך להתנות, דאל״כ ה״ז הפסק בין פשוטה לתרועה. ואף שהקול פסול מצד העדר כוונת התוקע, מ״מ כיון שהוא לשם מצוה אצל השומע, י״ל דחשיבא לאפסוקי.

ועוד זאת, גם מצד התוקע עצמו, הרי בטעם שאינו הפסק בקול שאינו לשם מצוה הוא לפי שהוא כמתעסק, וא״כ בקול שנעשה על תנאי י״ל שאי״ז כמתעסק, וחשוב הפסק, שהרי סו״ס כוונתו הוא למצוה ולא כמתעסק בעלמא.

ועוד אמינא, דמאן נימא שמותר להתנות באופן זה, דלאו כל כמיני׳ להתנות באופן שתוקע לשיר ביו״ט. ואף שמ״מ חייב הוא בתקיעות הנ״ל מצד הספק - היינו במכוון לשם מצוה, כיון  שאין אתנו יודע איזה מהו יוכשר, וכתקנת ר״א (וכהשיטה שהיא מחמת ספק). אבל בתוקע על תנאי כיון שכלפי שמיא גליא שרק בא׳ מהם יוצא, נמצא שבאמת תוקע לשורר ביו״ט.

ואף אם נפשך לומר ולחלק בכהנ״ל, בשינויא דחיקא - מ״מ לא פלטינן מספיקא. 

סו״ד שבהמצאה מחודשת הנ״ל איכא עיקולי ופשורי טובא, ואין דעת חכמים נוחה הימנה, ועלינו לילך במסילה שסללו לנו חכמינו, בדרך העולה בית א-ל. ותו לא מידי. ועוד יש אריכות דברים בכ״ז. וטל ילין בקצירי.