Halacha2goThe one minute halacha

הרץ בערב שבת - טעם הפטור: בשטמ״ק בשם רבינו יהונתן ב״ק לב, א שעל הניזק להרחיק א״ע לפי שרץ ברשות. ועד״ז הוא  בפסקי הרי״ד. ובפסקי הריא״ז שבלא ראהו הניזק, שלא הי׳ יכול להזהר - חייב. וכ״כ השואל בשו״ת חות יאיר סר״ז (בשם חבירו שהוא יודע ספר), ודחאו  החות יאיר. וכ״כ בחי׳ רבינו מאיר שמחה ב״ק שם.

ובשו״ת הרא״ש כלל קא ס״ו מ׳ קצת שפטור מדין אונס גמור. (וראה יד המלך הל׳ חובל ומזיק פ״א היא. ועד״ז בכל״ח תצא ע׳ רלז). ויתכן גם לפרש בדברי הרא״ש כדעת רבינו יהונתן. וכ״מ קצת שם ס״ה.

אבל בשו״ת חו״י שם, שאדם המזיק חייב רק ברשות הניזק, ובע״ש ה״ז כרשות של שניהם. וראה מנחת שלמה ב״ק שם - באו״א.

וי״ל ככהנ״ל באו״א קצת, שיש לחקור, אם הפי׳ שאף שרץ משונה הוא התירו השינוי לצורך מצוה, או שברץ ברשות אי״ז בגדר שינוי. ואכן כ״ה במאירי: שרץ ברשות וכך דרכו ואין שם שינוי כלל. ולהעיר מל׳ הרמב״ם בפיה״מ. וראה ס׳ משא יד ח״א משפטים סק״ב. 

זמן הפטור: ביש״ש ב״ק פ״כ סכ״ג שבמרדכי מ׳ דוקא בביה״ש. וכ״כ בחו״י שם. וראה מנחת פתים חו״מ סשע״ח ס״ח. וכן מצדד במשנ״ב סר״נ (בבה״ל ד״ה ישכים) מחמת השמטת הפוסקים ד׳ הג״א דלקמן. וכ״ה לסברת שו״ת עונג יו״ט ס״ט שפטור רק במקבל פני שבת שהריצה עצמה מצוה. וראה עד״ז בבן יהוידע שם. (ולהעיר מד׳ הרמב״ם בפיה״מ שכ״ה גם בעיו״ט. וראה שושנים לדוד שם). 

ולכאו׳ אפ״ל שגם לדעה זו, ביה״ש לאו דוקא, והכוונה בסמיכות ממש לכניסת השבת, ובפרט למש״כ בנמוק״י (ועוד) דקאי בקניית צרכי שבת. וכעי״ז מצינו בכמה דוכתי בש״ס ופוסקים, שנקטו בל׳ ביה״ש, והכוונה כנ״ל. (ולהעיר משו״ע חו״מ סרצ״א סט״ז ובש״ך שם. ולהעיר שבכאן השמיט הש״ך ד׳ הג״א דלקמן). וכן יל״פ בדוחק בל׳ התוספתא פ״ב ה״ט: עם חשיכה. וגם בזה מצינו כה״ג במק״א. ועיי״ש בחס״ד. אבל בשו״ת חו״י נ׳ להדיא שפי׳ ביה״ש כפשוטו.

אמנם, בהג״א סי״א בשם האו״ז, והובא בב״ח על אתר, משעה שמתחילים לתקן צרכי שבת. וביש״ש שם עפ״ז, אפי׳ קודם חצות. וראה גם בשטמ״ק בשם רבינו יהונתן שמדבריו מ׳ שאפי׳ בביה״ש פטור, וכש״כ לפנ״ז כשעוסק בהכנת צרכי שבת. ועד״ז הוא בנמוק״י שם. ולהעיר שברמב״ם בפיה״מ השמיט בין השמשות, משא״כ ביד הל׳ חובל ומזיק פ״ו ה״ט. וראה בנסמן בשו״ת מגדנות אליהו או״ח ח״א סנ״ג.

[ולהעיר, ששקו״ט הנ״ל נז׳ בשיחות קודש כמ״פ, ובכמה אופנים, ראה שיחת ש״פ תשא תשכ״ח. בהו״ב תשל״ז. וארא תשד״מ. דברים תשד״מ. ואתחנן תשמ״ה. בהר תשמ״ו. ועוד].  

בשאר מצות: במרדכי סל״ט, והובא בב״י, דרק בע״ש שזמנו בהול. (ולפ״ז, הה״נ בשאר מצות שאין לו פנאי - מנחת פתים שם). ומה גם לפ״ד חו״י הנ״ל דקאי רק בביה״ש ממש, דבהיל טובא. וכ״כ המשנ״ב הנ״ל מד״ע. אבל ביש״ש שם שכ״ה ברץ לכל מצוה קלה, וראה חי׳ חת״ס שבת כא, ב. 

והנה, נחלקו הפוסקים בהזיק הרץ למהלך אי פטור, או רק בנתקל מהלך ברץ. וסתימת הפוסקים שבכל גווני מיפטר. וכ״כ בשו״ת חו״י שם.

וחכ״א טען בפנינו לענין המדובר בפנים, שלא מצינו לפטור בנזקי כלים. אמנם, מד׳ חו״י מוכח להדיא שגם בכלים פטור. ומש״כ החו״י שם ״א״כ לפטרו נמי בנזקי כלים״ - היינו לטענת לוי שטעם הפטור מפני שעל הניזק להרחיק א״ע (כנ״ל), וס״ל לחייב על נזקי כלים, דאדרבה לדידי׳ גם בכלים ליפטר. ובדעת החו״י עצמו לא נתפרש להדיא. אבל נראים הדברים שגם לדידי׳ פטור בכלים, ושלכן נזקק שם לטעם מחודש לחייב בנדון דידי׳. 

זאת ועוד אחרת, הנה ד״ז ודאי עולה מד׳ החו״י שלסברת לוי פטור גם על כלים, והרי סברא זו, כאשר שמענו כן ראינו, שנמצאת היא בד׳ הראשונים כנ״ל.

אבל ראה מש״כ ביד המלך שם, שאם רץ בע״ש ושיבר חלונותיו של חבירו ודאי חייב לשלם, ורק כשיש ניזק שנאנס גם הוא בהליכתו מיפטר, כיון שההיזק נגרם גם מחמת הליכת הניזק. וד״ז חידוש לדינא.  

עוד מקום עיון, דודאי שאם מתוך ריצתו לא התבונן בדרכים, והזיק להמהלך (וכליו) פטור (לד׳ החו״י הנ״ל). אבל אכתי איכא לעיוני באופן שלא נזהר כ״כ בהילוכו מחמת הבהילות, והזיק למהלך או כליו שעמדו בצידי הדרכים, והי׳ ביכולתו לילך באו״א שלא להזיק להם, אי גם בזה מיפטר. 

אמנם, לסברת הרא״ש הנ״ל, שברץ ברשות ה״ז אונס גמור, אולי גם בכגון דא מיפטר. ואף שיל״ד בקל - הנה, בכל״ח הנ״ל מ׳ קצת שדרך בדרך זה, שבטרוד טירדא דמצוה לא הו״ל לעיוני, וכת״ש שבכה״ג פטור גם במזיק בשינה כלים שהיו שם לפני שינתו (עייי״ש לענין בהול לישן בסוכה). ומה גם לד׳ החו״י שכל עיקר ד״ז רק בביה״ש ממש, דבהיל טובא.

ומ״מ, מסתברים הדברים מסברא שכל כי האי לא פטרוהו, ורק בהזיק דרך הילוכו. (ואולי יתכן בדוחק לפרש כן בד׳ יד המלך הנ״ל, דקאי בכה״ג דוקא. אבל אינו במשמעות דבריו כלל). ובהקדם, שמסתבר לומר שזהו עיקר החילוק בין רץ בע״ש להרץ אחרי הרודף שפטור מצד תקנת רודף (ב״ק קיז, ב) ולא מפני שרץ ברשות, (אבל להעיר ממנח״ש הנ״ל בגדר רץ ברשות שג״ז משום תקנה. ועצ״ב לדבריו מה שתיקנו ברודף תקנה מיוחדת) - שברץ בע״ש אין כאן דין פטור מתשלומי נזיקין, אלא דדינו כרץ ברשות ואינו בגדר משנה, וכשנים מהלכים דמי, שלשניהם רשות להלך, וממילא מיפטר. אבל ברץ להציל תיקנו מעיקרא לפוטרו, גם כשמצ״ע חייב (ולא רק כשחייב מחמת גוף הריצה, מדין משנה, כ״א גם בשאר חיובי נזיקין הנגזרים מחמת ריצתו להציל). ונפק״מ מזה באופן הנ״ל. (אבל עצם זה שאינו מתבונן במה שלפניו, אינו נק׳ משנה, לפי שאין דרכן של בנ״א להתבונן. ואכ״מ). 

ואכן, ראה בחי׳ אנשי שם (מד, א - בדפי הרי״ף) שמדבריו מ׳ שלא פטרוהו ברץ בע״ש אא״כ באופן שההיזק מוכרח מחמת הריצה ואין לו פנאי לעשות באו״א. ומדבריו שם יוצא שברץ להציל פטור אפי׳ יכול להציל באו״א. וצ״ע כוונתו, שלכאו׳ מדוע יפטר אם הי׳ ביכולתו שלא להזיק. וי״ל שהכוונה שא״צ להתבונן לראות באיזה דרך להציל, דבהיל טובא.

ולהעיר מכעי״ז שמצינו בכ״מ שנקטו שבמתכוון להזיק חייב אף ברודף אחר הרודף, ורק כשהוא בדרך הילוכו א״צ להתבונן. וי״ח וס״ל שברץ להציל פטור גם במכוון להזיק (ראה נתה״מ סע״ב סקי״ז. סש״מ סק״ו ובמשובב מתיבות לשם. שו״ת שו״מ מהדו״ת ח״ג ס״ד. בית שלמה חו״מ סכ״א בהגה מבהמ״ח. אג״מ חו״מ ח״ב סס״ג. ולהעיר מפנ״י ב״ק ס, ב. פלפולא חריפתא ב״ק פ״ו סק״ח. וראה מה שפי׳ כן בעיקר התקנה בערוה״ש סש״פ ס״ז).

ולכאו׳ יש אופן ממוצע, שאינו מכוון להזיק, ומ״מ אינו בדרך הילוכו, וכנ״ל שאינו נזהר לילך באופן שממעט בהיזק. ועפ״ז י״ל ולתווך קצת בין הדעות, ולחלק כן בין רץ בע״ש שפטור רק כשהוא בדרך הילוכו, וע״ד שנים מהלכים, משא״כ ברץ אחרי הרודף. (וגם בגדר כוונה להזיק - כמה חילוקים ואופנים בדבר). 

ושו״ר מש״כ בזה באום אני חומה בקו׳ חידותם משתעשעות סי׳ קל. ולא העיר מכהנ״ל.

והשתא ניהדר אנפין לנדו״ד, שבהזיק רכב חונה בצדי הדרכים, לכאו׳ נ׳ עיקר לחייבו. ועיי״ש בשו״ת חות יאיר מש״כ בהזיק בצדי רה״ר (ומטעם אחר), אלא שסיים שאף שסברא נכונה היא אא״פ להוציא ממון עפ״ז. ואיך שיהי׳, יש להעמיד דברינו לכו״ע, וברכב המהלך כדרכו. 

וכבר כתבו אחרוני זמנינו (נשמת אברהם במקומו) שהנוהג במהירות מופרזת אינו בכלל. וי״ל שהוא ע״ד נ״ח שחייב לפי שהי׳ לו לשמור, ראה תפא״י ב״ק ספ״ו. כל״ח פ׳ תצא ע׳ רלז. והחילוק פשוט, לפי שבנ״ח יש כאן חפצא דמזיק, אש, ועליו לשומרו, משא״כ הרץ שאינו אלא משנה ולא מזיק. ועי׳ מה שביאר היטב עד״ז, בקובץ הישר והטוב חו׳ ט ע׳ רפג. ושנית לו בס׳ שיעורי משא יד ב״ק שם. 

אולם, אי משום הא י״ל שבאמת כ״ה בכל נזקי רכב, גם אם לא כמנהג יהוא ינהג, וכמנהגו נוהג, תרתי משמע, שכיון שכח אחר מעורב בו, עליו לשמור על האש שיצר במו ידיו. (והיינו אף שגדר החיוב ברכב פשוט שהוא משום אדם המזיק - ראה אצלנו בגליון העבר, במ״מ וציונים להלכה יומית אות תקנה).  [וע״ד שנת׳ אצלנו שם לענין לצאת יד״ש בטמון באש או בכלים בכורה בור, משא״כ באסו״מ]. אלא שלא ראיתי למי שיאמר כן בפי׳. ועצ״ע. 

טרם אכלה לדבר, חזיתי ואספרה, שקודם חיתום שטרות, איקלע לאתרין ס׳ משפט המזיק, וראיתי לו בפ״ו שהאריך בכ״ז, והביא מכ״מ, בכהנ״ל. וכן לשאר דינים העולים מכאן. ומשם תדרשנו, כי שם קנה שביתתו.

ובכ״ז וכיו״ב, יל״ע גם בגדרי וכללי קים לי. וכן בהשקו״ט אם המזיק או הניזק נק׳ מוחזק. וכן באם שייך קים לי בפטור מחמת תקנה (את״ל שפטורא דרץ ברשות מחמת תקנה ולא דין). וראה לעניננו בשו״ת מחקרי ארץ ח״א חו״מ ס״ו. ואכ״מ.