Halacha2goThe one minute halacha

במנין המצות שבתחילת ספר משנה תורה: מצוה ראשונה ממ״ע לידע שיש שם אלוקה. ועד״ז הוא בהתחלת ספרו ברפ״א מהל׳ יסוה״ת: לידע שיש שם מצוי ראשון. ובה״ו: וידיעת ד״ז מ״ע. וראה בארוכה בראש אמנה להאברבנאל (פ״ז. שם פי״ז) שהרמב״ם ״לא מנה מ״ע צורת האמונה ואמיתתה כ״א ידיעת הדברים ההם ולימודם המביאים אל קנין האמונות וכו׳ הידיעות והחקירות והבחינות וההתלמדות הזאת״. וראה מעשה רוקח להרמב״ם על אתר. מצודת דוד להרדב״ז מ׳ לה. בי׳ מהרש״ל עהסמ״ג מ״ע ב. מלבי״ם יתרו כז, ב. ועוד. 

ונת׳ בלקו״ש חכ״ו ע׳ 116 (ובכ״מ) שי״ל שמקורו דהרמב״ם מהזהר (ח״ב (ברמ״ע) כה, א), עיי״ש.

[ולהעיר, שיש שפי׳ ש״לידע״ שבכאן אינו בחקירות שכליות כ״א לידע גדולתו וכו׳. ובאו״א, שלידע הוא מל׳ הכרה והרגשה. וראה חרדים פ״א שפי׳ ידיעה זו כעין ראי׳ בתוקף האמונה כאילו רואהו בעיני בשרו. ולהעיר ממו״נ ח״א פ״נ בנוגע לאופן הידיעה. וראה בשומר אמונים ויכוח ראשון סי׳ ל שהידיעה הוא סדר הנמצאים ואיך הוא מנהיגם, והמקובלים מקיימים מצוה זו בשלימות יותר מכל בנ״א, עייש. וכ״כ בדרך פקודיך מל״ת יא (אחרי שהאריך בשלילת חקירה שכלית) שלעת כזאת קיום המ״ע הוא ע״י ידיעת חכמת האמת. וע״פ דא״ח, ראה בארוכה בסהמ״צ להצ״צ מצות האמנת אלקות. ועוד].   

אבל בסהמ״צ להרמב״ם מ״ע א: שנאמין שיש שם עילה. וכן בס׳ החינוך מ׳ כה: להאמין. (וראה גם בהקדמת החינוך לספרו במעלת האמונה ובשלילת חקירה שכלית).  

אלא שבהערת הר״ח העליר לסהמ״צ שם, שע״פ כת״י הערבי של סהמ״צ, יל״פ גם שם ״לידע״. וכ״ה בהוצאת קאפח שם. (וכ״מ בקנאת סופרים לסהמ״צ מ״ע א). ועיי״ע בקונטרס תורת החסידות ע׳ 14 ובהערה שם, בההכרעה בענין זה כמ״ש הרמב״ם בס׳ היד, והחילוק בין ס׳ היד לסהמ״צ בכלל.

ובכ״מ נקטו בב׳ האופנים - ראה לשון הרמב״ן עה״ת יתרו כ, ב. וגם בחינוך שם: תדעו ותאמינו. ולהעיר גם מלשון הסמ״ק מ״ע א. (ובקנאת סופרים שם מפרש כן בדעת הרמב״ם שהאמונה והחקירה יחדיו תמימות תהיינה לאימות ובירור זאת הידיעה). וראה גם בחוה״ל בהקדמה שהאריך בב׳ האופנים, אמונה וידיעה, וע״פ לה״כ (ישעי׳ מ, כא. שם, כח). וראה גם של״ה עש״מ מאמר ראשון (מ, א) - נת׳ בלקו״ש חט״ז ע׳ 245 ואילך. וראה עד״ז בכש״ט השלם אות רו(ב). ובכ״מ. (ולהעיר ממשנ״ב ס״א בבה״ל ס״א). 

וראה מהר״ם שיק מ׳ כה בארוכה. וראה קובץ מאמרים להגרא״ו מאמר על האמונה. ועוד. 

וראה משנ״ת בלקו״ש חל״ד ע׳ 178 בהתיווך בין ב׳ האופנים. ובאג״ק (חי״ב ע׳ שו) - שלא רק שאין סתירה מזל״ז, אלא אדרבה שניהם משלימים זא״ז. 

וראה באריכות בלקו״ש חכ״ז ע׳ 254 - ג׳ אופנים בקיום מצוה זו. ואכ״מ.  

ובהיותנו באסיפת חכמים, בשבת אחים, בכינוס לסיום הרמב״ם המרכזי, הנאה להם והנאה לעולם (״הקהל״), ביום ו׳ כסלו דאזלינן מיני׳, אמרנו להעיר, שבכלל בס׳ הי״ד כמעט ואינו מביא ראיות והוכחות וישוב קושיות וכיו״ב, מלבד פעמים מספר, נער יכתבם. ונת׳ בזה, לפי שספרו הוא אך ורק ״הלכות הלכות״ כלשונו בהקדמתו. (וידוע שבד״כ במקום שהקראים וכו׳ התנגדו - האריך לסתור הוכחתם, להוציא מלבן של צדוקים).  

ויוצא מהכלל, בהתחלת הספר שהאריך בראיות במציאות הבורא, ועד כדי שלילת דעת הכוזבים: ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי וכו׳. (וצל״ע מש״כ בדרך פקודיך (מ״ע כה) בפשי׳ שלא הביא הרמב״ם הוכחות רק למצות אמונת היחוד, ולא למציאות הבורא. וצ״ב. ועיי״ש, שהעתיק ל׳ הרמב״ם ״יסוד היסודות ועמוד החכמות להאמין וכו׳״. אמנם בהדרן על הרמב״ם תשל״ה מבאר באו״א, נעלה יותר, שהכוונה למדריגת ״אינו מצוי״, וה״ז עלי׳ בדעת, עיי״ש דברים עמוקים עד למאד).

ועד״ז בסיום ס׳ הי״ד, הביא כמה ראיות לביאת המשיח ומצב העולם בימוה״מ, ופי׳ הפסוקים עפ״ז. ועוד מצינו בהל׳ קדה״ח שהאריך להביא אופני החשבון דראיית הירח והשייך לזה, אע״פ שאי״ז מגוף ההלכה. 

ונת׳ בזה, שהרמב״ם לשיטתו, דמצות קדה״ח היא ידיעת החשבונות ״לחשב ולידע״ (כמ״ש במנין המצות שבריש הל׳ קדה״ח. ובתחילת ההלכות: ״שיחשבו וידעו״), וממילא גם החשבונות הם חלק מההלכה. 

ועד״ז בהתחלת הי״ד, דלשי׳ הרמב״ם המצוה היא בידיעה ולא רק להאמין, וממילא נוגע להלכה לדעת ״החקירות והבחינות המביאות אל האמונות״ (ל׳ ראש אמנה הנ״ל. וראה לקו״ש חכ״ו ע׳ 115 ואילך. אבל ראה שיחת ש״פ וארא תשמ״ח - סה״ש תשמ״ח ח״א ע׳ 206 הע׳ 22 באו״א).

(ובאמת, ידיעת החשבונות דקדה״ח שייכת גם לידיעת השם, לפמש״כ הרמב״ם יסוה״ת פ״ב ה״ב שכשיתבונן במעשה בראשית מתאוה תאוה לידע השם הגדול. וראה לקו״ש חכ״ו ע׳ 118. ולהעיר, שבמק״א בלקו״ש (ראה לקו״ש חט״ז ע׳ 67. שיחת ש״פ וארא תש״נ - סה״ש תש״נ ח״א ע׳ 253) מקשר בין ב׳ אופני מצות קדה״ח, ראי׳ וחשבון, לאמונה וידיעה).

וה״ה בסוף ספרו, בנוגע לימוה״מ, שלדעת הרמב״ם אפי׳ מי שמאמין בו אלא שאינו מחכה לביאתו כפר וכו׳, וא״כ לא סגי באמונה גרידא, וצ״ל פעולה פנימית בנפש, להבין ולהשיג. (וכולל ג״כ ההבנה בכל המעלות שיהיו אז, ״נתאוו החכמים והנביאים לימוה״מ״ - ראה לקו״ש חכ״ז ע׳ 249. ושם - השייכות למצות ידיעת השם. ועיי״ש ע׳ 255 הע׳ 35).

וע״ד מה שיהי׳ בימוה״מ גופא, ״כי מלאה הארץ דעה״, וממילא ״ישיגו דעת בוראם כפי כח האדם״. וכמו שהוא בנוגע למשיח עצמו, שצריך להבין ולהשיג מעלתו. (וכמ״ש בפיה״מ סנהדרין בהקדמה לפרק חלק היסוד הי״ב) שמי שנתמעט אצלו מעלתו כפר בתורה). וממילא נוגע לדעת פרטי הראיות וכו׳.