Halacha2goThe one minute halacha

ד״ז דורש הרחבה קצת, ונסכם הפרטים בקיצור לפי״ע: 

נחלקו הט״ז והש״ך יו״ד סוסי׳ פט בנוגע לחתוך גבינה עם סכין ש״ב ע״י נעיצה. אלא שברמ״א שם שכבר נהגו כל ישראל להיות להם שני סכינים ואין לשנות. והנה בש״ך שם ממהרש״ל שגם מן הדין אין להתיר לכתחילה לחתוך פת שאוכל עם גבינה. ואיך שיהי׳, למעשה ממנהגא אין לעשות כן לכו״ע. 

וכש״כ בקינוח לחוד שאסור מעיקר הדין (עי׳ בסו״ד הש״ך מש״כ לחלוק עהב״ח, והיינו גם בשעהד״ח). והנה כבר כתבו הפוסקים (תבו״ש ס״י סקט״ז) שא״א בקיאין בגדר קרקע קשה, וממילא נפל בבירא כל דין נעיצה.

אלא שמצינו שקו״ט בכ״מ באופן הדחת כלים שבימינו אם מועיל כנעיצה. ובאמת ד״ז תלוי בגדר נעיצה אם ענינו לקנח שמנונית בעין, ורק שבקינוח לחוד לא סגי, כיון שתשמישו תדיר ונדבק בו מאד (ובאו״א, דחיישינן שמא לא יקנח יפה), או״ד שהנעיצה היא בכדי להפליט הבלוע (ראה בכ״ז בט״ז ס״י סק״ו ובנקוה״כ שם. ש״ך שם סק״ו).

ובעניננו, הנה בכדי לחתוך לחם שאוכל עם גבינה, ודאי שמטרת הנעיצה בכגון דא רק בכדי להעביר שמנונית שעל פניו, שה״ז נ״ט בר נ״ט. וא״כ מועילה גם הדחת ושפשוף הכלים. וכבר העירו מל׳ רבינו שמשון (הוב״ד בב״י ספ״ט) בעניננו, דמהני שפשפה באבן רך או בפחם. וכנ״ל, ה״ז רק בשעהד״ח. 

אבל דא עקא, שע״פ הידוע, ההדחה בלהב הסכינים שבמעבד מזון קשה לנקותם כדבעי, ובמציאות - הדחתם אינו כ״כ ביסודיות כמו בסכינים סתם. (ראה שו״ת פמ״א ח״ב סנ״ז, והב״ד בפת״ש ס״י סק״ו, ובדרכ״ת סצ״ו סק״ד. וסיים עלה שהכל לפי ראות עני המורה אם הדרך לנקותו היטב ותדיר). וכאשר יתברר לכל החוקר ודורש בענין זה.

ובמש״כ בפנים בחותך ד״ח בסכין ש״ב והכניסו למעבד מזון - הנה, ד״ז תלוי בפלוגתת המג״א (סתנ״א סקל״א) ואבהעו״ז (יו״ד סצ״ו סק״ג). וכתבנו מזה, ובנוגע לדעת אדה״ז בזה, בהלכה היומית אות שסה, יעו״ש.

ובדבר חריף שנחתך בתוכו ביחד עם הבשר, לכו״ע מבליע טעם הבשר בהסכין, ראה בט״ז יו״ד סצ״ז סקא. ובפמ״ג במ״ז לשם. והיינו גם לדעת אבהעו״ז וסייעתו. (וכן גם לדעת החוו״ד סצ״ו סק״ו שהיקל מטעם שאין בלוע יוצא בלא רוטב). ואף שאין רובו חריף - ראה בדרכ״ת סצ״ו סקנ״ט. וראה בס׳ דבר חריף פ״א סקע״ט. וראה בקונט׳ דבר חריף בהלכה סי״ג סק״ג (בס׳ דבר חריף הנ״ל, בסוה״ס). 

ובהאי ענינא, לכאו׳ ילה״ע ג״כ מד׳ אדה״ז בסתמ״ז סכ״ט שכשטעם הבלוע בכלי נעשה חריף בעודו משובח אינו נפגם לעולם (ומיירי שם מטעם חמץ הבלוע בכלי בעודו ב״י). וראה ג״כ בשו״ת הצ״צ או״ח סנ״ג לענין טעם יי״ש הנבלע בכלי שאינו נפגם. ועפ״ז בסכין ש״ב שחתך בו ד״ח בעודו ב״י שוב הדר דינו תמיד כב״י. והוא חידוש גדול לדינא.

(וראה מה ששקו״ט בד׳ אדה״ז בכ״מ, ובעיקר מד׳ הרמ״א סקכ״ב ס״ג שכ׳ להדיא הפכו, שגם באיסור חריף, כשבישלו בו היתר שאינו חריף לאחר מעל״ע מותר. וכתבו לבאר באופנים שונים - נסמנו בשו״ע אדה״ז מהדו״ח. ויש להוסיף ולציין לשו״ת אפרקסתא דעניא ח״ב יו״ד סקל״א. וראה גם פרדס שלום ח״א ע׳ רד. ואוי״ל וליישב עפמש״כ בעיקר ד׳ הרמ״א בשו״ת שו״מ רביעאה ח״ג סצ״א. שם שתיתאה סמ״א. וראה גם שו״ת דברי יציב ח״ג סכ״ד). 

ולפום ריהטא, כש״כ וק״ו בעניננו שטעם הבשר נבלע בו ע״י החריפות גופא ובשעת מעשה. 

ויש להאריך בכ״ז, אבל הזמן קצר והמלאכה מרובה. ואי״ה לכשאפנה אשנה פ״ז.

[ובמש״כ בפנים בענין חמימות הלהב במעבד מזון - ראה בס׳ ד״ח פ״ז סט״ו שבסתמא אין לחוש לכך. אבל כשנרגש בו אפי׳ קצת חמימות, גם בפחות מיס״ב, מקום להחמיר שמבליע ע״י דוחקא. ובאיזהו מקומן ראיתי, שבמכון התקנים לבירור הלכה בדקו (כמ״פ ובכמה סוגי ניסויים) שחום הלהב נע בין 33 מעלות ל-51 מעלות].