Answering Amen to a Preschooler’s Blessing
When children reach gil chinuch (the developmental age for instruction) their parents are obligated to train them in mitzvah observance. Among other milestones, it is the stage when the Shulchan Aruch authorizes elders to begin answering “Amen” to their brachos. But the prevailing custom is to teach immature children—three or four, or even younger—to recite blessings. May we answer “Amen” to the blessings of a toddler, even though the Shulchan Aruch seems to rule it out?
Our purpose in teaching little ones brachos is to educate them, even though they have not officially reached the maturity of gil chinuch. Answering “Amen” to their brachos is likewise enacted as a form of education, and is therefore permissible even for brachos recited by very young children (when they are in earshot). This is so even if we are in the midst of davening, at a point where we are not permitted to speak out—except to answer “Amen”—and even in a situation where the toddler reciting the brachah has a soiled diaper (but only if the parents are in such a position that they are unaffected by the smell).
Such is the extent to which we guide our youngest in proper chinuch.
בשו״ע או״ח סרט״ו ס״ג (ודאדה״ז - ס״ב) שעונים אמן אחר ברכות קטן שעה שמברכים לפטור עצמן כיון דבני חינוך הם. והפמ״ג (בראש יוסף ברכות נג, ב, וגם בפתיחה כוללת ח״ב ס״י) כ׳ - הובא במשנ״ב שם סקט״ז, וכ״ה בכה״ח סקי״ט - שבלא הגיע חינוך אסור לענות. ובערוה״ש שם הפריז על המדה שאין עונים אמן אחר תינוקת כלל עד בת יב שנה. ובזה ודאי דלא נהיגי עלמא כוותי׳.
אמנם, גם בנוגע לקטן שלא הגיע לחינוך, ידוע שרבים נוהגים להקל בזה. ומל׳ אדה״ז שם, איכא למשמע הכי והכי. ולהעיר גם מאג״ק ח״ג ע׳ קלז. ובכמה שיחות קודש נז׳ הדוגמא מילד קטן ביותר שמברך שהנ״ב על כוס מים, ועונים אמן. ומפורש יותר בכ״מ שכן המנהג - ראה בהנסמן אצלנו במ״מ וציונים להלכה יומית אות שסו (לענין ברכת תינוק בשעת יניקתו חלב).
ובישוב המנהג, י״א שכל שיכול לברך ה״ה בגדר הגיע לחינוך (שו״ת שלמת חיים סקל״ד. ושם, דלא משכחת לה לא הגיע לחינוך, אף די״ל שצ״ל יודע למי מברכים. ועד״ז בשו״ת אבן ישראל ח״ח סי״ד. ועוד. והבאנו מזה במ״מ וציונים להלכה יומית שם). או״י שאפי׳ לא הגיע לחינוך מותר לענות אמן, ודלא כהפמ״ג, כיון שבענייתו אמן מחנכו בעניית אמן (ראה חנוך לנער פי״ד סק״א. שש״כ - קונט׳ חינוך הבנים - במהדו״ק פל״ב סנ״ו. ועוד).
ועוי״ל, שגם בפחות מגיל חינוך יש להרגילו במצות, עכ״פ בתור מצוה קיומית (כמבואר בכ״מ. ועד״ז נת׳ אצלנו במ״מ וציונים להלכה יומית אות תקטו בענין מצות חינוך מדאורייתא, משום חנוך לנער. ושם, בעיקר לענין גדר חינוך שעל האם).
והדברים מסתברים שכמו שמותר להרגילו בברכה, ה״ה בעניית אמן. ואטו נימא שעניית אמן חמורה מגוף הברכה.
וראה שו״ת יבי״א ח״ב סי״ג, דאזיל בתר איפכא להחמיר בזה. והרבה יש לפלפל בדבריו, ואכ״מ.
ועוד פרט, בנוגע לעניית אמן כשצואה מכוסה אצלו - ראה שו״ת דברי חיים ח״ב או״ח סוסי׳ ט - לקולא. אבל ראה מש״כ הקיצשו״ע בלחה״פ סי׳ קסה. וראה מסגה״ש שם. שו״ת לבו״מ מהדו״ת או"ח סקפ״ד. מתת ידו ס״ט. תפארת אדם ח״ג ס״ו. משנת שכיר ספ״ח.
ולהעיר שאדה״ז השמיט ד׳ המג״א ספ״א סק״א שאין נכון לקרות שמע אצל תינוק. ואדרבה, בסע״ו ס״ו פסק שלאחר מותר לקרות אצלו כשהוא מכוסה בבגדיו.