Halacha2goThe one minute halacha

קנין דברים - ב״ב ג, א (ועי׳ במאירי שם). רמב״ם מכירה פ״ה הי״ד. שכנים פ״ב ה״י. שו״ע אה״ע ס״נ ס״ו. חו״מ סל״ט ס״ד. סקנ״ז ס״ד. סר״ג ס״א. סרמ״ג ס״י. סרמ״ה ס״א וס״ב. ובכ״מ. וראה בב״י חו״מ סקצ״ה (מחודש) בסופו. ש״ך חו״מ סשפ״ב סק״ד. שו״ע אדה״ז הל׳ עדות סט״ז. ועוד. 

ובלשון הסמ״ע שם סקנ״ז סק״ה: ״פי׳ כל קנין היינו שהקונה נותן סודרו למקנה ומקנהו לו והמקנה מקנה לו כנגד הסודר החפץ שרוצה לקנותו והכא כשקנו מידו על החלוקה אין כאן שום דבר שיחול עליו הקנין וכו' דהחלוקה אי״ב ממש ואין הקנין חל עלי'״. וראה בהסבר הדברים בשערי יושר ש״ה פ״ב.

וראה בשו״ת מהרח״ש (תורת חיים) ח״א חו״מ סע״ט כמה דוגמאות לקנין דברים - בקנו מידו שלא לדבר עם פלוני ולא להיכנס לבית פלוני ולדור רק במקום פלוני. ועייג״כ בשו״ת נאמן שמואל סק״י. ושם בארוכה שבכמה אופנים ל״מ מעכשיו ובי״ד חשוב. 

וגם בלשון התחייבות (ראה בהנסמן באנציקלופדיא תלמודית ערך התחייבות) ל״מ בקנו מידו לילך וכיו״ב - ראה ש״ך סס״ו ס״ק קכח (בחצע״ג). שו״ת נוב״י מהדו״ק חו״מ ס״ל סק״ח. ועי׳ מנחת פתים חו״מ בשיירי מנחה סר״ט ס״ד. וראה שו״ת פמ״א ח״א ס״ז-ט. הנסמן בס׳ הסכם ממון (גולדברג) פ״ז סט״ו ובהערה. ובפרט כשמתחייב בשלילה (שלא לעשות) - ראה בהנסמן בד״ג כלל מא סק״ז. הסכם ממון שם סל״ד. (וכש״כ את״ל דהתחייבות מהני מצד קנין אודיתא. ובפרט כשאינו מתחייב כ״א בתנאי מסויים. ומה גם בנדו״ז שאינו מודה שחייב כ״א שמתחייב ע״י השטר - ראה בשו״ת הצ״צ חו״מ ס״כ סק״ג. ואכ״מ). 

ונוסף לזה, מקום לומר לפעמים שיכול לומר משטה אני בך (ראה שו״ע חו״מ ספ״א. סרס״ד ס״ז). 

והנה לפעמים אולי יש לדון מדין שכירות, ראה מל״מ שבועות פ״ו ה״ד. שו״ת חת״ס יו״ד ס״ט. ולהעיר מבית מאיר אה״ע סקע״ז ס״א. וראה בשו״ת מנח״י ח״ו סק״ע סקי״ח. ועיי״ש שלפ״ד במקום שאי״ז היזק כלל למעביד, אין לחייבו מה״ט. 

ומ״מ, בכמה אופנים אף כשאין קנין מועיל, י״ב משום מחוסרי אמנה, ואין לו לחזור בו, וכמו במבטיח לקנות  (ראה יו״ד סרס״ד בב״י ובד״מ סק״ד ובש״ך וט״ז שם ועיי״ש ביד אברהם. וראה באמ״ב הלואה סנ״א ד״ה ובלבוש. וצ״ע. ואולי יש לתווך הדברים, שמש״כ הרא״ש הוא רק מדינא דמח״א, שדין הן צדק ל״ש במבטיח לעשות כ״א במבטיח ממון, אבל עדיין י״ב משום שארית ישראל וגו׳. אלא שדוחק קצת לומר כן בל׳ הרא״ש. ולהעיר שבשו״ת מהר״ם מינץ סל״ה ד״ה ועוד קשה ר״ל דה״ט שיש משום מח״א גם בדשלב״ל, כיון שבאמת בדשלב״ל המקח קיים, אלא שבידו לחזור. והחרו החזיקו אחריו בסברא זו בכ״מ, והוכיחו כן מכמה דוכתי - ראה שו״ת מהרש״ם ח״ד סס״ו. משפט שלום להנ״ל סר״ט סק״ג. (וראה בשו״ת שו״מ מהדו״ד ח״ב סקפ״ז שחלק על מהר״ם מינץ. ונ׳ מדבריו דמספקא לי׳ אי שייך מח״א בדשלב״ל). ולפ״ז ל״ש כל עיקר ד״ז באסמכתא וקנין דברים. ובלא״ה באסמכתא ל״ש מח״א, דהא לא סמכא דעתי׳. וכ״כ בפלפולא חריפתא ב״מ פ״ה סק״מ. וראה במנחת פתים חו״מ סר״ט סק״ה. אמנם ברמ״א יו״ד סרס״ד שם מיירי להדיא בהבטחה של קנין דברים לחוד, ומ״מ כת״ש שאין לו לחזור. וראה גם בהנסמן בפת״ח קנינים פ״א הע׳ ד. ואכ״מ עוד). ונפק״מ בכ״ז במקום דל״ש טעמא דמח״א (וראה בארוכה בשו״ת הצ״צ יו״ד סשמ״ה כמה אופנים בדבר).  

והנה, יש שרצו לדון בכ״ז שיועיל מדין סיטומתא. והנה אף גם בדבר שאי״ב ממש ובדשלב״ל לא ברירא מילתא לחייבו מדין סיטומתא (ראה בפת״ש סר״א סק״ב ובהנסמן שם. ובשו״ת הצ״צ חו״מ סוסי׳ כט נקט בפשי׳ דל״מ. וראה בארוכה במשפט הקנין שט״ו פ״ב ס״ב. וש״נ). וא״כ ביד המוחזק לומר קים לי (וראה בשו״ת יבי״א ח״ט אה״ע סכ״ז סק״י). וכש״כ בקנין דברים, דגרע טפי, שהרי בשלמא בדשלב״ל (וכן באסמכתא, כדלקמן) שהחסרון הוא בגמירות דעת, מקום לומר שמצד מנהג הסוחרים גמר דעתו, ולית לן בה. אבל בקנין דברים, כיון שסו״ס אין כאן חפץ הנקנה כ״א הבטחה לחוד, לא יועיל סמיכת דעתו. וז״פ. ובלא״ה כבר כתבו שאי״ז סיטומתא, שהוא רק אם המנהג פשוט, והרי המנהג בבתי דינים שאין מחייבים בקנין דברים כנ״ל.

וצ״ע מדין דינא דמלכותא. (להסברא שאינו מדין סיטומתא). והנה להאומרים שדד״מ שייך רק בדבר שהוא לטובת המלך ולהנאתו או בדבר שהתקינו חכמים האחרונים, מעיקרא לא קיימא לשאלה. אמנם, בנדו״ד נ׳ עיקר דל״ש כלל לדון משום דד״מ, שהרי אין דד״מ יכול לחייב לעשות או שלא לעשות, וכדמוכח מר״ן נדרים כח, א ד״ה מוכס. והעיקר דאין בכח דד״מ לחדש קנין בדבר של״ש בו קנין - ראה בעליות דר״י ב״ב נד, ב. ועיי"ש נה, א. וראה בשו״ת טוטו״ד מהדו״ג יו״ד סקמ״ג. וסברא היא דלא עדיף דד״מ מצד כח המלך מכח הבעלים עצמו. והנפסק בשו״ע חו״מ סקצ״ד ס״ב - מיירי רק בין ישראל לגוי. ואף שבכ״מ נראה שכ״ה גם בקנינים שבין ישראל לישראל - היינו לפי שכן הוא המנהג לקנות באופן כזה ולא בדבר שמצ״ע ל״ש בו קנין. 

ומה״ט, אי״ז שייך להשקו״ט בקנין ע״י חוזה מדין סיטומתא או דד״מ (ראה שו״ת הצ״צ יו״ד סרל״ג. חו״מ סל״ח. ועיי״ש סכ״ט. וראה בהנסמן במשפט הקנין שם פ״ג סי״א) - שהרי כ״ז רק בדבר ששייך בו חלות גדר קנין והתחייבות, משא״כ בנדו״ד בנוגע לקנין דברים. ומשו״ה גם להסוברים שמצד דד״מ או סיטומתא קונה באסמכתא (ראה ערוה״ש חו״מ סר״א ס״ג. וברמ״א חו״מ סר״ז סוסי׳ טו מ׳ שהוא רק בהשלישו בערכאותיהם. וראה במשפט שלום שם בארוכה. וראה בהנסמן בפת״ח קנינים פכ״א סקכ״ה סקל״ב סקמ״ד. משפט הקנין שם פ״ב ס״ז. ובשו״ע אדה״ז סתמ״א סי״ג וסט״ז מוכח להדיא שאין אסמכתא מועיל בישראל משום דד״מ אלא בישראל לנכרי. ועייג״כ במג״א סתמ״ח סק״ג. וראה בפס״ד להצ״צ או״ח סתמ״ח (לא, ב). ולהעיר מנתה״מ סר״א סק״א בשי׳ מהרש״ל בשו״ת סל״ו. שו״ת נוב״י מהדו״ת או״ח סנ״ט ד״ה והנה אם) אין להוכיח מזה לגבי קנין דברים. 

קנס - רמב״ם מכירה פי״א הי״ח. שו״ע אה״ע ס״נ ס״ו. סמ״ע חו״מ סרמ״ג סקי״ב. וראה ברמ״א חו״מ סר״ז סט״ז.

אסמכתא - שו״ע חו״מ סר״ז ס״ט ואילך. אדה״ז סתמ״א ס״ד בהגה. ויעויין בשו״ת הצ״צ חו״מ סכ״ז. וראה בהנסמן באנציקלופדיה תלמודית בערכו. 

 קנין בבי״ד חשוב - שם סר״ז סי״ד ואילך. שו״ע אדה״ז רבית סמ״ו. עדות סי״ב. [וראה פס״ד להצ״צ לחו״מ סר״ז (שכג, ב ואילך) בבי׳ הדברים בקנין מעכשיו].