Testing Children Who Are Unprepared
It is written in Sefer Chassidim that a host should not ask their guest questions in Divrei Torah (matters of Torah learning) unless they are certain that the guest knows the answers; otherwise, they should do so privately, so as not to embarrass the guest in the presence of others. It would follow, therefore, that it would not be proper to subject children to a farher (quiz or test on Torah subjects), even if done in a bantering, friendly manner, since the child is often unprepared, does not enjoy it, and it can entail ona’as devarim (hurtful words), or embarrassment to the child in front of other children or adults. However, parents, who have the obligation of chinuch (teaching their children Torah), and teachers in a school setting may certainly ask the children questions in order to gauge their progress. Nonetheless, when testing in the presence of others, it’s important to set up the test in a manner that will minimize, as much as possible, potential feelings of embarrassment on the part of the child being tested. #330?
רמב״ם מכירה פי״ד הי״ד. (ובהה״מ שם: ״פשוט הוא״. ובאחרונים ציינו לכ״מ בש״ס. וראה פרדס חב״ד חי״ח ע׳׳ 235. וש״נ). שו״ע חו״מ סרכ״ח ס״ד. אדה״ז הל׳ אונאה סכ״ח.
וי״ל שבס״ח (סשי״ב) קמ״ל יותר מזה שאין לשאול אא״כ ״תדע [בודאי] שידע להשיב״ (משא״כ ברמב״ם ושו״ע שם (להיפך) שהאיסור רק בשואל אצל ״מי ש[יודע בו ש]אינו יודע״. וע״ד בבא קמייתא שאומר לחמרים לכו אצל פלוני ויודע שאין לו תבואה ומתכוון להתל בו. ומ״מ, בשו״ע אדה״ז סכ״ט שם שצריך ליזהר גם כשאין כוונתו לביישו. וילה״ע, שבחולין ו, א (בתלמיד לרב) שרק ביודע להדיא שיודע להחזיר לו טעם מותר לשאול. וראה שו״ת שלמת חיים סת״פ). וראה פת״ח אונאה פט״ו הע׳ יב לענין מבחן פתע לילדים.
ובחינוך מ׳ שלח - לענין אונאה: ואפי׳ בקטנים זולתי במה שצריכים הרבה כדי שיקחו מוסר, והמיקל שלא לצערן בע״פ בענינים אלה ימצא חיים ברכה וכבוד. וראה משה״ק בפרד״י בהר כה, יו״ד. [וצע״ק במ׳ לשון החינוך, שגם לאחר (שאינו אביהם) הותר לצערן כדי שיקחו מוסר. ואולי קאי ברבם, או כשהם ברשותו - ראה שו״ע אדה״ז נזקי גו״נ סוס״ד. ועוד מ׳ קצת שם, שדין אונאה בקטן הוא רק משום זהירות, ואינו מן הדין. אלא שמצינו מפורש שאיסור בושת עכ״פ שייך גם בקטן, ראה רמב״ם דעות פ״ו ה״ח. וראה תיבת גומא להפמ״ג (חקירה ה) שהוא אפי׳ בקטן ב״י, וכבהורגו. אבל ראה בשו״ת בני ציון סקע״ב. וראה רמב״ם חובל ומזיק פ״ג ה״ב. שו״ע חו״מ סת״כ סל״ז. (וראה במ״מ וציונים להלכה היומית אות רמה בגדר איסור בושת אי שייך ללאו דאונאת דברים). ולהעיר מפלא יועץ ערך בע״ח שכשאינם בני דעה י״ב גם משום צעב״ח].
ולענין רב לתלמיד - ראה כתובות קג, ב. רמב״ם ת״ת פ״ד ה״ה. שו״ע יו״ד סרמ״ו סי״א. הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ד הי״ט. וביחד ע״ז, הרי חייב בכבודם - רמב״ם שם פ״ה הי״ב. ועד״ז באב ובנו שמוטל עליו לחנכו, ומובן ופשוט שכ״ז צ״ל במדה ובמשורה, ול״ג מעבדו - ראה רמב״ם סיום הל׳ עבדים.
[ובכללות המנהג שהאב בוחן ילדיו (ובפרט ביום הש״ק) - ראה שיחת שה״ג תשמ״ט. אמור תש״נ. שלח תש״נ. תרומה תשנ״ב. וראה שיחת יט״כ תשכ״ו].