Halacha2goThe one minute halacha

 דבר זה נפתח כבר בראשונים כמלאכים, שכתבו בכ״מ שכל שאינו לטובתו של האב אי״ב משום כיבוד או״א. ובל׳ אדה״ז באג״ק (ספ״א. ובמהדו״ח סמ״ו) בענין זה: ואין דברי ר״ח בתוס׳ [יבמות ו, א ד״ה שכן] ורשב״א [יבמות שם ד״ה מה להנך], וכ״כ ג״כ בשיטה מקובצת ספ״ק דב״מ [לב, א ד״ה יכול] בשם רמב״ן ורשב״א [שם], צריכים חיזוק״.

וכ״ה אצלנו בחי׳ הרשב״א והרמב״ן שם. חי׳ הרמב״ן יבמות שם. ומפורש יותר בחי׳ הריטב״א ב״מ ויבמות שם. וראה בהגהות המהדיר לשם. ועיי״ע בד׳ שאר הראשונים ביבמות ובב״מ (ומהם: תוס׳ הרא״ש, רבינו פרץ, ועוד). וכ״ה במ״מ אבידה פי״א הי״ט. וכן פי׳ בערול״נ בדעת רש״י יבמות שם. וכ״פ למעשה בשו״ת מהר״ם מלובלין סי׳ קלו. וכן נקטו עוד כו״כ אחרונים. 

וכבר האריך בכ״ז אאמו״ר זצ״ל בספרו שערים מצויינים בהלכה עמ״ס ב״מ (שם ד״ה אמר לו, ועו״ש בד״ה קמ״ל (בקטע המתחיל: ובענין חומרא)). ועמד וימודד אר״ש, והביא כל כת״ב הקדשים בית ה׳, והלא כל האר״ש לפניך.

ולא נצרכה אלא להעדפה, כברא דאשתדל בתר אבוי, במה שהעיר אאמו״ר שם בד׳ הגר״א (ביהגר״א יו״ד סר״מ סקל״ו) שר״ל בדעת הרשב״א שרק לענין לדחות לאו אי״ב גדר מצוה, והעיר שם שמד׳ הריטב״א מוכח שהכוונה שאי״ז מצוה כלל - שבאמת כ״ה גם בד׳ הרשב״א עצמו בב״מ שם.

והנה, מה שהביאו מקצת חכמים ממילואים לתוס׳ ישנים (מכת״י) יבמות שם, שכתב שבכה״ג ה״ז עשה גרוע שאין בכוחו לדחות לאו של תורה - אינו שייך לכאן כלל, וכוונתו שבמחמר ה״ז רק הכשר להכיבוד, בכדי להאכילו. ולא נחית כלל לענין מי שציוהו אביו לחמר וכו׳. 

והנה בס׳ המקנה (קדושין לב, א ד״ה ת״ר) ר״ל שמ״מ יש בזה משום מצות מורא, שבאינו שומע לקול אביו ה״ה בכלל סותר דבריו. אבל בשו״ת מהרי״ק שרש קסו כ׳ להדיא ש״אין כח באב למחות בבן לא משום כבוד ולא משום מורא״. (וראה בגו״א ר״פ קדושים. הגר״י פערלא לרס״ג ח״א קב, ב. הנסמן במצות המלך צימענט מצ׳ ריא. ועיי״ע דברות משה קדושין סי׳ נ סקי״ד). 

ואף שבאג״ק אדה״ז לא נחית לזה, מ״מ מזה שהכריח אדה״ז כדעת שו״ת מהרי״ק בד״ז - ה״ז ידים מוכיחות בדעתו גם בזה. ואף שגם מעצם הענין מוכח כן, במה שהתיר להם שם להתפלל שלא כרצון אביהם - הרי התם מיירי שלא בפני אביהם, וממילא לכמה דעות אי״ז בכלל מורא.

אולם, המעיין בלשון המקנה גופי׳ ישר תחזינה עינימו, דמיירי באופן שאין להבן הפסד מזה, שרק בכה״ג ה״ז בכלל מורא. משא״כ כשיש לו הפסד אי״ז בגדר סותר דבריו כיון שיש לו טעם בדבר. ויל״פ כן גם בדעת מהרי״ק עצמו. וראה בעזר מקודש לשו״ע שם שר״ל שבנושא בשביל ממון מוטלת עליו חובת כיבוד או״א. ויל״פ כנ״ל, שאי״ז טעם הגון להיות סותר דבריו מחמתו.

ודבר חידוש מצינו בד׳ אדה״ז שם שכ׳ של׳ הגמ׳ (קדושין שם) ״איזהו כיבוד וכו׳״ - מ׳ שזהו דוקא, ועיי״ש ע״פ הירושלמי (קדושין פ״א ה״ז) שהוא במנין מכוון ומדוקדק של ה׳ דברים. (וראה בשו״ת הרב״ז ח״ג סכ״א ע״ד חילוקי הגי׳ ואופן החשבון של הה׳ דברים).

וצע״ג שהרי כתב הרמב״ם בפיה״מ שם שהם רק דוגמאות. וראה במאירי שם: בכל מיני כבוד. וברמב״ם ממרים פ״ו ה״ג: ומשמשו בשאר הדברים שהשמשים משמשים את הרב. ואף שלא נזכר בשו״ע, הובא כן בטור וברמ״א ס״ד. (ולהעיר גם מהקדמת תקו״ז: ולמעביד לגרמי׳ לגבי׳ כעבד ושמש). והעיקר שכמה אופני כיבוד מצינו בש״ס ובראשונים שאינם בכלל חמש אופנים הנ״ל.

ולחומר הנושא עכצ״ל שאין הכוונה כפשוטה, ולא בא כ״א להוציא דוגמאות שאינן דומין להנ״ל, כיון שאין לו שום הנאה מזה. והיינו שכל שאר מיני כבוד של הנאה ה״ה פרטים המסתעפים מחמש אופנים הנזכרים. ושו״מ מש״כ מזה בקובץ מגדל דוד חו׳ ו ע׳ 69, ועיי״ש פענוח שאר ד׳ אדה״ז שם בטוטו״ד. 

ומ״מ י״ל שפיר דלא מיירי מהרי״ק אלא באופן יש לו הפסד או צערא דגופא, וכמשמעות דבריו שם, שגם למ״ד שהוא משל בן - באופן שאין האב נהנה מזה א״צ להפסיד. ועפ״ז יל״פ כן גם בד׳ התוס׳ קדושין שם ד״ה רב יהודה, בסו״ד: כיון שאין האב נהנה באבידה עצמה אין הבן חייב להפסיד אבידתו בשביל אביו. וכן פי׳ בשו״ת אגדת אזוב יו״ד סט״ו, עיי״ש באורך בסוגיא זו. ועד״ז בשו״ת יד אליהו רגולר ח״א סי׳ מ. אבל בדעת אדה״ז מ׳ קצת דלא חילק כנ״ל. 

ויש שכתבו לחלק באו״א, שמ״מ אסור לבזותו, גם כשאין לאביו הנאה מזה (ראה בכיו״ב שו״ת משיב דבר ח״ב סי׳ נ). וא״כ בכל כיו״ב צ׳ עיון היטב וחקו״ד שאי״ב משום בזיון האב (או צערו. ואכ״מ בזה). וכ״מ מהא דזרק אביו ארנקי לים, שביאר בשו״ת מהרי״ק שם, דהתם שאני, לפי שאין הבן רשאי להכלים אביו בשביל ממונו. והביאו אדה״ז ג״כ לעניננו, בנוגע כיבוד אביו כשאי״ל שום הנאה. 

וראה סברא מחודשת בשו״ת מהרש״ם ח״ב סרכ״ד סקי״ד, שבמצווה לטובת בנו ה״ז כאילו שייך האב בגווה, עיי״ש שהוכיח כן מכ״מ.

ויתכן שג״ז בכלל כוונת אדה״ז במש״כ ״ויש בזה עוד לדבר הרבה ליישב המקומות הנראים כסותרים לכאורה״. ולפ״ז, ד״ז ל״ש רק בדבר שאין לאב שום תועלת מזה, גם לא תועלת וטובת בנו. אבל דוחק גדול להעמיד הדברים באוקימתא דחיקא.

ובאמת, מצינו לכמה מאחרונים שהקשו מכ״מ בש״ס ופוסקים דמוכח להדיא גם כשאין הנאה לאביו ה״ז בכלל כבוד. והנה בכמה מהנ״ל היינו בדבר שנוגע באיזשהו אופן לאביו ולכבודו, וממילא ה״ה שייך בגווה, וע״ד ד׳ רעק״א (בשו״ת מהדו״ק סס״ח ד״ה ומעתה) שיש עוד אופן של כבוד, לרוממו ולגדלו וכו׳. ועפ״ז, כל הדברים האלה הוא רק בדבר שאינו ענין של הנאה ולא של כבוד וגדולה.

או״י כסברא הנזכרת, שמה שמצינו עוד עניני כבוד עד״ז, היינו רק שי״ב משום מצוה קיומית של כבוד, ויתכן גם חיובית, אבל אי״ז חובה עליו כשמפסיד עי״ז.

ועפ״ז אולי יש ליישב בדוחק משמעות ד׳ שו״ת תרוה״ד סי׳ מ, שג״ז בכלל כבוד. וילע״ע. 

ועדיין י״ל (בדוחק קצת) שגם לדעת מהרי״ק, בדבר שנוגע לבריאות הבן והאב מצטער מזה, לא אמרינן דאיהו היא דמצער נפשי׳, ואיבעי לי׳ ליתובי דעתי׳ (כסברת כמה אחרונים). וראה מזה בשמ״ב לאאמו״ר שם. וכ״כ כו״כ לחלק עד״ז. ועדיין צ׳ ביאור ובירור בכ״ז. 

וראה שקו״ט בד׳ אדה״ז (נוסף להנסמן לעיל) במשנת יואל ע׳ כה ואילך. קובץ יגדי״ת חו׳ לז סי׳ קעא.

ובכללות הענין - ראה ליקוטי בתר ליקוטי, בשו״ת ויברך דוד הל׳ כיבוד או״א ספ״ה. אנציקלופדיא תלמודית ערך כיבוד או״א הע׳ 218 ואילך. קובץ עץ חיים באבוב גל׳ כא ע׳ קטו ואילך 

ובכל אופן, הדבר דורש זהירות יתירה, שגם באופן שמצ״ע אי״ב משום כבוד ומורא, ה״ז יכול לגרום בעקיפין להעדר מורא וכו׳. וגם יכול לגרום למחלוקת שלא לש״ש ח״ו. ועל המורה לשקול היטב מה לקרב ולרחק. וגם באג״ק שם, לאחרי האריכות ע״ד ההלכה בגדרי מצות כיבוד או״א, מסיים ע״ד גודל מעלת השלום וכו׳. 

ומש״כ בפנים משום לפני עור - פשוט הוא ע״פ גמ׳ קדושין שם.