We are Short of Beds. May I Sleep in the Bed of the Person who Passed Away?
There may be a shortage of beds soon after a death in the family (as is wont to be the case with family staying over during shivah), but people might be reluctant to sleep in the bed of the deceased. Although some people may be uncomfortable with sleeping in that bed, there is no source for this in halachah. There had been an ancient custom in some Jewish communities to designate the bed as off limits, but it is not a commonly accepted custom.
In fact, poskim state that one may sit in the place that belonged to their deceased parent; refraining from sitting there isn’t considered a middas chassidus (pious behavior). Actually, their chair being used may constitute a sign of respect, and not the opposite. The same principle should apply to the bed of one who has passed away.
Umesaymin b’tov, let us conclude with the hope that we hear only good news. #483
מועתק כאן מה שכתבנו במענה לשואל כענין בד״ז:
פשוט וברור שאין המנהג כן. ופוק חזי מאי עמא דבר. ובכגון דא - לא ראינו ראי׳. וא״צ להפליג בראיות בדבר המצוי תדיר ל״ע ול״ע, ורואים במוחש שאין נוהגים להחמיר כן (שה״ז מעשים בכל יום שאין מטות פנויות בבית האבל עבור האבלים). ולכשתרצה, עצם הענין שהי׳ אצלכם דיון בדיבוק חברים אם נוהגים כן - מוכיח שאין המנהג כך.
ונער הייתי, ומאז ועד היום, לא זכור לי כלל שיקפידו על כגון דא לא בתוככי אנ״ש ולא במק״א (זולת שישנם אנשים שיש להם רתיעה טבעית מהענין).
כן להעיר שאם משום כבוד הנפטר אייתינן עלה, וכמובא בספרים דלקמן, הרי אין מקום לחלק בין כסא למטה (והרי במקורות - בד״כ - המטה משמשת גם לישיבה בסעודה - ראה לדוגמא טושו״ע או״ח סרס״ב. סרפ״ט ובנו״כ). והרי פשוט להלכה שמותר לבן לישב במקום (וכסא) אביו אחרי מותו. [וראה מזה בשו״ת צי״א חט״ו סמ״א. אדני פז ח״ד סקל״ט]. ונהוג עלמא (ובפרט בחצרות האדמורי״ם) שהבן יושב על כסא אביו למלאות מקומו בשבת הראשונה שבתוך ימי השבעה, ובפרהסיא. וכש״כ וק״ו בשינה על מטתו שגם בחייו הותר. (ואף שיש מפקפקים גם בזה - ראה ילקוט יוסף דיני כיבוד או״א הע׳ יח. ואכ״מ. אבל מש״כ שם מד׳ הזהר ח״א קעה, ב - יל״פ שהכוונה למטתה של בלהה. וסרה הוכחתו. וראה בנצוצי זהר לשם. ועדמש״כ כעי״ז בפי׳ הרא״ש עה״ת (הדר ומושב זקנים) וישלח לה, כב. וראה תוספות השלם שם). [ולהעיר גם מהמובא בפוסקים שהעדר הישיבה על כסא בימי אבילות נובע מחמת דין כפיית המטה].
ובכגון דא - כיון דדשו בה רבים, שומר פתאים השם. (וה״ז לשון המושאל לכל דבר שאין העולם נזהרים בו, גם כשאי״ב חשש סכנה. וכפשטי׳ דקרא. וכלה״כ פתאים עברו ונענשו. ואכ״מ עוד).
וכעת לגופו של ענין: הנה כמה השתלשלויות במנהג זה, שבמעבר יבק מאמר מנחת אהרן ספ״ה כ׳ שאף שאין נוהגים בכפיית המטה, יש מנהג (״יש קצת סמך למנהג״) שיעשו כפיית המטה למטתו של מת. ומקורו מכתובות סב, ב (והוא מחמת אבילות, עיי״ש בפירש״י). והנה מדבריו מוכח שאי״ז מנהג שלא לישון, שהרי בדיני כפיית המטה - שישן על מטה כפוי׳ (ראה רמב״ם אבל פ״ה הי״ח ובכ״מ שם. וראה ב״ח סשפ״ז ד״ה ושהרמב״ם).
ואיך שיהי׳, מנהג זה הרי ידוע ומפורסם שנתבטל לגמרי. ולא נהוג עלמא כלל לעשות כפיית המטה במטת המת.
ושלב נוסף בהמנהג מש״כ במשמרת שלום מע׳ כ סי״ח, שהאידנא לא ראינו שיכופו מטת המת, אבל נהוג שמכסים מטת המת רק בלבד (למ״ד סגולה) ואין מקשטים אותה בכרים וכסתות כדי להכיר מקום הנפטר. והנה גם הוא לא ציין שלא לישון בה. (ויתירה מזו שתחילת דבריו שם קאי בדיני כפיית המטה, ושבכפיית המטה יש לישון ע״ג מטה כפוי׳). ועצם זה שאין מקשטים בכרים וכסתות אינו מוכיח העדר השינה, כפשוט. ועיקר, שגם מנהג זה אינו ידוע כלל בימינו. ולא מצינו מנהג כזה בשום מקום.
[והנה, גם בהמנהג שהובא אצל הגרי״א ממודינה (ממכחישי קדמות הזהר וגלגולי נשמות וכו׳ ואכ״מ. ויצאו כנגדו גדולי ישראל בסופה ובסערה), בשולחן ערוך לחוקי היהודים ומנהגי חייהם (חלק חמישי פ״ח ס״ב) - כנראה ממנהגי איטליה - לא נכתב ג״כ שאין ישנים שם, כ״א ש״לוקחים הכסתות והמטפחות מעל מטתו וכורכים ומניחים אותן על המשכב״. ותו לא מידי. וצ״ב הכוונה.
ובכלל, ידוע שספרו נכתב בצרפתית עבור אינם יהודים. ותורגם ע״י המשכילים. וק׳ לבנות בסיס איתן על ספר שכזה. ולהעיר מהידוע שכמה מנהגי אבילות בחוגים מסויימים מקורם במנהגי האומות. ויש שהתריעו עליהם משום חוקות הגוים.
ויתכן גם שמנהג זה הוא בדומה למנהג ש״ב וקרובו, גם הוא ממודינה, בעל מעבר יבק, שהביא למנהג כפיית המטה רק למטת המת, וממילא נהגו ע״ד הפיכת הכרים וכסתות המובא בראשונים בדיני כפיית המטה].
והנה הראשון שהביא למנהג זה הוא בתוצאות חיים של רעדעלהיים, אבל להיפך מהנ״ל, דהיינו שמציעים את המטה שתהא מוצעת לשכיבה (ודלא כבמשמרת שלום הנ״ל שאין מקשטים בכרים וכסתות). אבל לא יישן בה אדם. וכנראה שכך נהגו במקומו. וביסס הדברים על יסוד מאחז״ל ״מטה תהא מוצעת במקומה״. וגם הוא סייג הדברים בכותבו ״אם אפשר״.
(ובאמת צ״ב, שהרי הצעת המטה מצינו רק אצל רבי, ומהיכא תיתי לעשות כן אצל כל נפטר. ולהעיר שמצינו באגדות אליהו לבעל שבט מוסר (מס׳ כלאים פ״ט) שכ׳ בההנהגה אצל רבי, שהוא מטעם שרבי לא מת כיעקב אבינו. וא״כ אי״ז שייך לכל נפטר. ועוד, שכמו שאין נוהגים בשולחן יהא ערוך במקומו - אי״מ מדוע מקום לנהוג בהצעת המטה. ובלא״ה, צ״ב שאין כל הכרח מזה מההנהגה שמטה מוצעת במקומה - שלא לישון במטה המוצעת. וכפי שאין נזהרים בזה גם בחייו (וכדלעיל). ואכ״מ).
אלא שהילקוט אברהם סשפ״ז (שהי׳ בקי במנהגים) לאחרי שהביא למנהג זה - ולהעיר שבס׳ הנ״ל הביא מנהג זה בחדא מחתא עם המנהג להפוך הכרים וכסתות שבמטת הנפטר. והרי כו״ע מודו שלא נהגו בכך. וא״כ מהו הענין לתפוס רק חצי מהמנהג. ובפרט, שכלפי לייא, שבס׳ הנ״ל מצדיק קצת הפיכת הכרים וכסתות, משא״כ העדר השינה - כתב בתוקף ש״אין לזה שום טעם איסור כלל ולא שום רמז בפוסקים וכו׳ וע״כ לדעתי הצעירה שאין צריכים ואין להחמיר בכל אלה״. ועיי״ש שמסיים ש״לרמז מועט אפשר שלא להציע המטה בימים אלו״ (וכהמנהג שבמשמ״ש הנ״ל) ״אבל לישן בהמטה הזאת לדעתי אין שום חשש כלל ובפרט אם אין לו מטה אחרת״.
והנה, הרהמ״ח הנ״ל כ״כ גם למנהג מקומו ושעתו שיש שנהגו בכך - שא״צ להחמיר בזה. וכש״כ בזמנינו אלה שהמנהג נשתקע לגמרי - שאין שום יסוד ובסיס להחמיר בזה. והעידו בפני כו״כ שכן שמעו מזקני רבני אנ״ש ומרבני שאר החוגים שאין נוהגים להחמיר בזה.
[ואת״ל, הנה באחרוני זמנינו דייקו מל׳ המעב״י ״אותה מטה שמת עלי׳״ - שכ״ז ל״ש רק במת על מטתו, ובאותה מטה דוקא. וא״כ כל הענין אינו שכיח כ״כ בזמנינו].
מאמר המוסגר: קצת סייעתא לכללות הענין, ממה שהאריכו בפוסקים שרק בנעלי המת חשש סכנה משא״כ בשאר כליו. ולא הזכירו כלל למנהג במטתו משום כבוד המת, ומשמע קצת שלא שמיעא להו כלומר לא סבירא להו למנהג הנ״ל. ויל״ד בקל.