Halacha2goThe one minute halacha

¹ רמב״ם איסורי ביאה פכ״א ה״ו ובמ״מ שם. פיה״מ סנהדרין פ״ז מ״ד. שו״ע אה״ע סכ״א ס״ז.

ומש״כ מגיל שלש ואילך, אף בפנוי׳ טהורה שאינה ערוה עליו - מוכרחני להאריך קצת, דהנה ביחוד אסור בפנוי׳ טהורה מבת ג׳ (והוא מדברי קבלה. אבל ראה בערוה״ש אה״ע סכ״ב ס״ג שאפי׳ מה״ת אסור ביחוד עם פנוי׳ שלא בדרך עראי). ויל״ע אם גזרו ג״כ בחו״נ בקטנה (וראה בקו״א לשו״ע אדה״ז יו״ד סקפ״ד סק״א וסק״ב בנוגע גזירת חו״נ אטו יחוד או ביאה והחילוקים בזה, ואם איסור ביאה הוא מה״ת (ועכ״פ מד״ק), או מדרבנן. ובנדו״ד תליא ג״כ בפלוגתא בביאת פנוי׳ אם דוקא במופקרת לכל או במזומנת או אפי׳ באקראי. ואכ״מ). והרי הרהור אסור בפנוי׳ מה״ת (ראה ב״ש סכ״א סק״א), וצ״ע אם ה״ה בחו״נ, ואף בקטנה ביותר שבד״כ אי״ב הרהור. (בס׳ קדושים תהיו (ווילדמאן, ירושלים תרצ״ג) ע׳ יג כ׳ מד״ע שנגיעה בפנוי׳ אסורה במכ״ש מהרהור. וצ״ע מנ״ל שחמור יותר. ואדרבה, באגה״ת להרר״י ס״כ - הובא בב״י אה״ע שם - כ׳ שחמור הרהור בפנוי׳ שהוא בלאו מה״ת ממגעה. וקצת ראי׳ לעניננו, דחו״נ חמור מיחוד, שבאחותו הותר יחוד בדרך עראי משא״כ חו״נ שי״ב קצת איסור בגדולה).

[והנה בקרית מלך רב (ח״ב בחלק השו״ת סכ״ו) כ׳ שלא מצאתי מי שיאמר בפי׳ שבשחוף אסור חו״נ אפי׳ מדרבנן (אבל בסו״ד שם: אף אם ימצא בשום ספר שאוסר זה האיש אנוס שסבר דשרי, כ״ז כתבתי לא להלכה ולא למעשה עד שיסכים עמי הרב וכו׳ ועל פיו יקום דבר). וטעמו שבאיסור קל שאי״ב מיתה ומלקות לא אסרו בחו״נ. וכ״כ שם בנוגע לשניות מדרבנן. (וראה אוצה״פ ס״כ סק״ה אות ג. סקי״א אות ה). ולכאו׳ אפ״ל דה״ה בפנוי׳ כשאינה מזומנת ומיוחדת לאיסור. אבל יש לחלק טובא (עיי״ש בקרית מלך רב, שבשחוף שאני דל״ש גדר תאוה והנאה, ואפי׳ אם נהנה ה״ז הנאה מועטת. ועיי״ש עוד, מה שנענש אותו תלמיד על קירוב בשר בטבלה לבסוף ז׳ שהוא רק מדרבנן (שבת יג, ב - עיי״ש בתוס׳), לפי שעשאוה כדאורייתא לאסור גם קריבה, לפי שבימי ליבונה היתה אסורה מה״ת. וי״ל דה״ה בפנוי׳, שבמזומנת אסורה מה״ת). וכש״כ להסוברים שגם באקראי אסורה מה״ת, וגם י״ב מלקות. והנה, בפיה״מ שם: ״ושאר מה שהזכרנו [והיינו חו״נ ושאר קירוב (משא״כ בהסתכלות לשיטתו בפיה״מ, וכדלקמן)] שהוא סופג על כך מלקות בערוה אין חייבים על כך מלקות בפנוי׳ כי עצם בעילתה היא במלקות, מ״מ כל אלו אסורין ואינן מותרין בשום פנים״. ומבואר מדבריו, שבחייבי לאוין אסור גם בשאר קירוב, ואולי - גם מדאורייתא, ועכ״פ מדרבנן ודאי אסור (ועי׳ במ״מ אסו״ב פכ״א ה״א. ועיי״ש בקרית מלך רב שר״ל שהוא מדרבנן. וראה אוצה״פ ס״כ סק״א אות א–ב. וש״נ. אבל בתרגום פיה״מ הנפוץ ע״פ דפו״ר: אבל כ״ז אין ראוי לעשותו בשום פנים. ולהעיר שבא׳ הטופסים דדפו״ר נרשם בין השיטין: אסור. ונפק״מ טובא). והיינו אפי׳ בטהורה, שהרי נדה היא מחייבי כריתות, ומדבריו נראה שגם קטנה בכלל, דמאי שנא, וגם היא בחיוב מלקות כגדולה. אא״כ נחלק ונאמר שבקטנה שלא שייך הרהור לא אסרו]. ולכאו׳ כש״כ הוא מזה שאסור להשתמש בקטנה - ובפיה״מ שם אפי׳ בת ג׳ ויום א׳ (וראה פרד״י חיי״ש כד, יז) - ומיירי גם בטהורה, והוא בכדי שלא יבוא לידי הרהור (רמב״ם אסו״ב שם ה״ה. פיה״מ שם. אבל לרש״י קדושין ע, א הוא שלא ירגילנה בין האנשים. ועיי״ש ביד רמה). וכן בנגע לאיסור הסתכלות בפנוי׳ שהוא מדברי קבלה (ובפיה״מ שם שבפנוי׳ הוא רק ע״ד הצניעות והפרישות. ועכצ״ל שהשתמשות באשה גרע מהסתכלות. אבל ראה בשו״ת שלמת יוסף ס״ו שבס׳ היד חזר בו. ובכל אופן, בשו״ע סתם לאיסור. וראה ב״ש אה״ע סכ״א סק״ב. וראה חי׳ הצ״צ ברכות ד, ד) - כ׳ בס׳ היראה להרר״י סק״ח שהוא גם בקטנה. וכ״ה בס״ח החדש לר״מ הכהן (ח, ב). [ואף שי״ל שה״ז רק ע״ד ההרחקה וסייג - לכאו׳ מוכרח הוא, שהרי בפנוי׳ נדה בלא״ה בכלל עריות היא, ולדעת הרר״י אסור מה״ת. ועכצ״ל שהאיסור מד״ק הוא גם בטהורה (וכ״מ בשו״ת הריב״ש סתכ״ה), וא״כ אין נראה לחלק בין קטנה לגדולה, שהרי גם בקטנה שייך לבוא לידי הרהור במתכוון ליהנות. (ולהעיר שבע״ז כ, ב משמע שבפנוי׳ מכוערת אין איסור הסתכלות. וה״ט לפי של״ש הרהור ע״ד הרגיל, משא״כ בא״א שאיסור ההסתכלות הוא גם כשל״ש הרהור מצד ערוה - ראה עד״ז בצפע״נ אסו״ב פכ״א ה״ג)]. וראה בחכמ״א כלל קכה ס״ג. וי״ל. ועיי״ע באוצה״פ ס״כ סק״א אות ד. והרי להרמב״ם חו״נ שהוא מה״ת גרע מהסתכלות - ראה ב״ש שם. וגם לגבי שאילת שלום - ראה עזר מקודש אה״ע סוסי׳ כא שהוא ע״ד יחוד. ובנוגע להריח בשמים - ראה מג״א סרי״ז סק״ו. ועיי״ש בא״ר ובמשנ״ב סקט״ז. ולעניננו, מצאתי בבעה״ט חיי״ש כד, מז (ועד״ז באו״ז ח״א סשצ״ט) שאליעזר נזהר בנגיעה ברבקה, אף שהיתה קטנה. ועדיין י״ל שהוא רק הרחקה וצניעות. וראה שד״ח ח״ה מע׳ הקוף כלל ז (ע׳ תרמג. אבל שם קאי לכאו׳ בנדה). והנה בחי׳ הרשב״ץ ברכות כה, א ד״ה ולענין, דערות בת ג׳ ה״ה כערוה לענין ק״ש. וכ״כ כמה אחרונים (חיי״א כלל ד ס״א) וגם לענין טפח מגולה (א״א מבוטשאטש מהדו״ת סע״ה ס״א. שלחן שלמה הובא במשנ״ב בבה״ל סע״ה ס״א. קצוה״ש ח״א בהערות שבסוה״ס לס״ט ס״ג (צ, א). וראה יפה ללב סע״ה סק״ב. חסל״א הובא בכה״ח שם סק״י. ומש״כ ע״ז בבא״ח בא ש״א ס״ח. וראה בהנסמן בשו״ת יבי״א ח״ו או״ח סי״ד). וכן נקטו לענין לבישת בגדי צניעות (ראה שו״ת דעת סופר או״ח ח״א סי״א. ועוד. וראה לקו״ש חי״ח ע׳ 448 (״ע״פ שו״ע״). שיחת ש״פ תרומה תשמ״א (״לדעת רוה״פ״)). ובכ״מ גם לגבי קול אשה (כמבואר אצלנו במק״א. ואכ״מ. וילה״ע מא״ר שהובא בחי׳ הצ״צ שם. וראה התוועדויות תנש״א ח״א ע׳ 173 (ובנ״א בר״ד משיחה הנ״ל. ולהעיר ממעשה רב בעת חלוקת כוס ש״ב מוצאי שמח״ת תשמ״ז. ולהעיר שבאג״מ ח״א או״ח סכ״ו שמתיר בקול פנוי׳ טהורה, וכדעת המקילים - כותב לחלק בין קול באשה להשתמשות באשה שהוא דרך חיבה. וי״ל דהה״נ לעניננו בחו״נ). וכ״כ בפשיטות לעניננו, לענין חו״נ, בהליכות שלמה פ״כ ס״ט (שאסור מג״ש ואילך וגרע מאמירת דבר שבקדושה. ולהעיר שיש שכתבו שכ״ה בב״ח בקו״א לאה״ע סכ״א ד״ה והמחבק, ובשו״ת מעיל צדקה סי״ט. אבל שם מיירי בעריות או בנדות). ולהעיר שכ״מ גם בכמה מכתבים באג״ק בנוגע להקושי בזהירות ביחוד חו״נ בילדים מאומצים, וכייל כהנ״ל אהדדי מבלי לחלק ביניהם, ומתו״ד נ׳ דקאי בקטנים, ובפרט שבגדולים יותר קל יותר להזהר. ויל״ד. 

ובשאר קרובים - ראה חכ״א כלל קכה ס״א. שו״ת אג״מ ח״ב יו״ד סקל״ז. נדחי ישראל לבעל הח״ח פפ״ד. (ומש״כ בשו״ת בא״מ דלקמן הל׳ מעשה טיפשים - צע״ג. וכפה״נ אגב שיטפא דאחותו נקט לה. וכן מש״כ בבת אחיו ״כשדינם כגדולים״ וסמך לה הך דשדים נכונו וכו׳ - פשוט שאינו כלל). וצע״ק מיומא סט, ב ובחדא״ג מהרש״א שם. וי״ל. וראה פירש״י ד״ה ודר - קדושין פא, ב ובתוס׳ הרא״ש שם. ס׳ המקנה שם. לבוש אה״ע שם ס״ז. וראה שו״ת חקרי לב אה״ע סי״ז ד״ה ויש לי עוד. עזר מקודש אה״ע שם. וראה בס׳ חשבונות של מצוה להאדר״ת מצוה קפח.

בתו הגדולה - ראה פרישה אה״ע שם. ב״ש סקט״ז. וכ״ה בחכ״א שם ס״ו. (ובמוסגר שם: וצ״ע). קש״ע סקנ״ט ס״י. ועוד - להיתר. וכן המנהג פשוט. [אבל בפיה״מ הנ״ל להדיא - לאיסור (ושם, מגיל תשע. אלא שזהו לל״ק בקדושין שם בפי׳ הגדילו. ואנן בדידן קייל״ן כל״ב שם - ראה שו״ע או״ח סע״ג ס״ד. אדה״ז ס״ג. וראה שו״ת הצ״צ אה״ע ס״כ). וכן יל״פ בד׳ הרמב״ם ביד ובל׳ הטושו״ע (ופי׳ הפרישה ועוד - דחוק קצת בלשונם. ושו״מ מש״כ בזה בשו״ת דברי יחזקאל שרגא סי״ג. ומש״כ באחותו דוקא ״הגדולה״. ומשמע דבבתו שאני דגם גדולה מותר - יש ליישב לפמש״כ הפרישה סק״ו שבאחותו קטנה נמי מגונה, אלא שאינו כבגדולה. ועוי״ל שאחותו הגדולה היינו שגדולה הימנו בשנים, שדרך לנשקה וכו׳ כאמו. וכ״כ בפיה״מ שם (בנוגע להנהגת עולא): הגדולה ממנו). וכן מוכח מל׳ הב״י ברמזי דינים של הטור בהתחלת הסימן. וכ״כ במנורת המאור אלנאקווה פ״י (נשואי אשה) ע׳ 57. וכ״ה בצדה לדרך מ״ג כלל ד פי״ג. וראה גם בשו״ת הרשב״א ח״א א׳קפח (ושם אפי׳ אבי ידייהו. אמנם צ״ע מש״כ שם אפי׳ הוא בבגדו והיא בבגדה. ועכצ״ל דקאי אשאר קרובות, וא״כ י״ל דהה״נ בנוגע לנישוק). וכ״כ בנתיבות לשבת סכ״א סק״ח. ובנשואה - הנה להמתירים בגדולה ה״ה בנשואה. ועד״ז להיפך. ובמאירי קדושין פא, סע״ב לאיסור אפי׳ בקטנה. (אבל בסו״ד כ׳ להתיר כשאינו עושה לכוונת יחוד ולסרך הרהור והכל לש״ש. ולכאו׳ צ״ב, שבבתו בד״כ אי״ז לחיבת ביאה כלל כיון שאין לבו נוקפו. אלא שי״ל לפמש״כ הריטב״א סוף קדושין (פא, א ד״ה ואסיקנא) ועוד, שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו וכו׳. וגם בפיה״מ שם כתב שעולא חזר בו. וראה בב״ש אה״ע שם מהדו״ק לחלק בין חו״נ ששייך לש״ש משא״כ לישון בקירוב בשר. וראה גם בשערים מצויינים בהלכה לאאמו״ר זצ״ל עמ״ס ע״ז יז, א ד״ה והוה. ואכ״מ). וראה גם מל״מ סוטה פ״א ה״ג. ובשו״ת אג״מ אה״ע ח״ד סס״ג דראוי להחמיר. וכ״כ להחמיר בשו״ת בא״מ ח״ד סקמ״ה. ועי׳ בשד״ח כללים מערכת ק כלל ז. ובלא״ה, ראה בעוד יוסף חי שופטים סכ״א ועוד, דכ״ז מדינא ובענ״פ ירחיק עצמו יותר ויותר. (והרי אפי׳ ביחוד כתבו הראשונים שהמחמיר תע״ב. וראה אג״ק ח״כ ע׳ רפח. ולהעיר מהמסופר מאדה״ז להרבנית מנוחה רחל ע״ה). וכבר העירו (מנחת פיתים אה״ע שם ועוד) לאידך בנוגע נישוק לאמו מהנהגת האריז״ל - הובא במג״א רסי׳ רעד. וי״ל שעל היד ובדרך כבוד ומצות כיבוד אם שאני. וראה גם ס״ח סתרנ״ה בנוגע לחו״נ באם ובנה הגדול. וראה בהנסמן בילקוט יוסף שבת סרע״א פט״ו. אבל להעיר מס׳ היראה לר״י שהחמיר ביחוד עם בתו משא״כ עם אמו. והרי לכמה ראשונים, רק היתר יחוד באמו מפורש בקרא)]. ובכל אופן, בפרהסיא מכוער הדבר. 

בבת בתו - ח״מ שם סק״י. ובאג״מ ח״א אה״ע סי׳ ס ר״ל להחמיר בבת בנו. אבל ראה מש״כ אאזמו״ר זצ״ל בשמ״ב סקנ״ב סקט״ז להשיג עליו. והחרו החזיקו אחריו כו״כ. 

אחות אמו - ברמב״ם ובשו״ע שם שה״ז כאחותו שאין לבו ש״א נוקפו, ומ״מ ה״ז דבר אסור ומגונה. וה״ה באחות אביו - ראה אג״מ שם. וכ״ה כבר בפיה״מ הנ״ל. מנורת המאור. צידה לדרך. ועוד. אמנם, באשת אחי אביו ואשת אחי אמו ה״ז איסור ממש. 

בגדר מגונה ביותר ואסור - ראה ב״ח אה״ע שם. וצ״ע מל׳ הרמב״ם בפיה״מ. וראה באו״א בשו״ת אג״מ יו״ד ח״ב סקל״ז. וראה באוצה״פ אה״ע שם סקנ״א משו״ת בתי כהונה ח״ב ס״ז. ומש״כ עליו בשו״ת שבה״ל ח״ה סקצ״ח. וראה בקרית מלך רב הנ״ל (צ, א) שהוא קצת איסור ולא רק שמכוער הדבר. ועיי״ע שם סד״ה ועתה. ובחשבונות של מצוה שם, שהוא משום מראית עין, עיי״ש. ולהעיר מכעי״ז בברכות מג, ב. אדר״נ פ״ב ה״ב. וראה באוצה״פ סכ״ב ס״א סק״ד אות ה. והעירני ח״א שיל״פ בדבריו שנראה מגונה. ולהעיר מאדר״נ פ״ב ה״ב ועוי״ל בזה בל׳ ״דבר אסור״ (וי״ג: וד״ז אסור) כיון שמצ״ע אינו אסור כשאין לבו נוקפו אלא שמגונה. ועוד שמשום לך לך לנזירא אין לעשות כן מחשש שיבוא לידי הרהור וה״ה מכניס עצמו לדבר איסור וה״ז מעשה טפשים לסמוך ע״ע. וזהו אריכות לשונו אח״כ ״שאין קרבים לערוה כלל״.

בגיל אחותו הקטנה - לא נמצא דבר ברור בזה. ובח״מ סק״ט שמותר בקטנה בת ג״ש. ועיי״ש סקי״א (ושם מיירי מקירוב בשר, ראה פני משה סק״ה). (וראה אפי זוטרי שם סקכ״ב. אבל בב״ח ובפרישה סק״ו שגם בקטנה מגונה). ויל״פ בפשי׳ דר״ל אע״פ שהיא כבר בת ג׳ ויום א׳, אבל אינו שיעור למעלה. ובב״ש סקי״ד בסו״ד העתיק רק הל׳ אחותו הקטנה. אבל בתחילת דבריו מעתיק ג״ש כנ״ל. אכן בראש פינה חלקת השדה לשם כ׳ להדיא שאחרי ג״ש אסור. וראה שו״ת להורות נתן ח״ד סק״ד. אז״נ חי״ג סנ״ז. ונ׳ פשוט שאין להתיר לאחרי גיל י״א שנה. 

ובנוגע לבעלי תשובה - ראה שו״ת משנ״ה ח״ט סרס״ט. ובאחותו כשאינו לשם חיבה - ראה שו״ת משנ״ה ח״ד סקפ״ו. ח״ה סרכ״ה. קובץ תשובות ח״ב ס״כ סק״ג. ועפ״ז י״ל וליישב הך דגיטין נח, א. ועייג״כ בשמו״ר ה, א - הובא ונת׳ באוה״ת שה״ש ח״ב ע׳׳ תרכט. ועיי״ש ע׳׳ תרל מפי׳ פמ״ג להאלשיך שה״ש ח, א (והכוונה לס׳ ערוגת הבושם לר״מ מזאמושטש (זאלקאווא, תק״ה) בפי׳ פמ״ג שליקט מס׳ שושנת העמקים). ובשו״ת משנ״ה ח״ד הנ״ל כ׳ מש״כ מד״ע. ולא נחית לזה. (ולהעיר גם מב״ר ע, יב בנשיקה של קריבות (או: קרובות) - והובא לעניננו בשו״ת מעיל צדקה הנ״ל ד״ה והנה מה שהקשה).