Halacha2goThe one minute halacha

מועתק בכאן, עתיק״א מקושי״א וחדתי״ן דאורייתא, בתוספת מרובה על ענין ראשון, ממענה לשואל כענין, צורבא מרבנן ודחיל חטאין, בהמשך לשקו״ט אצל ת״ח זא״ז בהלכה מחדדין, בהנהו חבורתא קביעין יהווין, שואלין ודורשין ומצטרפין, כד יתבין וכתבין:

כ׳ הרה״ג וכו׳ שליט״א.

גי״ה כדרך הנשר בשמים, שאלות ותשובות מן השמים, שאלה מדעת ובבעלים, ארי נעשה שואל, בשן של שוא״ל יוצאין, לתוכה נקבצין, כתב ריש מלין, ומשתכל הוית, כד מן שמיא נחית, ואצפ״ה לראות מה ידבר ומה להשיב.

לאשר שאל מעכ״ת בחכמה, במש״כ המשנ״ב סרצ״ט סק״א שבלא אכל ס״ג יכול לסמוך ולאכול אחר שקיעה״ח, והזכיר כמ״ע שלא נזכר כדוגמתו בשאר פוסקים, ומכלל דלא שמיעא להו לחלק בהכי, וגם העיר מסתימת אדה״ז בשו״ע שם - הנה, אף שבד״כ קייל״ן בכללי הפוסקים שבדבר הרגיל הו״ל להפוסקים לאיפלוגי בהכי, הנה בנדו״ד קשה לומר כן שהרי כך כתבו כו״כ עוד לפני המשנ״ב - ראה מה שקדמוהו בזה בא״א מבוטשאטש על אתר, וכן בהגהות הגר״ח צאנזיר, סדר זמנים להרי״א חבר ס״ז. ועוד. 

ועוד, שכמו שבמשנ״ב וסייעתו פי׳ כן בד׳ המג״א וכו׳ - כן אפשר לפרש בד׳ אדה״ז וכו׳. [ובלשון הרב (נדפס בקובץ ישמח ישראל חו׳ כה - לענין אחר) במענה למי שרצה לדייק בלשון אדה״ז שלא העתיק חילוק הנמצא במג״א בד׳ הרמ״א - ״ה״ה דברי הרמ״א״ - כלומר שכמו שפי׳ כן המג״א בד׳ הרמ״א, כמו״כ אפשר לומר בד׳ אדה״ז שלא העתיק כ״א ד׳ הרמ״א. והיינו אפי׳ במקום שהשמיט חילוק המובא לפניו, וכש״כ במקום שהעתיק דבריו בשלימות].

ובלא״ה, דורש עיון אם לפי סדר זמנים והרגלי אכילה בימים ההם ה״ז בגדר דבר הרגיל ושכיח טובא. ובפשטות, ככל הידוע נהגו מן קדמת דנא לאכול הרבה לפני זמן שקיעה״ח (ובכ״מ נהגו - גם לפני תפלת מנחה). ואכ״מ בזה. 

ומ״מ, בגוף הענין, ילה״ע שבשלחן עצי שטים ס״ו (ובערוה״ש ס״א. אבל עייי״ש בס״ב), ועוד, כתבו שלא לאכול ס״ג ביה״ש.

ומשו״ה, מקום קצת לקיים דברי מע״כ, אבל מטעמים אחרים, וכדלהלן. (ולהעיר גם מזה שבמשנ״ב נזקק לצרף ד׳ סברות להתירא). ולאידך, הרי ישנם גם כמה צדדים בדבר לאיסורא, וכדלהלן. וכבר דשו כו״כ ושקו״ט בחלק מסברות אלו (או דוגמתן). (וראה גם בארוכה בסדר זמנים הנ״ל, ובהערת המו״ל במהדו״ח).

[ודא״ג: להעיר שמלשונו בגוף התשו׳ מ׳ קצת שלא בא כ״א לקיים המנהג שכבר נהגו בו (משא״כ במקום שאין מנהג). וכבר אתקינו סהדותא במנהג הנ״ל בב״ח (ד״ה אסור לאכול), שנהגו כן גם בימיו (בנוגע לשאר סעודות עכ״פ), וכמ״ש שם: ממנהג זה נתפשט מכשול בכל סעודות גדולות שמתוועדים יחד ומתחילים לאכול בספק חשיכה. ולמרות המנהג לא ניחא לי׳ בהכי, וכתב תוכחת מגולה ״שזה איסור גמור ואא״פ בדור הזה למחות בידם״. ואף גם הט״ז סק״א שהליץ בעד המנהג, כתב בשפה רפה: אין להפליג המנהג. ודעת אדה״ז בזה: שאין למחות בידם כיון שיש להם ע״מ שיסמוכו אבל העיקר וכו׳. ובקו״א סרע״א סק״ג: כיון שכבר נהגו להקל והט״ז לימד עליהם זכות וכו׳ אין למחות בידם].

וכעת לגוף הענין, בטעמים הנוטים לשלילה: 

א. צע״ג אם יוצא יד״ח ס״ג בביהשמ״ש שהרי ילפינן לה מ״היום״. אבל ראה בפסקי ריא״ז (בשלה״ג פסחים קה): סעודת ביה״ש ה״ה כשבת בין בכניסתו ובין ביציאתו. 

ב. דעת המג״א סרס״ז סק״א (וכ״פ אדה״ז שם ס״ג) - באוכל סעודת הלילה ביה״ש (בתוס״ש דעיולי יומא) - שטוב להחמיר כהשל״ה לאכול עוד כזית בליל ש״ק. וגם למאי דקייל״ן מעיקר הדין שיוצא יד״ח בתוס״ש - שאני הכא שכבר חלה עליו חובת הבדלה לפנ״ז, וממילא אינו יכול לעשותו יום. ובסגנון אחר, שבתוס״ש ביציאתו ביכולתו להפסיק ולעשותו חול כל אימת שרוצה. (אבל להעיר מד׳ הלבוש או״ח סרס״ג סי״ז - סברא להיפך. וראה עוד לקמן).

ולהעיר גם מל׳ המג״א סרס״ז סוסק״א בנוגע לקידוש וסעודה מבעו״י: וטעמא שאחר פלה״מ חשבינן לילה. ומ׳ קצת מדבריו, שאי״ז (רק) מדין תוס״ש, כבד׳ הראשונים בכ״מ, כ״א ע״פ שי׳ ר״י, ודעביד כמר עביד. (וראה שו״ת בנין עולם ס״ז). ובשו״ע אדה״ז שם ס״ג: כשם שאמרו לענין תפלה כך אמרו לענין קידוש היום שיכול לקדש ולאכול וכו׳. וגם מזה מ׳ כנ״ל. ועיי״ש, שהטעם משום תוס״ש כ׳ רק במוסגר. אבל ראה שם סרע״א ס״ב. ועד״ז שם סתע״ב ס״ב. (ולהעיר יתירה מזו, מד׳ הרי״צ גיאות שהובאו בטור או״ח סרצ״ג. וראה ביהגר״א או״ח סתרצ״ב סי״ד). ובאמת מצינו כעי״ז בשו״ת רה״ג (אוצה״ג שבת חלק הפי׳ סי׳ קיט).

ועכ״ז נ׳ עיקר בכוונת המג״א לומר שאין כוונתו שזהו לר״י דוקא, כ״א שר״ל שדין תוס״ש פועל גם חלות גדר עיצומו של יום (ראה גם לקו״ש חי״ט ע׳ 58. ושם בהע׳ 27 מעורר מל׳ המג״א שיש לזה גם שם ״לילה״. ולהעיר גם מל׳ הריטב״א שבת לה, א). 

עוד יש לחלק בין תוס״ש בכניסתו ליציאתו, דלמ״ד שתוס״ש הוא דרבנן צ״ל דשא״ה שיבוא אח״כ לחיוב דאורייתא (עייי״ש במג״א מד׳ המרדכי מגילה פ״ב), משא״כ כאן.

כן י״ל שכיון שהתירו קידוש מבעו״י שמצוה לקדשו אפי׳ קודם כניסתו, ״בין קודם לשעה זו במעט״ (רמב״ם שבת פכ״ט הי״א), משו״ה הותר גם לסעוד סעודתו אז, שקידוש הוא במקום סעודה (ראה בנין עולם שם. וראה גם שו״ע אדה״ז סרע״א שם שתלה הדברים זב״ז. אלא שלא נתפרש שם שיוצא יד״ח סעודת שבת. וצ״ע. והעיקר, ששם הוא מדין תוס״ש. ועיי״ע מש״כ לבאר בערוה״ש סרס״ז ס״ה. ולא בי׳ כל צרכו), משא״כ לענין ס״ג.

והנה, עכצ״ל ולחלק בין תוס״ש בכניסתו ליציאתו, שהרי תוס״ש ביציאתו אינו שייך לדברים התלויים בקדושת היום (כד׳ אדה״ז סתצ״א ס״ג. ועד״ז הוא במנ״ח מ׳ שכג), אף שבכניסתו יוצא אז יד״ח קידוש וכו׳. ועל כרחנו כנ״ל. 

[ובאמת, כן מוכח מדין קידוש בביה״ש (דלקמן) שלא הותר מדין תוס״ש כ״א מחמת ספק יום. והרי לא התירו לקדש לאחרי צאה״כ, למרות מצות תוס״ש בשיעור מועט עכ״פ. (ואולי לפי שאין לזה שיעור, ובמשהו יוצא יד״ח). וגם בביה״ש - התירו רק ללא שו״מ, מספק. (ויל״ד, שאין מקום לקידוש ליל שבת שענינו - לקדש היום בכניסתו - לאחר יציאתו).

וכן מוכח מדין הזכרת מעין המאורע, שטעם המחייבים הוא משום דאזלינן בתר התחלת הסעודה, ולא משום תוס״ש, וע״כ ה״ט שלכל מילי כבר פנה יום. וראה שו״ע אדה״ז סתצ״א שם. ולהעיר ממג״א סקפ״ח סקי״ח שגם המדקדקים לא נזהרו בתוס״ש ביציאתו. וראה שו״ת  דברי יציב או״ח ח״ב סרי״ט].

אמנם, בשלה״ג הנ״ל ל״מ לחלק בהכי. 

אבל לכאו׳ י״ל ראי׳ אלימתא להתיר לקיים ס״ג בביה״ש, והוא מד׳ הרשב״ם פסחים (קה, א - ד״ה הבדלה) בטעם שהתחיל אינו מפסיק ש״זהו כבוד שבת שיהא גומר סעודתו״, ולכאו׳ תמוה איזה כבוד שבת שייך באם כבר עבר ופנה יום (את״ל דמיירי גם משחשיכה, ודס״ל לרשב״ם שרק מצאה״כ אסור להתחיל). ומינה שגם בכה״ג קדושת שבת עלה, ויכול לקיים סעודת היום.

אלא שד״ז לא ניתן להיאמר, שלא מצינו בשום דוכתא להתיר לקיים ס״ג משתחשך משום תוס״ש. (וראה שו״ת משנה שכיר ח״ב סרל״ג. וצ״ב). ועכצ״ל בפי׳ דברי רשב״ם עדמש״כ רבינו בחיי בשולחן של ארבע (ש״א - הביאו המג״א סרצ״ט סק״ב) שבמפסיק סעודתו ה״ז נראה כמגרש המלך.

וגדולה מזה מצינו - גוף החיוב דסעודת מצוה מלכה, אף שכבר יצא המלך.

(ולהעיר ממש״א בפסחים קג, א לריב״ח שההבדלה היינו ליווי המלך. ולכאו׳ לא מצינו שם בגמ׳ שחולקים עליו בגוף המשל. (וראה משנ״ת אצלנו בקובץ באתרא דרב חו׳ ג הע׳ 59). וראה גם פירש״י ד״ה המבדיל - שבת, קנ, ב. שו״ע אדה״ז סרצ״ט סט״ו. וי״ל, דהבדלה היינו  ליווי בתוך העיר, אבל מלוה מלכה היינו לאחרי יציאתו מן העיר - ראה שו״ע אדה״ז סי׳ ש ס״ב: ללות את השבת אחר שיצא כדרך שמלוין את המלך אחר שיצא מן העיר. ונת׳ בלקו״ש חל״ו ע׳ 72 ואילך).

ג.  עוד להעיר שהמצדדים לקולא צירפו שי׳ הרז״ה וכו׳ (ראה בארוכה במשנ״ב בבה״ל שם) וכן דעת הט״ז - והרי אדה״ז נוטה מאד נגד הנ״ל, וכמו שהאריך בקו״א בסרע״א. אלא שהו״ע כ׳ בהמשך דבריו שם שלענין הבדלה אין למחות. 

ד. יש שכתבו להקל כן בצירוף שי׳ ר״ת, והרי אדה״ז לא ס״ל כוותי׳ בסידור. וכ׳ שאין לסמוך כלל ע״ז.

ואיך שיהי׳, הנה בעיקר הענין לא נפק״מ מידי, שהרי שקו״ט הנ״ל שייך לכל הדעות לאחרי השקיעה, למר כדאית לי׳ ולמר כדאית לי׳.

ה. בכ״מ - ותלוי בהאופק - ה״ז ממילא חצי שעה לפני זמן ק״ש ומעריב. וממילא אסור מטעם זה, ראה מג״א סק״ב. ולעיל - סרל״ה סק״ד. א״ר סק״ו. משנ״ב בשעה״צ סק״ד. בא״ח ויצא ש״ב סי״ח. (וצ״ל בד׳ המשנ״ב שלא יועיל הסברא דאתי עשה דרבנן ודחי ל״ת דרבנן, בודאי איסור וספק עשה).

אבל ראה תו״ש סרצ״א סק״א. הגהות הגר״ח צאנזיר בגליון השו״ע. וראה קצוה״ש סצ״ד סק״ו. ועיי״ע בשש״כ פנ״ו הע׳ יז.

וי״א שגם משום הבדלה אסור לאכול ח״ש לפניו (ראה מש״כ בדה״ח דיני איסור אכילה קודם הבדלה ס״א).

אלא שמ״מ יכול לאכול עד כביצה. (אולם לכמה דעות א״י ס״ג אא״כ אוכל כביצה או יותר מכביצה - ראה שו״ע אדה״ז סרצ״א ס״א). וגם שומר מהני, עכ״פ לדבר מצוה. (ראה קו״א לשו״ע אדה״ז סתל״א סק״ב). וגם יש לצרף דרבים מידכרי אהדדי (א״ר מבוטשאטש שם). ואכ״מ. 

ו. מקום לומר שאכילה בביה״ש לפני הבדלה הוא ספק סכנה, וחמירא מאיסורא. ושוב נתעוררתי מח״א שליט״א שככל הדברים האלה כ׳ בפי׳ שבעת הנרות לתשב״ץ קטן סט״ז, יעו״ש. 

ועוד חשש שגוזל את המתים בביהשמ״ש. וגם ד״ז חשש סכנה.

ז. ק׳ לומר שידחה האיסור מצד ס״ג, שהרי סעודה ג׳ היא דרבנן (לרוה״פ והכי קייל״ן להלכה). אבל הבדלה עיקרה מדאורייתא, לכמה דעות, וכש״כ הבדלה בתפלה. 

ח. ועוד להעיר שמצאתי דבר פלא, בהגמ״יי שבת פכ״ט סק״מ, והב״ד במג״א סרס״ט סק״א, דמשמע לפו״ר מדבריו שאיסור אכילה לפני קידוש הוא דאורייתא! ולכאו׳ י״ל דה״ה לפני הבדלה, להאומרים הבדלה מדאורייתא.

אלא שד״ז נסתר מחמתו מד׳ כל הפוסקים שנקטו בפשטות שאינו אסור כ״א מדרבנן. וכן מוכח באין לו אלא כוס א׳ שמניחו לאחר המזון (ברכות נב, א). (וראה הגהות רעק״א למג״א סער״א סק״ב. דע״ת למהרש״ם סקס״ז).

וגם לענין קידוש - יל״פ בדוחק בכוונת הגמ״יי ש״איסור עשה״ דרבנן הוא, וקאי להשי׳ דאיסור ספי׳ במאכ״א הוא גם בדרבנן. וראה דברי צבי עהמג״א הנ״ל. ובמחה״ש שם מפרש שגוף הקידוש ללא יין הוא עשה. ועד״ז בדרישה שם סק״ג. והיינו שכיון דל״ש איסור ספי׳ בגוף מצות קידוש שהוא איסור עשה, כש״כ וק״ו לענין אכילה לפני׳.

אבל אין הדברים מחווורים כ״כ בל׳ הגמ״יי. וכן בברכות מהר״ם סי״ז, מקורו דהגמ״יי.

ומצאתי און לי, שבהגהות ברוך טעם (נד׳ בשו״ע מהדו״ח, ובקובץ ברוך טעם ח״ב) אכן פי׳ שהדברים כפשוטם, שמ״ע דאורייתא שהטעימה הראשונה בשבת תהי׳ בהזכרת שבת. והדברים מחודשים, ולע״ע לא מצאנו סמך לדבריו בשום דוכתא. וגם לדבריו, ק׳ להעמיס סברא זו לגבי איסור טעימה קודם הבדלה. 

ומ״מ, עדיין מקום אתנו לומר דלמ״ד הבדלה מדאורייתא אין מקום להתיר לאכול לפני הבדלה אפי׳ לקיים מצות ס״ג - ראה תורי״ד (פסחים קב, ב ד״ה ואם), באין לו אלא כוס א׳, שאוכל ומברך על כוס ברהמ״ז, ומשלשלן כולן לאחריו - שכ״ז לענין הבדלה שהוא מדרבנן, משא״כ בקידוש שהוא מה״ת לא שרינן לי׳ לאכול בלא קידוש. ואכן ברמב״ם דס״ל שההבדלה מה״ת לא הביא הלכתא דמניחו לאחר המזון. ולפ״ז הה״נ שאין להתיר עבור ס״ג. אבל ראה במכתם ברכות (נב, ב) בדעת הרמב״ם, דס״ל שברכהמ״ז אינה טעונה כוס. וסרה הראי׳. 

ט. י״ל שאין להתיר משום מצות ס״ג, שהרי ספק אם יוצא יד״ח אז, כנ״ל, וממילא אסור להיכנס לבית הספק  לעבור על (ספק) איסור מתק״ח בקום ועשה. ובסגנון אחר דכיון שספק אם יוצא - פטור הוא, דסד״ר לקולא, וממילא אי״ב קיום מצוה. וכמ״ש הראשונים (ר״ן וריטב״א סוכה מו, ב. וראה מג״א סתרנ״ב סק״א. משנ״ב שם סק״ב) לענין לולב ביה״ש בשאר הימים. או״י שכיון ששניהם דרבנן, שקולים המה, ושוא״ת עדיף. 

יו״ד. כיון שלהלכה כשאא״פ כלל בענין אחר (כערב פסח שחל בשבת) יכול לסמוך להקל שא״צ פת בס״ג - והרי רובא דרובא אוכלים משהו במשך היום - נמצא שבנדו״ד פטור מס״ג כיון שגם בזה אא״פ בע״א, דאריא הוא דרביע עלי׳. ול״ג מאיסור אכילת סעודה בערב פסח. ובסגנון אחר, שכיון שבמקום הצורך סומכים שא״צ פת, עכצ״ל שכ״ה מעיקר הדין.

אלא דנחתינן בהכי להשקו״ט אם צריך כוונה בסעודות שבת (ראה ערוה״ש או״ח סרצ״א ס״ו). ולכאו׳ תלוי אם דאורייתא או דרבנן הוא. אלא, שמסברא ל״ש מכפאוהו ואכל מצה שיצא ביודע שהלילה פסח, שכן נהנה. (ובמק״א ראיתי למי שכתב דעדיפא מינה, ושגם בשגגת שבת יצא, כל שגופו מעונג, משא״כ באכילת מצה שבאינו יודע שהלילה פסח אי״ז אכילה של מצוה).

ויש לחלק, ובהקדם ענין דוגמתו, שידועה הקושיא בשכח לקדש קידוש היום, ושתה כבר יין לפנ״ז, הכי נימא שיצא יד״ח קידוש (ובאחרונים העלו בכמה אופנים כדת מה לעשות בנדו״ז). ויתירה מזו, שבאמת ילה״ק כן גם באוכל פת, שהרי לכמה דעות יוצא יד״ח קידוש גם בפת. ובהכרח לומר בזה, שעיקר מצות קידוש - גם דקידוש היום - אינו שתיית היין כ״א שיהא ניכר שמקדשו לשבת, וכל שלא כיון לקידוש ה״ז ברכת הנהנין סתם (ראה בזה בהר צבי פסחים קב, ב. שלחן שלמה סרפ״ט).

ומעתה, ה״ה לענין סעודת שבת, שאינו דומה לשאר מצות שהגוף נהנה מהן, ולדוגמא באכילת מצה, שכל שאכל חפצא דמצה יצא יד״ח מצה, אבל בסעודת שבת באם לא כיון להתענג מחמת שבת, מקום לומר שחסר העיקר ולא יצא. 

יא. ועפ״ז, למנהג חב״ד ודאי אאפ״ל שידחה, כיון שבלא״ה אין מקפידים ליטול ידים בס״ג. (וכש״כ לדעת מהרי״ל בהגהה לשו״ע אדה״ז סקפ״ח ס״י שגם בשאר סעודות שבת א״צ לחם גמור). ומ״מ, נפק״מ לגבי אכילת שאר דברים באופן שלא אכל לפנ״ז, או כשלא כיון (את״ל שצ׳ כוונה, כנ״ל). כמו״כ מובן ופשוט, שלפי האמת יש לחקור עד״ז גם לגבי אכילת סעודה ב׳ בשעת ביה״ש, במי שלא אכלה לפנ״ז. 

יב. בגוף סברת המשנ״ב שספק מ״ע דוחה ספק איסור דרבנן - הרי כו״כ דחו דבריו והוכיחו מכ״מ שאינו. ואכ״מ בשקו״ט בזה. 

יג. ועוד ילה״ע ממש״כ אדה״ז בשו״ע סקפ״ח ס״ו: שאין עוברים אפי׳ על איסור קל של דבריהם משום מצוה עוברת. אלא שמצינו בכ״מ שהתירו איסור זה בכמה אופנים, ראה עוד מזה בדברינו לקמן. (ולהעיר מחי׳ הגרא״מ הורוויץ פסחים קב, ב שאינו איסור כ״כ, יעו״ש). 

יד. וכמדומה שיש שכתבו עוד בזה, שלהדעות שאסור לאכול מביה״ש, וה״ט שביה״ש ה״ז כבר זמן הבדלה, אי״ז בגדר ספק איסור כ״א ודאי איסור. (וראה כעי״ז בתורת חיים פעסט סרס״א). ורק שמצד פלוגתת הראשונים בזה - ה״ז ספיקא דדינא. ועצ״ע שלפ״ז ליתסר מפלה״מ, שבאנוס יכול להבדיל מפלה״מ. ובפרט לפמש״כ הרמב״ם שמצות זכירה, היינו הבדלה, כולל גם ״קודם לשעה זו מעט״. ועכצ״ל ולחלק באיזשהו אופן. (וראה משנ״ת אצלנו בגדר הבדלה מפלה״מ בקובץ באתרא דרב חו׳ ג הע׳ 57). ותן לחכם ויחכם עוד.

טו. ועוד להוסיף ע״פ סברת כמה אחרונים שביה״ש אינו לא יום ולא לילה. ולהעיר משו״ת הרדב״ז (ח״ד סי׳ א׳שנג) שספק ביה״ש אינו ספק השקול ואינו נכנס לבית הספק. ולהעיר גם ממ׳ אדה״ז בסי׳ (בכ״מ) דלא ניחא לי׳ לצרף ספק ביה״ש בגדר ספק, ולדוגמא, שאין מברכים על הציצית אחר שקיעה. אלא שזהו לענין ברכה. וי״א דהיינו ע״פ קבלה (ראה שע״ת סי״ח ע״פ האריז״ל). 

טז. ואוי״ל מילתא חדתא, שכיון שסעודת שבת משום עונג הוא, הרי במקום חשש איסור ל״ג ממי שאכילה מזקת לו, שצער הוא לו. (ועד״ז התירו לבטלה בשביל תענית חלום אי משום שיקרע גזר דינו או שתענית זה תענוג לו). אבל טובא יש לחלק. וק״ל. 

לאידך גיסא, כו״כ סברות בעניננו לקולא (וראה גם שו״ת מנח״א ח״א סל״ג), נוסף להנז׳ בין השיטין לעיל: 

א. לכמה דעות - ס״ג היא מדאורייתא. ועכ״פ, מדברי קבלה. ולאידך, אכילה לפני הבדלה על הכוס (זולת מ׳ הגמי״י הנ״ל), נקטינן שהוא דרבנן. 

וי״ל דוגמא לדבר: מש״כ במשנ״ב סרע״א בשעה״צ סקמ״ז (במש״כ הפמ״ג שם במ״ז סקי״א) בשכח לקדש קידוש הלילה שמקדש בביה״ש בלא שו״מ, לפי שחיוב קידוש דוחה איסור טעימה קודם הבדלה. (וצ״ע בדעת המשנ״ב, מדוע נזקק לטעם שקידוש עיקרו דאורייתא,  שלדבריו, בלא״ה ידחה ספק חובת קידוש ספק איסור אכילה לפני הבדלה. כן להעיר במש״כ שם, שבאופן שחייב מה״ת בקידוש יקדש בשו״מ, דמ״ש מקיום מצות שופר ולולב ביום ראשון בביה״ש שהוא בלי ברכה. ויש לחלק). 

ב. עוד להעיר שיש לס״ג אסמכתא דאורייתא מקראי ד״היום״. ומצינו בכ״מ חומר בדרבנן שיש לו אסמכתא מדאורייתא לגבי שאר דרבנן. 

ג. אדה״ז כותב שאין למחות ביד המקילים. וכש״כ שיש לסמוך כן לצורך מצוה עוברת דס״ג. ולהעיר מכעי״ז מש״כ בס׳ הפרנס סנ״ד להתיר לאכול מצה בע״פ שחל בשבת משום ס״ג. והוא פלאי. 

ד. ובאמת י״ל יתירה מזו, ובהקדם, שמצינו לאדה״ז בשו״ע סתע״ג ס״ז בשכח להבדיל שטועם ירקות קודם הבדלה שלא יהא כמוסיף על הכוסות, אף שהוספה על הכוסות לכאו׳ אינו איסור מדינא דגמ׳, משא״כ איסור טעימה קודם הבדלה (ראה משה״ק במשנ״ב בבה״ל ד״ה עד שהתחיל). והדברים טעונים בי׳. ובכ״מ כתבו ליישב בכמה אנפי.

ולכאו׳ בדוחק גדול מקום לומר ולפרש בדעת אדה״ז שמשום הוספה על הכוסות ה״ז בדוגמת מי שאין לו יין. ואף שבמצפה שיהי׳ לו אח״כ - אסור לאכול, י״ל שכמו שהתירו לו לטעום וא״צ להתענות (באם אינו מצפה שיהי׳ לו למחר), שמשום רעבונו סגי להתיר לו איסור טעימה קודם הבדלה, הה״נ שהתירו בכדי שלא להוסיף על הכוסות. ועפ״ז י״ל דכש״כ בעניננו - בכדי לקיים מצות ס״ג.

אבל האמת יורה דרכו בדעת אדה״ז (והעירני לזה אחי וראש הרמ״ש שליט״א), שדבריו מוכרחים, ובהקדם סוגיית הגמ׳ (פסחים קה, ב) שבאין לו אלא כוס א׳ מניחו לאחר המזון, ודוחה איסור טעימה קודם הבדלה. [ולהעיר ממשנ״ת בקו״א סרצ״ו סק״א במה שכוס ברהמ״ז חמיר מאיסור טעימה קודם הבדלה, כיון שבאוכל ואחר מבדיל לא חיסר כלום ממצות הבדלה, משא״כ במברך בלא כוס חיסר מצות הכוס לגמרי. ודו״ק]. ועו״ש בגמ׳ שאאפ״ל שישייר הנותר לכוס ברהמ״ז, לפי שטעמו פגמו. והקשו בתוס׳ (קו, א ד״ה קפיד) שהרי קפידא דפגימה הוא רק לכתחילה, והיאך התירו לאכול קודם הבדלה משום זה. ובתורי״ד שם ד״ה קפיד: אפ״ה דחינן לאיסור אכילה וכו׳ דכל היכא שום דרכא [אוצ״ל דררא או סרכא] דאיסורא לא קפדי רבנן. (ועדמש״כ בתוס׳ (ד״ה ומניחו - קב, ב): דודאי בחנם אין לו לאכול קודם הבדלה. ולאידך בתוד״ה ולא - שם קג, ב: פעמים מברכים ברהמ״ז בלא כוס. ובפשטות, היינו גם למ״ד שטעונה כוס. ועכ״ז, התירו לו לטעום עבור הכוס. ולכאו׳ נ׳ פשוט שגם למ״ד טעונה כוס וחייב לחזור אחריו, עדיין אינו חוב גמור כשאר מצות. אמנם, כמדומה שראיתי באיזהו מקומן בדעת הזהר שכוס״ב דאורייתא. וראה בזח״ב קצ, א. ושם, שגם נשים וקטנים חייבים בו, אף שפטורים מן המצות. ונת׳  בתורת מנחם תפארת לוי״צ ע׳ רכג ואילך).

ויש להמתיק הדברים, דיסוד איסור אכילה קודם הבדלה הוא משום בזיון המצוה, או באו״א כיו״ב (ויש מי שכתב ע״ד אכילה לפני קיום מצוה. והאריכו בזה בכמה דוכתי. וראה עוד בשו״ת צי״א חי״א סל״ד), משא״כ בדאיכא דררא דאיסורא.

ועפ״ז, משה שפיר קאמרת, שהכל בהיר ונהיר וצהיר בדעת אדה״ז, שאיסור הוספה על הכוסות דוחה ג״כ  מה״ט לאיסור טעימה קודם הבדלה. ומזה מובן במכ״ש לעניננו בחובת ס״ג (ואף שמקום לדחות דשאני דחי׳ מחמת חשש איסור לדחי׳ מחמת מצוה עוברת - מ״מ, ל״ג מחובת כוס לברהמ״ז).

ויל״ע היטב, אם שאר הראשונים חולקים בזה, מזה של״כ לתרץ כנ״ל - ראה פסקי הרא״ש ברכות פ״ח ס״ב ובק״נ פסחים פ״י סק״פ. (וראה בהערת המהדיר לתוס׳ ר״י שירליאון ברכות נב, א ד״ה טעמו שר״ל שהדבר לא יצא מפי הרא״ש. עייי״ש טעמיו ונמוקיו). 

ולכאו׳ נראים הדברים דהא מילתא בפלוגתא תליא, שבמאירי ברכות נב, ב פי׳ בדעת הראב״ד שהתירו לו לטעום קודם הבדלה באין לו אלא כוס א׳, גם למ״ד ברכהמ״ז אינה טעונה כוס, כדי שמ״מ יהא הדבר הדור לו לברך על הכוס. ובתוס׳ ר״י שירליאון שם: שחביב לו ברכהמ״ז על הכוס. אבל אנן קייל״ן שלמ״ד ברהמ״ז אינה טעונה כוס, גם באין לו אלא כוס א׳ אסור לו לאכול קודם הבדלה (ראה שו״ע אדה״ז סרצ״ו סי״ג ובקו״א שם סק״ב. וראה בארוכה אצלנו בבי׳ ד׳ אדה״ז במ״מ וציונים להלכה יומית אות שיא).

אלא שאין בזה כדי דחי׳, דסו״ס שאני מצוה מן המובחר דכוס ברהמ״ז, שאינה מצוה גמורה בכדי  לדחות איסור טעימה קודם הבדלה (עייי״ש בשו״ע אדה״ז) משא״כ חובת ס״ג שהיא חובה גמורה. (ובדא״ג, להעיר מס׳ העתים ע׳ 214 בשם ר״ש הנגיד שאין להוכיח מהא דאין לו אלא כוס א׳ לגבי דין התחלת סעודה ביה״ש). 

כן ילה״ע בכ״ז, שהרי בטעם קודם הבדלה אי״ז רק דין איסור אכילה, כ״א שפועל עי״ז שאין גוף הבדלתו כהוגן, לפי שטעם קודם לה (ראה ל׳ אדה״ז סרצ״ד ס״ג. ולשונו מורה שה״ז חסרון בגוף ההבדלה. וכ״מ בחי׳ הרשב״א (ברכות לג, א) והרא״ש (שם פ״ה סי״ד), ודלא כד׳ הרר״י (ברכות כג, ב - בדפי הרי״ף) שהוא משום קנס). ועפ״ז, כתבו לומר שיתכן שכ״ה גם באכל בהיתר (ראה בהעו״ב הל׳ קידוש והבדלה (שע״י כולל צ״צ) שם). וכש״כ בנדוננו, שלהדעות שאסור לאכול בביה״ש, פשוט שגם בעשה כן מחמת חובת ס״ג, בשכח להבדיל בתפלה, חוזר ומתפלל. ואכמ״ל עוד.

[והנה, תוך כדי כתיבה, עלה בדעתי כעת לפרש בד׳ אדה״ז בדין טעימת ירקות קודם הבדלה בליל פסח, באופן מחודש, דשאני הכא דקאי בליל יו״ט, שכל עיקר חובת הבדלה בין קדש לקדש הוא רק מדרבנן (וכמשנ״ת אצלנו באורך בקובץ באתרא דרב הנ״ל) וא״כ מקום יותר להקל בדין טעימה (בקידש כבר). ובמק״א (ראה אצלנו שם. ואכ״מ) נת׳ שגדרו דין בקדושת יו״ט, וא״כ כל שיצא ידי קידוש אין איסור גמור בטעימה לפני הבדלה, ועכ״פ אפשר לדחותו בקל.

אבל להעיר, שמצינו להדיא בשכח לומר ותודיענו וטעם קודם הבדלה בליל יו״ט, שחוזר ומתפלל לפני הבדלה, ושאין מקום לחילוק בדין בענין זה (תוס׳ הרא״ש ברכות לג, ב בשם י״מ. ראש יוסף להפמ״ג שם מד״ע (ושם, כשטעם לפני קידוש). מט״א סתקצ״ט ס״ו. משנ״ב סרצ״ד ד״ה ואם טעה בשם הפמ״ג. וראה מה שנסתפק בזה בדביר הקודש פסח סכ״ג, והב״ד המשנ״ב. ולא ראה ד׳ תוס׳ הרא״ש. וראה משנת חיים חולין סכ״ג)].  

ה. עוי״ל שלביהשמ״ש באפוקי יומא יש חזקת יום, וכמו שמצינו חילוק בזה לענין שבותים בביה״ש. וממילא מצד הספק - אא״פ להפקיעו מחזקתו (לענין קיום ס״ג, ועד״ז לענין איסור אכילה לפני הבדלה). 

ו. בנוסף לסברת המשנ״ב שאפשר לצרף ביהשמ״ש דר׳ יוסי. וממילא עדיין יום הוא - הרי דעת אדה״ז בסדר הכנסת שבת להתיר תפלת מנחה בביה״ש דל״ג מאיסורי שבות שהתירו בביה״ש. ודון מינה לענין אכילת ס״ג. וראה עד״ז בזכרון יוסף סקנ״ו. 

כל קבל דנא, נהרא נהרא ופשטי׳, ומקום בראש להניח מנהג ישראל, כהנה וכהנה, החדל יחדל, והסועד יסעוד.

ובכל אופן, לכל הסברות, לכאו׳ עדיין צ׳ ליזהר (משום איסור אכילה לפני הבדלה או לפני ק״ש של ערבית) שלא לאכול יותר מכביצה, או לאכול רק יותר מעט מכביצה. ותו לא מידי.

גם שקו״ט בנדו״ז אם מזכיר מעין המאורע בברהמ״ז בכה״ג.

כן צ״ב, להדעות ששיעור סעודת שבת בכביצה, אם סגי באכילת כזית לפני בביה״ש, הן מצד חובת ס״ג, והן בנוגע לדין הזכרת מעין המאורע. (ראה שולחן שלמה סרס״ז ס״א שהנמצא כבר בסעודה סגי לי׳ באוכל כזית, כיון שעיקר חובת (יותר מ)כביצה היא בכדי לאשווי׳ קבע. ועפ״ז מקום לומר שהה״נ בעניננו, שכיון שימשיך אכילתו אח״כ באופן של קביעות, ה״ז בגדר אכילת קבע. אלא שהא גופא צ״ע אם הותר לו. ועוד שבשו״ע אדה״ז סרצ״א ס״ג מוכח דלא כדבריו. ולאידך, להעיר שבסרס״ז ס״ג כתב אדה״ז ״לפחות כזית״. ולעניננו - ראה בקצוה״ש סצ״ד בבדה״ש סק״ג: כזית). ואכ״מ. 

ומש״כ בפנים להתיר מיד לאחרי שקיעה״ח - נוסף לזה שבכ״מ מרויחים בזה גם שהוא לפני ח״ש קודם צאה״כ, העיקר ששקיעה״ח שבלוחות בד״כ הוא לפי גובה הים, ומדינא צ״ל שקיעה״ח מראשי האילנות והבתים הגבוהים. ועוד זאת שלדעת אדה״ז בס׳ הכנסת שבת, שקיעה האמיתית מאוחרת הימנה, ע״פ ראשי ההרים הגבוהים שבא״י. וד״ז דורש בירור בפ״ע, ואא״פ כעת במסגרת זו להיכנס בהנ״ל. 

ועוד יש להאריך בגדר התחיל בסעודה שא״צ להפסיק, אי צ״ל בפת דוקא, או גם במזונות, או מיני תרגימא. (ראה ערוה״ש סרצ״א ס״ה. קצוה״ש שם. וכבר העירו שדבריו אינם מוכרחים). ובכ״מ האריכו בזה ע״פ דיוקי ל׳ הראשונים בנדון. ועיקר סברת הראשונים בסוגיין, שבמקום קביעות א״צ להפסיק. ולאידך, ששתי׳ לאו דבר חשוב הוא. ובלבוש סרצ״ט ס״א הוסיף, כיון דקבע לכבוד שבת נמשך השבת עם קביעתו. ולכאו׳ עפ״ז ה״ה שבאכילת מזונות א״צ להפסיק. (וראה שש״כ פנ״ט הע׳ מז. שו״ת שבה״ל ח״ח סל״ו. ועוד). אבל י״ל שכיון שמברך במ״מ ע״כ דלא קבע עלה. ולאידך, לכאו׳ גם באכילת עראי שייך קביעות ד״לקיבעא קמא הדר״. 

ובפרט, יל״ע בזה ע״פ הגהת מהרי״ל בשו״ע אדה״ז סקפ״ח ס״י שיוצא בזה יד״ח סעודת שבת. אלא שאין הכרח ללמוד מגדר סעודת שבת לגדר קביעות בנדו״ד. ועכ״פ, במיני פירות, ודאי דל״ש בזה קביעות, שאפי׳ באוכל הרבה ה״ז דרך עראי.

(אבל להעיר, שלכמה דעות שבת קובעת אפי׳ בפירות. ומפורש יוצא בתוס׳ הרא״ש פסחים קה, א שפי׳ שבת קובעת היינו בהתחיל לאכול פירות לפני קידוש. וא״כ מה שאינה קובעת להבדלה היינו שא״צ להפסיק. וראה בארוכה בשו״ת אבני לוי סי״ט. אור לנתיבתי קונ׳ אהל מרים ס״ו. חמודי ציון פסחים שם).

וכבר ארכו הדברים יתר על המדה. ופה אשים קנצי למלין.