Halacha2goThe one minute halacha

פרטי הדינים - ברמב״ם יסוה״ת רפ״ה ובנו״כ. טושו״ע יו״ד סקנ״ז ובנו״כ. ואף שדעת הרמב״ם שבשאר עבירות אם נהרג ולא עבר מתחייב בנפשו, ״אבל שלמים וכן רבים סוברים דאם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו״ (כל׳ הכס״מ שם). ולכמה דעות, כ״ה אפי׳ כשאינו מכוון להעבירו על הדת - ראה בלקו״ש חל״ה ע׳ 270 הע׳ 20. וש״נ. וכתבו הפוסקים (נמוק״י סנהדרין ספ״ח - הובא בכס״מ ובב״י שם. וראה גם בש״ך סק״ב בסופו) שגם לדעת הרמב״ם ״אדם גדול וחסיד יר״ש ורואה שהדור פרוץ רשאי לקדש את השם ולמסור א״ע אפי׳ על מצוה קלה כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם ולאוהבו בכל לבם״.

והנה, כו״כ שיטות בדיני קדה״ש, יהרג ואל יעבור והמסתעף, ואא״פ לפורטם כי רבים הם. וראה גם בס׳ אהלי יוסף דיני קדה״ש. והרוצה שיחכים, יעיין בהנסמן בס׳ בכל נפשך (וינברג) ס״כ. הנסמן באנציקלופדיא תלמודית ערך יהרג ואל יעבור.

אמנם, בנוגע לחולה בשבת ויוהכ״פ - ראה ר״ן יומא פב, א ד״ה חוץ: וכי חשיב״ס ואמרו בקיאין לחלל עליו שבת מדת חסידות לו שימנע עצמו, אינו אלא שופך דמים. ועד״ז בחיבור התשובה להמאירי מ״ב פ״י (ע׳ 471). וראה מג״א סשכ״ח סק״ו (ע״פ שו״ת הרדב״ז ח״ד סס״ז (א׳קלח)). שו״ע אדה״ז שם סי״א. שו״ע אדה״ז סתרי״ח סי״א. ועד״ז הוא לענין מאכ״א בחושב״ס. וראה בשו״ת הרדב״ז ח״ג סתתפ״ה (תמד) מש״כ לבאר בהחילוק בין זה למס״נ בשאר עבירות. ובפשטות, להדעות שמותר למס״נ גם במכוון האנס להנאת עצמו - שאני קדה״ש ע״י אנס, שסו״ס נתקדש השם עי״ז לעיני העמים (ראה שו״ת הרדב״ז שם א׳קסג), משא״כ בחולה. 

ואולי ילה״ע מכעי״ז מהחילוק (להיפך) בין מתרפא בג׳ עבירות שנענש לנאנס ועבר ולא נהרג - ראה שו״ת חמד״ש סל״ח (ועוד) - הובא ונת׳ באג״ק ח״א ע׳ רלו בהע׳. וראה לקו״ש חכ״ז ע׳ 134 הע׳ 13. שיחת פורים תשי״א. ולהעיר מלקו״ש חכ״ה ע׳ 215. [וחקרוה שרים בנוגע למס״נ שלא לאכול מאכ״א מחמת הרעב במחנות השמד, שג״ז אונס מבחוץ]. 

ולכאו׳ יש להמתיק הדברים, לפמשנ״ת בגדר פקו״נ דוחה שבת, ושאינו דומה לדין יעבור ואל יהרג - ראה לקו״ש חכ״ז ע׳ 133 ואילך. אלא, שהבי׳ שם לכאו׳ אינו שייך לשביתת יוהכ״פ (ועאכו״כ - לדיני מאכ״א). [וראה בשו״ת אגודת אזוב ח״ב סי״א (ונד׳ גם בשו״ת אבנ״ז חו״מ סקצ״ג) טעם מחודש להתיר להחמיר בחולה שלא לאכול מאכ״א, שיכול לסמוך על שי׳ הראשונים שאין לדרוש ברופאים. וראה בשו״ת יבי״א ח״ד חו״מ ס״ו סק״ד. וש״נ]. 

ובענין מס״נ להצלת חבירו, האריכו טובא בכ״מ - וזהו בנוסף להשקו״ט בכ״מ (נסמן גם בלקו״ש דלקמן) אם מותר (או מחוייב) להיכנס לספק סכנה להציל חבירו מסכנה ודאית (ראה שו״ע אדה״ז סשכ״ט ס״ח. חו״מ הל׳ נזקי גו״נ ס״ז. ונת׳ בלקו״ש חכ״ח ע׳ 153 הע׳ 19 ובשוה״ג. וראה גם חל״ח ע׳ 128) - דהנה מסתימת הפוסקים משמע שאין להתיר בזה (וע״כ לא נחלקו אלא בספק סכנה, כנ״ל). אבל מסברא, עדיין מקום לומר, דלדעת הסוברים שמותר למסנ״פ על שאר מצוות, מותר גם בזה. וי״א יתירה מזו, שגם לדעת מותר לו למס״נ בכדי למנוע שפיכות דמים של אחר. ובכ״מ כתבו לחלק באופנים שונים: מס״נ עבור רעהו כנפשו, עבור ת״ח וגדול, עבור הצלת רבים, וע״ד מס״נ שבשעת מלחמה. ועוד כיו״ב. ויש שהעירו גם ממעשה יונה הנביא, וכתבו לבאר באופנים שונים.

ובפרטיות: ראה פסחים נ, א ובפיר״ח ובפירש״י. ב״ב י, ב ובפי׳ רגמ״ה (הרוגי לוד) - הובא בישוע״י סקנ״ז. חזו״א חו״מ סנהדרין סכ״ה. וראה ס״ח סתרצ״ט - הובא בשכנה״ג בהגב״י יו״ד סקנ״ז סקל״ה. וראה מו״ק להיעב״ץ סשכ״ט (ועיי״ש שהביא מש״כ הו״ע במק״א). שו״ת יד אליהו סמ״ג. דברי ירמיהו יסוה״ת רפ״ה (ועייש שר״ל להתיר גם לדעת הרמב״ם, כנ״ל). שו״ת משפט כהן סקמ״ג ואילך. חבלים בנעימים ח״ג סק״ח. מנחת שלמה תנינא ספ״ו. צי״א ח״ח סכ״ה סק״ה. ולהעיר מרע״מ פ׳ תצא (זח״ג רפא, א - הובא בתניא (פ״י. פמ״א. פמ״ד) ובכ״מ בדא״ח.  ולהעיר משיחת ש״פ צו תשי״ד (שאסתר לא הלכה לשאול, וע״פ דין הי׳ אסור). ובכ״מ נזכר ע״ד מס״נ בפועל עבור אהבת ישראל ללא חשבונות (ראה היום יום ט״ו כסלו. סה״מ תש״ז ע׳ 262. סה״ש תש״ה ע׳ 94. לקו״ש חכ״א ע׳ 179. שיחת יו״ד שבט תש״כ. יום ב׳ דר״ה תשל״ז. אלא שבכ״מ קאי במסירת הרצון או מסירת הנשמה וכו׳. וראה צדקת הצדיק סר״א). ולהעיר ממלבי״ם משלי לה, יד.  

ובענין מסנ״פ למול א״ע במקום חשש סכנה - ראה בשו״ת הצ״צ נדפסה ביגדיל תורה שנה ט חוברת א (סב) ס״א (ובהוצ״ח - בשו״ת יו״ד סשמ״ו) - הובא בלקו״ש חל״ה שם. 

והנה, כללות הענין דמס״נ במקום שאינו מחוייב בה, וגדר מס״נ שלמעלה מגדרי התורה מצ״ע, היא סוגיא שלימה בתורת חסידות חב״ד, ובתורת רבינו בפרט - ה״ה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. ואבוהון דכולהו - בסה״ש תש״ט ע׳ 121 בהע׳ (במה שלא נז׳ טעם למס״נ בתורה. וגם הציווי עצמו אינו מפורש בתושב״כ, וענינה - למע׳ מטו״ד והיא מעצמיות הנפש וכו׳). ולתועלת הקוראים יבואו אי-אלו ציונים ומ״מ להרחבת הידיעה בכ״ז: לקו״ש ח״א ע׳ 136. שם ע׳ 281. (וכעי״ז ברשימת ש״פ ח״ש תש״ב). ח״ב ע׳ 487. ח״ד ע׳ 1072. שם ע׳ 1322. חי״ח ע׳ 302. חי״ט ע׳ 196. חכ״ח ע׳ 152 הע׳ 19. ח״ל ע׳ 311. חל״ה ע׳ 58. שם ע׳ 72. (ולהעיר מתוספת חדשים למג״ת פ״ו). וראה ד״ה יהי ה״א תשכ״ד ס״ג (סה״מ מלוקט ח״ד ע׳ שא ואילך). וראה גם שיחת ח״י אלול תשי״א.       

[ובכ״מ נזכר ג״כ ע״ד ההוראה לכאו״א מהנהגת כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע בזה - במדינה ההיא בפרט. וראה זה פלא במשך חכמה עה״ת (תרומה כז, יא) שעל ת״ת דרבים מחוייב למסור עצמו למיתה ולהסתכן]. 

ופשוט וברור לכל בר דעת, שגם מס״נ שלמע׳ מטו״ד דקדושה, וממילא מצ״ע אינה מוגבלת בגדרי המצות - הרי הגילוי של בחי׳ זו הוא ג״כ ע״י התורה, תורה אור, (ובדברי הפוסקים), שכל דבר מתגלה ע״י התורה. ובדוגמת המבואר (ראה לקו״ש חי״ח ע׳ 121. ד״ה וכל אדם תשכ״ג ס״ה - סה״מ מלוקט ח״ה ע׳ יח. וראה גם שיחת פורים תש״כ. ולהעיר מהמשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳תח) במעלת התשובה שלמעלה מההתקשרות ע״י תומ״צ, שג״ז מתגלה דוקא ע״י תורה, שהרי ענין (ומצות - ראה לקו״ש חל״ח ע׳ 18 ואילך) התשובה כתובה בתורה. והדברים מפורשים כמעט להדיא בלקו״ש ח״ד ע׳ 1322 הע׳ 11. ועייג״כ בד״ה יהי ה״א הנ״ל (ס״ג) בנוגע למס״נ בענינים כאלה שע״פ דין אינו מחוייב - שמציין (בהע׳ 19) לד׳ הכס״מ הנ״ל. ודוק. 

ויש בנו״ט להביא מש״כ בזה ביש״מ (פ׳ תשא ד״ה בתנחומא) דלכאו׳ יש להפליא, וכי בשביל שהוא חסיד ישתנה דינו, הלא כתיב וחי בהם, ואיזה חומרא יש בזה, שהרי עובר על וחי בהם. ומבאר, דוחי בהם מתפרש גם שזהו חיותו ואם ירצו להעבירו על א׳ ממצות ה׳ יפסק חיותו, וא״כ הוא להיפך, דרשאי למסור נפשו ואדרבה מצווה על כך, עיי״ש.

וברוח זה מתפרש גם הידוע מהרה״צ וכו׳ ממונקאטש ע״ד מס״נ עבור ביאת משיח צדקנו (ראה דברי תורה ח״ט אות ו. והועתק בהערה בס׳ אגרות שפירין ע׳ רלח, עייש״ה. ונז׳ בהתוועדות שבת פרשת מקץ תשד״מ). 

ואף שתכלית הכוונה לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים ע״י קיום בתומ״צ בפו״מ דייקא - ראה שיחת כ׳ מנ״א תשי״ג. אחרי תשכ״ב. וראה לקו״ש חי״ז ע׳ 97 ובהע׳ 34 שם.