Snow on Shabbos
According to some poskim snow that falls on Shabbos is muktzeh, but if it fell before Shabbos, it isn’t. Many poskim say that we may not make snowballs on Shabbos—no matter when the snow fell. We may not deliberately cause the snow to melt on Shabbos, but we are permitted to walk in it, since we are not intentionally melting the snow—and it is not a foregone conclusion that by walking in the snow we will cause it to melt. In fact, we may walk on the snow even if the snow will definitely dissolve, since Chazal did not forbid walking in snowy areas, as it is almost impossible to avoid doing so in the winter when the ground is covered with snow. However, it is preferable to take the path with less snow, or no snow at all, if there is an option. If our clothing got full of snow, we may shake the snow off lightly, but not strenuously. If there is snow on the sidewalk in front of our house and it poses a danger of slipping, chas vesholom, we may remove it—if there is an eruv. Many poskim even permit putting salt on the snow if the snow poses a danger of slipping, chas veshalom, but only in places where it is permitted to carry. In a place where there is no eruv, although we may not remove the snow ourselves, we may have a non-Jew remove it in order to prevent people from falling, chas vesholom.
#233?1
1 מוקצה - כ״כ לחדש מד״ע בשו״ת אג״מ או״ח ח״ה סכ״ב סקל״ז. (ובאמת, כ״ה בפמ״ג פתיחה להל יו״ט פ״ג ח״ב סקכ״ט אפי׳ בנוגע לגשמים. אבל בב״י סוסי׳ שי ובכ״מ שאינם מוקצה. וכבר הקשו על הפמ״ג במנחת שבת ס״פ סקנ״ו. ועיי״ש ספ״ח סק״כ. וראה שו״ת הר צבי ח״א סרפ״ח מלאכת סותר בטללי שדה. ועוד. וראה משנ״ב סשל״ח סק״ל. כה״ח סופר סשל״ח סק״ב ובסש״י סקנ״ב). ומש״כ בא״א מבוטשאטש מהדו״ת סשי״ב דפשיטא שאין שום נדנוד מוקצה בשלג (דראוי לעופות. וי״ל שגם כשאין עופות מצויים - ראוי לשאר דברים) - י״ל דמיירי כשנפל לפני ש״ק. אבל במקו״ח סש״כ סי״א בקיצור הלכות מוכח שאינו מוקצה אע״פ שירד בשבת. (ולהעיר מיומא לה, ב: פרקוהו וכו׳ ראוי זה לחלל עליו את השבת. אבל בפשטות קאי אשאר שבותים ומלאכות). ולהעיר ממש״כ החת״ס בשו״ת או״ח ספ״ט ששברי קרח מוקצים כשברי כלים. וראה מש״כ בזה אאזמו״ר זצ״ל בספרו שערים מצויינים בהלכה ס״פ סקי״ט. [וצ״ע אם כ״ה הכוונה בהמסופר בלקו״ד ח״ב ע׳ 486. ואוי״ל שהכוונה שם משום סותר, וע״ד לשבר קרח שע״ג באר, וקרח המחובר לקרקע - ראה מג״א סש״כ סקט״ו. וכ״פ אדה״ז שם סי״ח, ודלא כהחולקים (הובאו במשנ״ב סקל״ו). וראה שו״ת הר צבי שם. אבל ל״מ כן בלקו״ד שם רמח, א. ואולי ס״ל שאסור משום טירחא ועובדין דחול. אבל במקו״ח שם כ׳ שמותר לפנות שלג מהדרך ולא חש לכך. ודוחק לומר דבלקו״ד שם קאי בגוונא שע״י פינוי השלג נפל השלג ע״ג זרעים וכיו״ב. ואי״ל שכיון שהסוכה נכשרת בכך (וכדעת הערוה״ש סתקכ״ט ס״ב. ודלא כשאר הפוסקים - עיי״ש בשע״ת סק״א. כה״ח סק״ד) ה״ז בונה - דמ״ש מדלת ע״ג גג הסוכה עם צירים (שו״ע אדה״ז סתרכ״ו ס״כ). וי״ל. ועוי״ל משום הוצאה מרשות לרשות, ומקום נתינת השלג הי׳ מחוץ לרה״י (והמאכלים נשארו בסוכה). וא״ש מש״כ בלקו״ד שם בקטע הנ״ל - שחל בש״ק. ואוי״ל, שבכלל אין להוכיח מהמסופר שם, דגופא דעובדא הכי הוה, שקראו לגוי, ולא מצד מלאכה, וגם י״ל דה״ט מצד ישיבה בסוכה, שהשלגים ירדו לתוך הסוכה עד שתסרח המקפה. ודוחק. ושקו״ט בסיפור הנ״ל בכ״מ - ראה קובץ דברי תורה ז ע׳ נח. באהלי ליובאוויטש ח״ד ע׳ 137. העו״ב וישלח תש״ע. נתיבים בשדה השליחות ח״ב ע׳ 120 הע׳ 18]. ולהעיר, שבאם דרכו על השלג ואינו נקי, ובפרט בזמנינו - לכאו׳ בלא״ה ה״ז מוקצה, דלא גרע מדלף שא״ר לכלום (בסשל״ח שם).
כדורי שלג - במקו״ח סש״כ ס״ט וסי״א משום בנין ודש. וי״ל גם: מכב״פ או ממחק. ועיי״ש בשו״ע אדה״ז סש״כ סי״ט: יזהר שלא ידחקם. וצ״ע במש״כ בשו״ת בא״מ ח״ו ס״ל.
בטעם ההיתר לדרוך - ראה שו״ע אדה״ז סש״כ ס״כ ובהנסמן שם. ועיי״ש במוסגר. וראה באהלי יוסף גרינוואלד שבת ע׳ מד.
לפזר מלח - קיי״ל שבמקום הצורך מותר להניח שלג כנגד המדורה ונימוח מאליו (ראה רמ״א סשי״ח סט״ז. שו״ע אדה״ז שם סכ״ז. ולהעיר שלשי׳ אדה״ז בדעת סה״ת (עיי״ש) שאסר כנגד המדורה, אינו משום נולד, אלא שההנחה כנגד המדורה ה״ז כריסוק בידים (עיי״ש סכ״ה). ולכאו׳ ה״ה בפיזור מלח. ואכ״מ. ועוד שנבלע לתוך שאר השלג ולתוך הרצפה וה״ז כמו לתוך הכוס. ובנדו״ד ה״ז ג״כ דשא״מ, דבר מועט והולך לאיבוד (עיי״ש סש״כ סי״ז). וראה מש״כ אאזמו״ר בשמ״ב ספ״ח סק״ה. וכן ראינו מעשה רב אצלו בביהכ״נ. וראה שו״ת בא״מ ח״א סכ״ח. שש״כ מהדו״ח פכ״ה הע׳ נג. וגם בגרזן - ראה שו״ת מהרש״ם ח״ג סוסי׳ צז (ושם בקרח. ולהשי׳ שאי״ב סותר, כנ״ל). וגם את״ל שה״ז מוקצה - יש להתיר במקום היזק רבים. והעירו בזה משו״ע (ודאדה״ז) סש״ח סי״ח (סמ״ט). סשל״ד סכ״ז (סכ״ט). (ואפי׳ לדעת הריב״ש בשו״ת סת״א שיש להחמיר בקוץ גדול שיכול להזהר, כאן שכל הארץ מלאה בשלג שאני. ובלא״ה אדה״ז פסק כהמג״א. וצ״ע בנפל שלג מע״ש, שבמג״א סקל״ז נשאר בצ״ע באבן שהי׳ שם מע״ש. ובשו״ע אדה״ז השמיט הענין). והאריך בזה ובהמסתעף בשו״ת עטרת פז ח״ד או״ח ס״ה. וש״נ. וראה מש״כ בעיקר הגדר דהיתר שבות במקום נזקי רבים (לדעת אדה״ז שגם להתיר מוקצה צ״ל רבים דוקא, ודלא כהפמ״ג בא״א סקל״ז. ובגדר רבים) אחי וראש הרה״ג הרמ״ש שליט״א באריכות גדולה בספרו שמ״ב עמ״ס זבחים צא, ב (עודנו בכתובים). ועיי״ש בדיוק ל׳ אדה״ז בסשט״ז סכ״ב שגם ״אם אפשר לו להשמר ממנו ולהזהיר לאחרים שישמרו ממנו״ - ה״ז רק חומרא לבענ״פ. וכש״כ שיש להתיר שבות דטירחא ועובדין דחול במקום היזק. וע״י גוי - שו״ת משנ״ה ח״ד סמ״ה.
ניעור - ראה שו״ע אדה״ז סש״ב ס״ב ושם (במוסגר): גשמים הרבה. ושם שיש לחוש למי שאוסר אפי׳ בבגד ישן שאינו מקפיד. ועיי״ש בס״ג. ובא״ר שם סק״א דה״ה בשלג. וכ״כ בקש״ע ס״פ סל״ט. אבל ראה במשנ״ב ביה״ל רסי׳ שב ד״ה מן הטל דכשלא נימס עדיין מותר כיון שהוא מלמעלה כעין נוצות, אבל לא ינער בחוזק, עיי״ש הטעם. (ולהעיר שבמשנ״ב הביא מא״ר להקפיד בכל הבגדים רק כשמנער בחוזק. ובא״ר אינו כן. וגם דעת אדה״ז משמע שיש לחוש בכ״ע). ולהשי׳ שי״ב משום מוקצה - ה״ז טלטול מה״צ לצורך דבר המותר. וי״ל עוד דלא גרע מכיבוד הבית מדברים האסורים בטלטול שהותר משום גרף של רעי - שו״ע אדה״ז סשל״ז ס״ג.