Halacha2goThe one minute halacha

זה לשון הרמב״ם מגילה פ״ב הי״ז: מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים שהמשמח לב האומללים האלודומה לשכינה וכו׳ עכ״ל. ובמ״מ על אתר כ׳: דברי רבינו ראויים אליו. וראה שו״ת כת״ס יו״ד סקל״ו. וראה עבוה״ק במורה באצבע ס״ט אות שו. ונת׳ גם בארוכה בלקו״ש חט״ז ע׳ 367 ואילך. וראה שו״ת רבבות אפרים או״ח סרט״ו.

ובפשטות, להרבות היינו בחשבון ההוצאה למתל״א. וכ״מ ממה שהביא ביד פשוטה מקור לד׳ הרמב״ם מגמ׳ עז יח, א שלפירש״י שם לקח ממעות שהניח לסעודת פורים ונתנו לצדקה. ולהעיר גם ממעיל צדקה סי׳ א׳רמז בפי׳ ד׳המ״מ שד׳ הרמב״ם ראויים אליו - כיון שהי׳ עשיר וסיפק בידו להרבות במתל״א ואעפ״כ לא יחסר המזג מסעודת פורים וכו׳. (וראה גם מש״כ בשו״ת אבני ישפה או״ח סקל״ג).

[והנה, איידי דאתא לידן נימא בה מילתא, דלכאו׳ צע״ק שבשו״ע סתרצ״ה ס״ד הובאו רק דברי הרמב״ם בנוגע להרבות במשלוח מנות ולא הביא הדין דלהרבות בסעודת פורים (הביאו הטור והרמ״א ברסי׳ תרצה). והעיקר, שלאהביא כלל ד׳ הרמב״ם (והובאו בנו״כ לשו״ע - ראה לדוגמא חיי״א כלל קנה סכ״ט. קש״ע סקמ״ב ס״א. משנ״ב סק״ג. ועוד) להרבות במתל״א (אלא שרמזו במש״כ ברסי׳ תרצד: ״לפחות״. וראה יד אהרן ובברכ״י סק״ג. ומש״כ שםבס״ג שאין מדקדקים במעות פורים אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנים לו - הו״ע בפ״ע, ואינו ראי׳ לזה שצריך להרבות מצ״ע. וכש״כ שאין להוכיח מזה מש״כ הרמב״ם דמוטב להרבות במתל״א ממשלו״מ וסעודת פורים).

וי״ל בזה בדא״פ, וכל פיטטיא דאורייתא טבין, ועל יסוד משנ״ת בלקו״ש הנ״ל, שלדעת הרמב״ם גדר המצוה בכולם הוא משום שמחה, ויסודם - החיוב שיהא יום משתה ושמחה (וכל׳ הרמב״ם בהי״ד: מצות יום ארבעה עשר וכו׳ ויוםחמשה עשר וכו׳ להיות יום שמחה ומשתה; משא״כ בהל׳ יו״ט פ״ז ה״ז כ׳ בזה״ל: חייב אדם להיות שמח וטוב לב, והיינו חיוב על הגברא). ולכן, מוטל עליו חיוב להרבות בשמחה, להוסיף בעשיית הימים לימי שמחה. וזהו יסוד החיובדלבסומי (״שישתכר וירדם בשכרותו״), הוספה וריבוי במשתה ושמחה, וכמ״ש באר״ח: כדי שירבה לשמוח. (ומה״ט הביאו הרמב״ם בחדא מחתא עם חיוב סעודת פורים ומשלו״מ וכו׳). אלא שבזה גופא מוטב להרבות במתל״אהעולה על כולנה, ומשום מצות שמחה נגעו בה, שבמתל״א שמחתו שלימה יותר, ״שמחה גדולה ומפוארה״, ודומה לשכינה וכו׳.

אבל לדעת השו״ע, נאמרו בזה ב׳ דינים שונים, ומשו״ה חילקם המחבר (וכן בטור) לסימנים נפרדים, דיני משלו״מ וסעודת פורים השייכים אהדדי (בסתרצ״ה), ועוד דין וגדר בפ״ע דמתל״א (בסתרצ״ד. והביא שם גם כללות דיני מעותפורים, והדין דכל הפושט וכו׳. וברמ״א הוסיף עוד בזה וכייל בה דיני מחה״ש שאינם שייכים כלל למצות היום). ולדעת המחבר, מעולם לא נאמרה הלכה וגדר דלהרבות בשמחה. (ולהעיר שבמחבר לא הובא כלל ד״ז שהוא יום משתהושמחה. וכבר העירו בכ״מ שבגמ׳ מגילה ה, ב מוכח שהענין דמשתה ושמחה מד״ק היינו איסור הספד ותענית - ראה שו״ת מהרי״ל סנ״ו. וראה השקו״ט בשו״ת התעוררות תשובה ח״כ סתצ״ט. בנין שלמה סנ״ח. דברי יציב ח״בסרצ״ז. משנת יעב״ץ סע״ט. ועוד). והמחבר לשיטתו (סתרצ״ו ס״ד) דאבילות נוהגת בפורים. (ובס״ז ״לשמוח בפורים ד״ק נינהו״ הוא דעת יש מי שאומר, ולי׳ לא ס״ל). ולפ״ז החיוב לבסומי הוא דין מצ״ע, מדרבנן, שיגיע למצב דעדדלא ידע. (ולהעיר מהחקירה בטעם לבסומי - דין בשמחת פורים או מצד שעיקר הנס ע״י יין. ובסגנון אחר, אם העיקר התוצאה או שהמצוה בשתי׳ גופא - ראה שו״ת פאר עץ חיים סל״ו. להורות נתן ח״ט סכ״א. שבה״ל ח״י סק״ז. ועוד. ורווחת שמעתתא בי מדרשא לחלק שביו״ט המצוה בשמחה עצמה, ובשר ויין הם היכא תימצי להגיע לשמחה (ולהעיר מלקו״ש חל״ג ע׳ 62 ואילך), משא״כ בפורים היין הוא החפצא של מצוה. אבל כאן נת׳ שלהמחבר המצוהבגוף הענין דעד דלא ידע. ונפק״מ בהשקו״ט כשהגיע לעד דלא ידע רק במוצאי פורים. וכבר העירו משו״ת תרוה״ד סק״י. לבוש סתרצ״ו ס״ג. יוסף אומץ סתתש״א). ודוק ותשכח שהמחבר לא כתב ע״ד חיוב שכרות כברמב״ם, ולאפירט איך ובאיזה אופן מגיע לעד דלא ידע, כיון שהגדר בזה לא כ״כ מה שמוסיף במשתה ושמחה, כ״א גוף ועצם הענין דעד דלא ידע. [ולאידך ברמב״ם לא נז׳ כלל הענין דעד דלא ידע (ראה במט״מ סתתרי״ב שהעיר בזה. ובנימוק״יכ׳ יתירה מזו שלא הזכיר הרמב״ם הא דלבסומי)]. ומשו״ה לא הביא כלל המחבר הענין דלהרבות בסעודת פורים. וגם הענין דלהרבות במתל״א - משום צדקה לחוד נגעו בה, ואין מקומו כאן, ושייך להל׳ מתנות עניים. (וכבר האריכובכ״מ בחקירה זו, אי חובת מתל״א היא משום שמחה או צדקה, והביאו ראיות לכאן ולכאן). ורמזו המחבר במש״כ לפחות ב׳ מתנות לב׳ עניים (ולהעיר מהשינוי ביחס לל׳ הרמב״ם: אין פוחתין מב׳ עניים. וכן ברמב״ם כתב ״לחלקלעניים״, משא״כ בשו״ע ״ליתן״. וי״ל גם בזה ע״ד הנ״ל. ואכ״מ).

ומ״מ הביא המחבר הך דינא שהמרבה לשלוח לרעים משובח, שהוא משום גוף הגדר דמשלו״מ, שענינו להרבות ידידות וריעות (כמ״ש במנות הלוי ועוד).

אמנם, להרמ״א (והטור) שיטה אחרת וממוצעת בכ״ז, (ולהעיר מלקו״ש חי״א ע׳ 338 ד״ה וימי הפורים, וילע״ע בזה), דאה״נ דס״ל כהרמב״ם שגדר מתל״א משום צדקה הוא. ומה״ט הביא גם שאר דיני צדקה השייכים לכאן, והיינו דיןנתינת מחה״ש בערב פורים (שבודאי אינו משום שמחה). ומה״ט לא הביא גם הוא הדין דלהרבות במתל״א. ומ״מ, לדידי׳ חיוב דלבסומי הוא תוצאה מכללות החיוב דלהרבות במשתה ושמחה, (ולהעיר שברמ״א, שלא כבמחבר, הובא(בסתרצ״ה ס״ה) כללות החיוב דמשתה ושמחה, וגם ביום ט״ו). ולכן הקדים בתחילת הסימן בתור הקדמה לכללות הענין, שמצוה להרבות בסעודת פורים. ולשיטתי׳ אזיל, שגם בדין דלבסומי כתב שיש חובה לשתות יותר מלימודו(אלא ש״א״צ להשתכר כ״כ״. וגם מזה מובן שגם להרמ״א החיוב הוא להשתכר, אלא שאינו ״כ״כ״. אבל באר״ח וכלבו כתבו לבסומי לא שישתכר אך שישתה יותר מלימודו מעט. וצע״ק שציינו ברמ״א לד׳ הכלבו, וכ״כ בביהגר״א בד׳הרמ״א, אף שחלוקים כנ״ל. ולהעיר גם שברמ״א השמיט ״מעט״) כיון שיסוד החיוב אינו מה שהגיע לעד דלא ידע, כ״א גוף ההוספה במשתה ושמחה. והרמ״א לשיטתי׳ אזיל (סתרצ״ו ס״ד. ועייג״כ בפמ״ג בא״א סקט״ו) שאין אבילותנוהגת בפורים. ובאמת, ד׳ הרמ״א שישתה יותר מלימודו ויישן, דומים מאד למש״כ הרמב״ם שירדם בשכרותו (אף שבפרטיות חלוקים המה, שברמב״ם כתב שישתכר וירדם בשכרותו. ועיי״ע בד״מ שהביא ממהר״י ברונא שישתכרויישן. ולהעיר משכנה״ג בהגב״י סק״א שגם בד׳ הראשונים להשתכר יל״פ דהיינו שתי׳ יותר מלימודו). ומודגש יותר בל׳ הטור: מצוה להרבות בסעודת פורים וצריך שישתכר עד שלא ידע וכו׳, שהחיוב להשתכר נובע מגוף החיובדלהרבות בסעודת פורים. ועייג״כ בר״ן: והיינו עיקר חיובא דסעודה יתירה דאמרינן מחייב אינשי לבסומי. (ונפק״מ ג״כ אי החיוב לבסומי הוא בשעת סעודה דוקא, כמשמעות הגמ׳ מגילה ז, ב בעובדא דרבה וד״ז, וכמ׳ הרמב״ם. ועוד. ול׳ השאילתות שאילתא סז: למיכל ולמישתי ולאבסומי). ולכן נקט גם הטור בל׳ להשתכר. והמחבר, השמיט בכוונה ל׳ הטור והרמב״ם, ושלא כדרכו, והעתיק ל׳ הגמ׳ ״לבסומי״. ואף שפרש״י דלבסומי היינו להשתכר - מזה שהמחברראה דבריו והשמיטם ש״מ דלא ס״ל הכי. ויתירה מזו, שבב״י הביא מאר״ח דלבסומי אין פירושו להשתכר. [וכ״כ כמה האחרונים בדיוק הל׳ לבסומי דייקא - ראה של״ה תושב״כ שובבים ת״ת דרוש ואתה תצוה. עבוה״ק להחיד״אהנ״ל. יסוש״ה שי״ב פ״ז. ועוד]. ואף את״ל שאין המחבר סומך על מש״כ בב״י (ראה בהנסמן בעין יצחק ח״ג כללי ההוראה ע׳ תכו וע׳ תסב) - בנדו״ז שהביא בב״י מש״כ האר״ח בפי׳ לבסומי וסתם הדברים בשו״ע, מסתבר שכוונתולומר שא״צ להשתכר. (וכ״כ בשמחת יהודא פכ״ה סק״י בדעת המחבר דס״ל כהאר״ח). ודוק. והנה י״א בדעת המחבר דס״ל שצריך להשתכר כפשוטו. והוכיחו כן מל׳ הרמ״א ״וי״א שא״צ להשתכר כ״כ״ שחולק על המחבר. ויל״ד.

ולהעיר, שבאר״ח שם כתב בחיוב דלבסומי ״כדי שירבה לשמוח ולשמח האביונים וכו׳ וזאת היא השמחה השלימה״. אבל בב״י השמיט כהנ״ל. ודוק].