Halacha2goThe one minute halacha

פרטי הדברים בשו״ע או״ח סי׳ קעב ובנו״כ שם. 

(וצע״ק בפרישה כאן שכ׳ מדנפשי׳ ליישב במה של״ח משום עובר לעשייתו במברך לאחר שבולע, ולא הביא מש״כ הרא״ש (ברכות פ״ז סל״ג) - ראה אלף המגן. מאמ״ר. ועוד). 

וכשגמר אכילתו - ע״פ מג״א סי׳ קסז סקכ״א. שו״ע אדה״ז סי׳ קסז סי״א. וראה גם במשנ״ב כאן בבה״ל ד״ה ואינו. ושם שחייב לברך על שאר המשקין. 

והנה, הנכתב בפנים בתחילת הדברים, הוא ע״פ פס״ד הרמ״א שם, שכן עיקר, ובנ״י יוצאים ביד רמ״א. ואף שכמה אחרונים העלו להלכה באו״א, וכדלקמן - שתיקת רובם ככולם של הנו״כ מוכיחה דהכי ס״ל. וכ״כ בלבוש: וכן עיקר. וכ״ה בשל״ה שעה״א ערך קדושה בשם ״מורי הרמ״א״. וכ״כ בד״ח עהרא״ש (שם סקצ״ז). אור חדש כלל ז. וכ״ה במנהגי וורמיישא מנהג סעודה ח״ב (ע׳ רל). וכ״כ בשלחן תמיד ח״א הל׳ נט״י וסעודה ס״ז. ועד״ז בשלחן שלמה. וכן הכריע בחיי״א כלל מט ס״י, והחרה החזיק אחריו (כדרכו) בקיצושו״ע ס״נ ס״י. וכ״ה בברכת הבית ש״א סל״ה. סידור בית מנוחה (ריש הל׳ ברכת הנהנין). [והוא לפלא, שלא נגרר אחר ד׳ המחבר, כדרכו, וכהכרעת אחבנ״י הספרדים]. ארץ חמדה ס״ז ס״א. ברכת ישראל סכ״ט ס״ב. ועוד. 

וכן נקטו כמה מהפוסקים הנ״ל בנוגע לדין ברכה אחרונה (לדעת הרמ״א), ע״פ המג״א סק״ג. 

[ואף שבמג״א לא הכריע במשקים שאינם מז׳ מינים כדת מה לעשות, כשהוא באופן שאינו פולט (והיינו כשדחוק למשקין, או כשכבר נעשה מעשה. ולהעיר, שפשטות ד׳ המג״א מ׳ שבכלל צ׳ לפלוט. וגם מש״כ בסק״א מתפרש עד״ז, ועיי״ע לקמן מזה), שכ׳ בזה״ל ״אפשר שבזה אין לברך [בר״א] וצ״ע ולכן יש לנהוג שיפלוט אותן״ - דעת נוטה, שלדידי׳, אינו מברך בר״א. וכ״ה במחה״ש. וכנ״ל, כ״כ כמה אחרונים למעשה. 

(ולכאו׳ צ״ב איך אפשר להפקיע חיוב בר״א. ועי׳ בפמ״ג בא״א שם. ובברכה״ב בשע״ב שם ר״ל שבברכת שהכל יצא. וצ״ע. וכעי״ז הוא בהר המורי׳ להאדר״ת קו׳ החכות גדולות ברכות נא, ב). 

וראה במג״ג בשלה״ג שהעלה כן, אבל לא מטעמי׳ דהמג״א. 

אבל בשלחן שלמה מ׳ שבדלית ברירה מברך ב׳ ברכות סמוכות זל״ז. (ולהעיר מטל תורה ברכות מד, ב) וראה ערוה״ש ס״ב דמ׳ שהבין בדעת המג״א שלמעשה יש לנהוג כהמחבר שלא יברך. ואולי לא מחמת ד׳ המג״א קאתי עלה. 

ואכן, בהלכה ברורה כ׳ דהמחבר והרמ״א מיירו בלא שתה כשיעור. ובשתה כשיעור כ׳ לעשות להיפך, לברך בר״א דוקא, שברכה אחרונה עדיפא. וכיון לדבריו בנפש חי׳ מרגליות. וראה עד״ז בארץ חמדה שם בבי׳. 

[ובגוף ד׳ המג״א - ילה״ע שבס׳ המחלוקת לבעל שלה״ג, שי״ל לאחרונה מכת״י, כותב להדיא (בס׳ הפשוטים הל׳ ברכות סי׳ קמב) שלא נחלקו אלא בנוגע לברכה ראשונה, אבל ברכה אחרונה לכו״ע מברך. גם במנהג וורמיישא הנ״ל, שמברך ברכה ראשונה ואחרונה]. 

ולאידך, בדעת המג״א בנוגע למשקה שמז׳ מינים, ראה בגדי ישע שהבין בדעתו שמברך רק בר״א. אבל ראה מש״כ עליו ביד יצחק זלזניק. וראה גם שתלי זיתים (קרויס). ואכן החיי״א והקיצושו״ע הבינו שמברך שניהם. וכ״כ במג״ג בשלה״ג בכוונת המג״א. 

ובכללות ד׳ המג״א שבז׳ מינים חמור יותר שברכתן ספיקא דאורייתא - עלתה לנו ארוכה בזה במק״א, והועלו הדברים על הכתב ע״י השומעים בחו׳ באתרא דרב גל׳ ה׳ (שי״ל ז״ע לכבוד ימי התשלומין דחגה״ש דהאי שתא). ושו״מ מש״כ באר״ח (לוינגר) בזה]. 

אמנם, כמה מהפוסקים נטו קו והכריעו כדעת המחבר שאינו מברך אחרי שבולע (ראה בא״ר סק״א. הגהות הגר״ח צאנזיר לשו״ע שם. ועוד. וראה בהגהות מנחת פתים). וכ״כ בדה״ח סי רה. וכ״ה במשנ״ב סק״ה בשם ״רוה״פ״. וכן בקצוה״ש סנ״ה ס״ט הכריע כנ״ל ומציין לד׳ המשנ״ב. ולפלא קצת. (ובשו״ע אדה״ז חסר סי׳ הנ״ל. ולא מצינו בדעתו הכרעה לכאן או לכאן). 

[ולפום ריהטא, ילה״ע בד״ז, שסמיכת ד׳ הא״ר היא מחמת שהרמ״א (ראה בד״מ. ובארוכה - בד״מ הארוך) נוטה יותר לפרש דעת הרמב״ם שמברך ברכה ראשונה אח״כ, ובא״ר מוכיח פי׳ ד׳ הרמב״ם שאינו מברך ברכה ראשונה, והכוונה לבר״א, ממש״כ בכלבו (הל׳ סעודה סכ״ד), יעו״ש. (ולכאו׳ מפורש יותר בל׳ האר״ח הל ברכות סל״ד). [וראה גם עד״ז בשו״ת לב ים יו״ד סכ״א]. 

אמנם, עדיין אין הדברים ברורים כל צרכם, שבפי׳ ד׳ הרמב״ם נתחבטו טובא, ופשטות ל׳ הרמב״ם מורה שכוונתו לברכה ראשונה (ראה השקו״ט במפרשי הרמב״ם - נסמנו בס׳ המפתח למהדורת פרנקל. ולהעיר שהגי׳ בכ״מ (ראה שנו״ס במהדורת פרנקל) ״ומברך עליהן בסוף״ מ׳ יותר דקאי על ברכה ראשונה). ועוד ועיקר, שכת״י מס׳ ברכות שכפה״נ הי׳ לפני הרמב״ם (ראה אדני יד החזקה) מוכיח כנ״ל. ולא עוד אלא שבכמה ראשונים מוכח שפי׳ בדברי הרמב״ם כפי שהבין הרמ״א. וראה בס׳ השלמה. אהל מועד. אבל ראה במאירי. ס׳ המאורות. המכתם (וראה הערת המהדיר שם). הבתים ברכות ש״ח ס״ב. וראה גם בהערת המהדיר להל׳ ברכות להריטב״א פ״א ה״א]. 

ובדעת הצ״צ - ילה״ע שבפס״ד להצ״צ (ו, ג. ונמצא גם בשעה״מ ח״ג ח, ג. ובמהדו״ח - חי׳ ח״ב סוף מס׳ תרומות (רא, ב). ובכלל - ראה חי׳ הצ״צ תרומות פ״ה מב (כו, ד)) כתב עצה למש״כ המג״א דלא מצינו ב׳ ברכות סמוכות זל״ז, שישתה עוד מעט. [ול״ז להבין, שהרי כשיש לו עוד משקים, בלא״ה אינו בולע (וכמ״ש המג״א בסק״א). ושמא קושיית הצ״צ אעיקרא דדינא, אף שבפועל כ׳ המג״א שראוי לנהוג באו״א. או״י, דמיירי בדחוק למשקים הללו, ולכן בולעו, אף שיש לו עוד. וראה כעי״ז בשלחן תמיד (בזר זהב) ושלחן שלמה שם. (וראה עד״ז משה״ק בהגהות רעק״א לשם. ולפי״מ שפי׳ המפרשים (ראה לבו״ש. כרם שלמה (האס). ועוד) בד׳ המג״א סק״א, אזדה לה קושייתו. וכו״כ מהאחרונים העירו עד״ז בד׳ רעק״א - ראה אפיקי מגינים. תורת חיים סופר. בני ציון ליכטמאן. אורח נאמן בהגהות מבהמ״ח. גנזי חיים. ברכת יצחק. יד יצחק. ועוד]. 

והנה, בקצוה״ש שם כ׳ שיהרהר הברכה בלבו, וכדעת דה״ח. אבל ראה פמ״ג (במ״ז סק״ב. א״א סק״א). 

ובאמת כל הראשונים לא הזכירו לעצה זו. ובגמ׳ גופא לא עבדו תקנתא שיהרהר. ובשלמא אי ס״ל שלכך אינו מברך משום דאידחו מתורת משקין, שפיר א״י להרהר ג״כ (כמ״ש בפמ״ג הנ״ל. אמנם, לפי מש״כ בלבו״ש שבשתה מעט משקין שיכול לברך בעודן בפיו יברך, נ׳ דלא ס״ל כשי׳ זו. וראה במשנ״ב בשעה״צ סק״ג), אבל להטעם שלא החמירו עליו שלא ליהנות בלא ברכה - מדוע לא יהרהר. ואכן מכאן הוכיח במים חיים להפר״ח ברכות פ״ב מ״ג שהרהור לאו כד״ד. (וראה שו״ת עזרת מצר ס״ב). ובכל אופן, לדידן שמספקא לן אי חייב ברכה או לא, מדוע לא יהרהר. 

ובשו״ת שער אשר קובו ס״ג אסברה לה, דל״ש כאן הרהור, שכל שא״ר לבילה בילה מעכבת, וה״נ כאן כיון שא״ר מצ״ע לברכה, בשעה שהמשקים תוך פיו (משא״כ בשאר אונס, עיי״ש החילוק. ושוב דחה לסברא זו. וראה ברכת השם (לוי) פ״א הע׳ 11. ועיי״ע בארוכה בהערות איש מצליח עהמשנ״ב במקומו). ועוד, דלדידן הרהור לא מהני לפי האמת, כ״א לרווחא דמילתא, שיקבל שכר על המחשבה שה׳ יראה ללבב (וראה שו״ע אדה״ז סי׳ קפה ס״ג). והניחא אי ס״ל לדינא שאינו מברך, שפיר שייך להרהר לצאת גם ידי הסוברים שמברך, ולהשי׳ שהרהור כד״ד, משא״כ אם נאמר שהעיקר לדינא שמברך. ועוד ילה״ע שבאם יהרהר, יכנס לחשש ספק ברכה בברכתו אח״כ על שאר המשקים.