Halacha2goThe one minute halacha

פס״ד אדה״ז בשולחנו הל׳ ת״ת פ״ב סי״ב. ונת׳ בלקו״ש חל״ט ע׳ 168 הע׳ 8. סה״מ מלוקט ח״א ע׳ ריא הע׳ 55. מ״מ הגהות והערות קצרות לתניא פ״ה. וראה באריכות גדולה בהנסמן בהערות וציונים (אשכנזי) לשם, ועיי״ש בכמה ענינים דלקמן.  [והובא בדא״ח בכ״מ - תניא רפל״ז. ועיי״ש פ״ה. פמ״ט. פנ״ג. אגה״ק סכ״ה. תורה אור ט, ג. לקו״ת ויקרא כו, א. במדבר נז, א. מאמרי אדה״ז ענינים ע׳ רכד-ה. תקסב ע׳ קפב. תקסז ע׳ מ. שם ע׳ קנג. שנט. שע. הנחות הר״פ ע׳ עא. אוה״ת יתרו ע׳ תתסו. ועיי״ש שמוני המצות מנו מצות ת״ת בכלל מצות התלויות בדיבור ובפה].  

והנה, יסודו בברכות יג, ב ועיי״ש בתר״י ד״ה למימרא. ברכות טו, ב ועיי״ש בפנ״י ובקרן אורה. וראה שו״ת מהרש״ם ח״ב סל״ח. ח״ח סי״ט. (אבל ראה בריטב״א שם. שטמ״ק שם). ובמדרש כת״י הובא בתו״ש יתרו פט״ו סרצ״א כשאתה יגע בתורה הוי משמיע את אזניך וכו׳ צ׳ להשמיע לאזניו. (וי״ל בדוחק שהוא מצד חיים הם למוציאיהם וכיו״ב - עירובין נד, א. שו״ע יו״ד סרמ״ו סכ״ב). ובתוס׳ הרא״ש ברכות כ, ב, דשאני ת״ת כי עיקרו הוא בדבור. 

ובשו״ע או״ח סמ״ז ס״ד שהמהרהר בד״ת א״צ לברך ברכה״ת. ועיי״ש בביהגר״א. (וראה גם במקו״ח לסמ״ז ס״ג. וכן בשו״ת חו״י סט״ז וסקצ״ד. מו״ק סמ״ז שם). ובפשטות ה״ט לפי שא״י בזה מצות ת״ת. וכ״כ בשו״ת שב יעקב או״ח סמ״ט, (עיי״ש טעמו). וכ״כ באו״ת בתומים סצ״ו סק״ה. חיי״א כלל ט בנשמ״א בתי׳ הב׳. ובשו״ת חת״ס יו״ד סרכ״ז ד״ה וטעם. [וי״מ שיוצאים יד״ח בהרהור, ומה שאין מברכים ע״ז הוא מטעם אחר - שו״ת שאג״א סכ״ד. משכנות יעקב או״ח סס״ד. ועוד. וראה בארוכה בציונים לתורה כלל ט]. 

שומע כעונה - אדה״ז שם. וכבר העירו מתוס׳ (ברכות כ, ב - ד״ה יוציא) לענין בע״ק בד״ת שהשומע כעונה. וראה שו״ת צפע״נ סרע״ו סק״ג. ולענין ברכה״ת - בשו״ת הלק״ט ח״ב סקנ״ט - הובא בשע״ת או״ח סמ״ז סק״ג. ועיי״ש בתהל״ד סק״ב. שו״ת קרן לדוד סי״א. אבל ראה שו״ת האלף לך שלמה סל״ה.

ויל״ע בד״ז אי צ׳ כוונת שומע ומשמיע. וכ״מ קצת בשו״ת הלק״ט שם. וכן נל״פ בל׳ אדה״ז, שהוא ככל דיני שומע כעונה (אא״כ נאמר שבת״ת אצ״כ כלל). ואת״ל שא״צ, יש להסתפק כשאינו שומע מבר חיובא. [וגם צ״ע ברמקול שאינו קול אדם כלל כידוע]. ובאמת, מקום לומר שבתורה, שאין המצוה בגוף הדיבור כ״א שאופן הקיום הוא ע״י דיבור, מהני גם בשומע ממי שאינו ב״ח. וקצת יש להוכיח כן מד׳ התוס׳ ברכות (ד״ה כדאשכחן - ברכות כ, ב) שגדר שומכ״ע שייך גם לגבי מ״ת בסיני, אף שלא הי׳ בזה גדר כוונה (אבל בתבו״ש יו״ד ס״א סקס״ט שהיו מחוייבים לשמוע). אמנם, בד׳ אדה״ז ל״מ הכי. ובפרט אי ילפינן לה מלה״כ ״אקרא״, כסברת כמה אחרונים.

והנה, בהעו״צ הנ״ל (ע׳ 543) ר״ל שלפמש״כ אדה״ז סרי״ג ס״ג בטעם שהשומע ממי שא״ח בדבר לא יצא מדין שומכ״ע לפי ש״לא שמעו ברכה הגונה״, ״כיון שברכתו היתה לבטלה״, ומוכחא מילתא דאי לאו ה״ט - בדבר שאינו לבטלה - שייך לדון מדין שומכ״ע גם באינו ב״ח. וי״ל. ולהעיר ממש״כ האחרונים בשמיעת שופר ממי שאינו ב״ח, שאף שהמצוה היא השמיעה, אי״ז בגדר קול שופר. ולכאו׳ מל׳ אדה״ז שם בס״ו נ׳ שגדר שומכ״ע הוא משום שליחות, וא״כ פשוט שצ״ל ב״ח בד״ז. ואולי י״ל בכ״ז דבאמת תרי גווני שומכ״ע איכא, שבמציאות ה״ה כעונה וכדאשכחן בסיני (וראה גם במה שכתבנו במ״מ להלכה יומית אות רנט). ועוד ענין משום שליחות. וכעי״ז קצת בפתיחה כוללת להפמ״ג ח״ג סכ״ח. ואכ״מ כעת. 

ולהעיר שמשמעות אדה״ז שבאא״פ להוציא בשפתיו יוצא מצות ולמדתם. ובדוחק הי׳ אפ״ל שה״ה בשומע בטייפ. ולא נהירא כלל.  

[וראה זה חדש בשו״ת שבו״י ח״ב סקנ״ב שגם במע׳ - בנענוע הראש - יוצא מצות ת״ת. ומ׳ לשונו שאין כוונתו לענין ברכה לחוד. אבל בדעת אדה״ז אאפ״ל כן]. 

והנה לדעת אדה״ז שבאא״פ להוציא בשפתיו יוצא מצות ת״ת, ומ׳ דקאי בכלל, ולא רק בגוונא שהיא בשעת העיון להבין דבר מתוך דבר, צ״ב מה ״שלא הצריכו לבע״ק להרהר בד״ת״ (ל׳ אדה״ז בשו״ע סקפ״ה ס״ג). ואי״ל שהוא מה״ט גופא לפי שכשמהרהר יוצא מצות ת״ת ואסור בד״ת - שהרי ד׳ אדה״ז ברור מללו שלא הצריכו ולא שאסור. וראה מש״כ בהעו״צ שם ע׳ 521. וצ״ל דבע״ק גרע טפי כיון שאפשר לו להוציא בשפתיו, ומה שאינו מוציא הוא משום תקנת עזרא וכו׳. ועצ״ע דמשום מצות והגית לחוד הו״ל להצריכו להרהר בד״ת. וראה מה שכתבנו בקובץ הארבעים ע׳ תיט. וכבר האריכו בכללות שי׳ אדה״ז באנוס לגבי הרהור בק״ש תפלה וברכה. וראה תהל״ד סס״ב סק״א. ועוד.

והנה לדעת כמה אחרונים, המהרהר מתוך הספר אינו בכלל הרהור (מקו״ח לספ״ה ס״ב (ע׳ שמט). מו״ק או״ח סמ״ז ד״ה כתב הרד״א בסופו). אבל מד׳ הרמ״א סס״ח ואדה״ז שם ס״ב לענין הפסק בברכות ק״ש מוכח שאינו. (ולהעיר מס׳ המאורות מו״ק כ, א ד״ה ירושלמי). ואף שיל״ד דלגבי הפסק שאני כיון שסו״ס אינו מוציא מפיו, מ״מ כיון שגם במקרא שבהכרח שקורא מתוך הכתב צ׳ להוציא בשפתיו, כמפורש בל׳ אדה״ז, מוכח שהמהרהר בספר אינו בכלל ת״ת.

לחץ כאן לשמוע מה שדנו בזה בארוכה בהכינוס תורה שבועות תשע"ה