May I use my son’s gifts to pay for his Bar Mitzvah celebration?
Guests at a Bar Mitzvah celebration often leave a present: a monetary gift of cash or check, a sefer (holy book) or other gifts. Sometimes the gift is clearly demarcated; others, even unlabeled, have a de facto owner by the theory of umdena (logical assessment)—for example, a sefer would likely be intended for the Bar Mitzvah boy himself. But to whom do the gifts, even the inscribed ones, really belong, the Bar Mitzvah boy or his parents? Perhaps they own all his possessions?
Halachah discusses an adult child—a Bar Mitzvah, is after all, an adult—who is samuch al shulchan aviv (lit., reclines on his father’s table, i.e. is fully supported by his parents). If this “child” comes by a possession, for example, he finds a metziah (an ownerless object), most poskim agree that it belongs to the child. Rabbenu Tam disagrees, and claims that in this case, the adult child’s metziah belongs to his parents. It is not definitive whether Rabbenu Tam would include a matanah (gift) in the same category as a metziah, or whether it might, in his opinion, belong to the adult child. The consensus among poskim is that ownership is definitely conferred once the adult child is a muchzak (lit., established, i.e., has established ownership by having the item in his possession); by accepting the gift from the giver, the item is his free and clear.
If the gift is in the parent’s possession, there might be place in halachah for them to keep it on the principle of “Kim li!” (lit., “this is my opinion!” i.e. someone who is a muchzak can often rely on a minority halachic decision in his favor).
(It should be noted that parents who rely on Bar Mitzvah gifts to pay for the affair or the child’s Tefillin should discuss this with the child in advance; the Bar Mitzvah boy’s whole-hearted agreement to “share the costs” would cover all possible halachic issues.)
האם מותר לי להשתמש במתנות הבר מצוה להוצאות האירוע?
ציו״ן הלא תשאלי - במ״מ וציונים להלכה יומית אות תקלט - בנוגע לקטן הסמוך על שולחן אביו, ואפי׳ דעת אחרת מקנה ואפי׳ נתן לו אביו מתנה. עיי״ש.
ובנוגע לגדול הסמוך - הנה קייל״ן בשו״ע חו״מ סע״ר ס״ב שאביו זוכה במציאתו משום איבה. אבל בנתנו לו מתנה - כתב הרמ״א שהוא של בן. והוא עפ״ד הר״ן ונימוק״י ב״מ יב, ב. וכ״פ אדה״ז בשו״ע הפקר ס״ט. (וכבר הקשו בהבנת דעת הרמ״א שפסק שמעשה ידיו לאב, דלכאו׳ הני מילי סתראי נינהו, ומי ששנה זו לא שנה זו. וראה שו״ת ר׳ בצלאל אשכנזי סל״ה. שבו״י ח״א סק״ה. הגהות רעק״א כאן. ערוה״ש כאן ס״ד).
ובטעם החילוק בין בן קטן לגדול (עיי״ש משה״ק בביהגר״א סק״ו, וממנ״פ אי איכא חשש איבה במתנה, גם בגדול צ״ל של אב, ואי ליכא למיחש, מדוע בקטן שייך לאביו, שהרי קטן זוכה בדעת אחרת מקנה) - ראה בסמ״ע שם סק״ח שכתב טעם מחודש ומד״ע, שבגדול קפיד הנותן שיהא לבן, משא״כ בנותן לבן קטן אדעתא דאביו נתן. ושו״מ עד״ז בלבוש ס״ב. ושם שבגדול ל״ש איבה במתנה, כיון שרוצים להקנות להבן. וראה כעי״ז בערוה״ש שם. [ומ׳ שדעת הסמ״ע שבעצם יש יד לקטן, בדעת אחרים מקנה, ותליא באומדנא דדעת הנותן. (ול״מ כן בר״ן ונימוק״י, כ״א שבעצם אין יד לקטן. ומ״מ, הרמ״א דעת אחרת עמו, שגם מעשי ידיו של גדול שייך לאב, וכנ״ל). ועפ״ז מקום לחלק גם בגדול לפי האומדנא, וכבפנים (וע״פ פס״ד בשו״ע חו״מ סרמ״ו ס״א), אא״כ לשי׳ ר״ת ודעמי׳, וכדלקמן. ויל״ע אם אפ״ל אומדנא בקטן, שהוא של בן, כיון שאינו משתמר אצלו, עיי״ש בסמ״ע. וצ״ע לדעת הסמ״ע באינו סמוך מדוע הוא של בן, שהרי מריצה לאביו גם כשאינו סמוך (ב״מ שם)]. ובאו״א - בשו״ת מהר״י הלוי סקכ״ד, דקייל״ן לחלק בין מציאה למתנה, שבמתנה הלכתא כשמואל (ב״מ יב, א) דתליא בגדול וקטן, ולא בסמוך ואינו סמוך. ובאמת, בחי׳ הרמב״ן וריטב״א ב״מ שם, מבואר בפשטות דלא תיקנו יד לקטן במקום אב אלא לצורכו. וראה ג״כ שבילי דוד או״ח סשס״ו סק״ב. ועצ״ע דאנן קייל״ן דעת אחרת מקנה בקטן דאורייתא (וראה שו״ע אדה״ז הפקר ס״ח. מכירה ס״י ובהגה עה״ג. ולהעיר משו״ת הצ״צ אה״ע סשס״ח. וראה מש״כ במענה לזה בשו״ת דברי נחמי׳ אה״ע סט״ו (ד״ה ומ״ש כת״ר ועוד). ובמהדו״ב דתשו׳ הנ״ל בשו״ת הצ״צ אה״ע סל״ד - לא נז׳).
ועצ״ב - איך שלא נפרש - פס״ד הרמ״א יו״ד סרנ״ג ס״א (וראה שו״ת הצ״צ חו״מ סל״ט - בטעם הב׳. שם ספ״א סק״ו). אא״כ נאמר שצדקה שאני, שאי״ז דעת אחרת מקנה, שאינה כ״א טוה״נ (ראה מרדכי ב״מ פ״א סרמ״א). ואוי״ל דהרמ״א ספוקי מספק״ל במתנה לגדול הסמוך, וזיל הכא והכא לחומרא (וכ״ה להדיא, בשרש הדין במרדכי שם), ומספיקא אא״פ להוציא מהבן, אבל מדיני צדקה יש להחמיר שלא ליתן לו. ויומתק קצת, להסברא (ראה מהרש״ל ומהרש״א ב״מ שם, ועיי״ש בשטמ״ק בשם מהר״י אבוהב), שהאב אינו זוכה כ״א אחרי שהבן זוכה. ושו״ר מש״כ בזה בשו״ת וישב משה (זארגער) ח״א סמ״ט ואילך. והבוחר יבחר.
וידועה הקושיא (ראה הגהות אמרי ברוך על קצוה״ח סע״ר סק״א. ועוד), שבשו״ע או״ח סשס״ו ס״ג חשש המחבר לשי׳ ר״ת (עירובין עט, ב ד״ה ומזכה. ב״מ יב, ב ד״ה ר״י) והרא״ש (עירובין פ״ז ס״ח) וסייעתם, והביאה בשם י״א, שאא״פ לזכות בעירוב ע״י גדול הסמוך עש״א, ש״כל זכיותיו לאביו״. (וראה בשו״ת זקן אהרן ח״א סכ״ד ועד״ז בספרו בית אהרן לב״מ שם, בהסברת שי׳ ר״ת, שאין להם שום יד ולא יצאו מרשותו. ויל״ע בשינוי ודיוק הל׳ בשו״ע אדה״ז שם סי״ג. וכדלקמן). ואף שהעיקר לדינא (ראה ב״י שם) כדעה קמייתא שהביאה המחבר בסתמא, וכ״פ אדה״ז בשולחנו שם - מ״מ כתבו שבמקום שאפשר טוב להחמיר. וכ״ד הרמ״א שם ג״כ. ומאיזה טעם הכריע הרמ״א בחו״מ בפשי׳ ששייך להבן.
ובשו״ת מהרש״ם ח״ג סשי״ד ר״ל שכיון שהוא ספיקא דדינא הכריע ששייך להבן, שלא להוציא מיד המוחזק. ויש להוסיף כנ״ל, שכיון שאינו מעיקר הדין, והוא רק לחומרא, אין להוציא ממנו.
ולפ״ז, כשתפס האב אא״פ להוציא ממנו. וכבר כ׳ כנ״ל בשו״ת מהרשד״ם חו״מ סשצ״ו.
ועדיין יש מקום עיון דל״מ תפיסה במקום ספק תקנה. אלא שמהרשד״ם שם לא נחית לזה. ומ״מ, כמה טעמים לחלק, ומהם: שבמחלוקת הפוסקים מועילה תפיסה גם בתקנה, ראה נחל יצחק קונט׳ בי׳ ספק תקנה. ועוי״ל. ואכ״מ. וראה גם שו״ת משפטי חיים ח״א ס״ה.
אלא שי״מ שע״כ לא נאמרו ד׳ ר״ת כ״א לענין עירוב, משא״כ במתנה (אפי׳ ע״י אחרים. וכש״כ בנתן לו אביו, וכדלקמן) - ראה ק״נ עהרא״ש עירובין שם סק״ב. ורמז לזה בהגהות רעק״א סשס״ו (נד׳ בשו״ע השלם מהדו״ח). ועיי״ע שו״ת עין יצחק אה״ע סנ״ב סק״ד. שבילי דוד שם. וראה חי׳ ר׳ ארי׳ לייב ח״א ספ״ט. ועוד. ובאמת הכי איכא למשמע קצת מל׳ הראשונים, ובעיקר מדיוק ל׳ אדה״ז סשס״ו שם (ועד״ז הוא בלבוש, משא״כ בטור ועד״ז במאירי גיטין סה, ב) - של״כ ״ולא יצא מרשותו כלל״ כבבנו קטן - שדין עירוב תליא בדין מציאה, ולא שבאמת אינו זוכה, עייש״ה. ודלא כסברת זקן אהרן הנ״ל. אבל ברמב״ן וריטב״א ב״מ שם, דלר״ת גם במתנה אינו זוכה, עיי״ש לענין מערימין על מע״ש. וראה חי׳ הרשב״א ב״מ שם. וצ״ע שבהמשך דבריו הק׳ דלא יהא אלא מתנה, מי תקינו לי׳ רבנן לאב, והרי לר״ת גם במתנה דינא הכי. ואכ״מ. וראה בארוכה הנסמן בשושנת העמקים חו״ק בחבוט שרש א ס״ג - כמה אופנים.
[והנה, בנוגע לטבעת קידושין שבפשטות צ״ל שלו - ראה אוצה״פ סכ״ח ס״א סק״א אות ט. וכמה ישובים בד״ז. וי״ל בנתן לו אביו, וכהשי׳ שנתן לו אביו שאני, ראה שו״ת ר״ב אשכנזי שם. ודלא כמחנ״א זכי׳ ומתנה ס״ב. (אבל עיי״ש שבנתנו לו ע״מ שאין לאביו רשות ה״ה שלו. (וכפה״נ ס״ל שכשנתן לו אביו לא יצאה מתחת ידי אביו). ויתכן לומר שכ״מ גם משו״ת מהר״ם (שהובאה במרדכי הנ״ל) בסו״ד). וי״ל עוד, שה״ז כאומר דלא ניחא לי׳ בתק״ח, ראה שו״ת מהרי״ל דיסקין קו״א ס״ה ס״ק רמח. וראה אמ״ב דיני טו״נ סוסי׳ כו).
ובנוגע לקנין לולב (וכבר רמז להשקו״ט בזה בהגהות רעק״א לשו״ע או״ח סתרנ״ח) - י״ל ג״כ כנ״ל.
ועוי״ל בכהנ״ל, שבנתן לו אביו (או אחר) לצורך מצוה, או בכלל לצורך דבר מסויים שאני. ובפשטות שבכגון דא ל״ש איבה, ואף שגם בעירוב ל״ש איבה (ראה זקן אהרן ובית אהרן שם), מ״מ בעירוב שאני של״ש זכי׳ לאחרים כשידם כידו. וראה בארוכה שושנת העמקים הנ״ל.
ולהוסיף, שהוא במכ״ש ממש״כ בבעה״ט בדין מעשה ידיו של בן, שאי״ז שייך בשתק האב ולא תבע והבן סיגל לעצמו. והובא בב״י חו״מ סקע״ז, ובד״מ סע״ר סק״א, ועי׳ בד״מ הארוך סק״ג. וראה מש״כ לבאר בשו״ת ר״ב אשכנזי הנ״ל. אבל בט״ז שם שהוא רק בעשה הבן סגולת אוצר לעצמו, עיי״ש.
ובבן נשוי הסמוך - בהג״א עירובין שם בשם הגהות סמ״ק, וכ״פ ברמ״א סשס״ו שם, שלכו״ע יכול לזכות על ידו. אבל ראה שו״ת חקרי לב חו״מ ח״ג סמ״ז שפסק כן רק משום הלכה כד׳ המיקל בעירוב. וראה עוד מש״כ מר ברי׳ בארח משפט סע״ר בהגה״ט סק״ד. וראה גם בהנסמן בשלחנו של אברהם יו״ד סי׳ קס סקט״ז. וצ״ע לפום הך סברא, מה שלא פסק כן הרמ״א להקל בנוגע לגדול הסמוך, כ״א בדיעבד. גם בשו״ע אדה״ז שם מ׳ שהוא מעיקר הדין, ״מטעם שית׳ בחו״מ סע״ר״ (ודוחק לומר דקאי רק אבבא בתרייתא, באחר הסמוך על שולחנו). ובדרך אסמכתא - ילה״ע מד׳ הט״ז שם סע״ר שם בנוגע לפוסק מזונות על שולחן הבן (ובפשטות, בשאינו נשוי) שאי״ז כסמוך, לפי שנותן לו בדרך חיוב. ואולי החילוק הוא בין דמי מזונות למזונות עצמם].
והנה, במש״כ בפנים לענין מחילת הקטן - יש לדון שאין מחילה מועילה לקטן, ראה במ״מ וציונים שם. וי״ל.