Halacha2goThe one minute halacha

 שו״ע או״ח סקנ״ד ס״ג. ועיי״ש במשנ״ב סק״י ובשעה״צ סק״ח בטעם הדבר שנק׳ השולחן תשמיש קדושה, אף שקוראים על המפה. (וצע״ק ממש״כ המשנ״ב בסקי״א שבתשמיש אקראי אינו בגדר תשמיש קדושה. וי״ל. אבל ראה שו״ת מהרש״ג ח״א או״ח סי״ב). [אבל בערוה״ש סקנ״ד ס״ד להלכה שבזמנינו אינו תשמיש קדושה רק המפה. וכ״ה בכה״ח סקי״ב. וכבר כתב בעו״ת שם סק״ד עד״ז. וכן מורים פשטות ד׳ המג״א ושאר הנו״כ על אתר, דרק כשמניחים לפעמים בלא מפה. ובאמת כ״ה בראשונים הובאו ביתה יוסף ובד״מ. אבל שם: ״יש למצוא קצת היתר״. ומש״כ המשנ״ב שלפעמים נשמט - צ״ע הא מנ״ל שבכך נעשה תשמיש קדושה. ולאידך, ראה מש״כ בשפ״א מגילה (כו, ב) להחמיר, ומוכיח כן מד׳ הראשון לציון].

והנה במשנ״ב סקמ״א סק״ד כ׳ שכשצ׳ לסמוך יש להשען על הדפים ולא על המפה. והוא מד׳ שו״ת מהר״ם מינץ ספ״א והובא בבאה״ט שם. ועייג״כ בכנה״ג בהגה״ט שם. א״ר שם סק״ג. וכבר הקשו שסותר למש״כ המשנ״ב בסקנ״ד שהשולחן עצמו הוא תשמיש קדושה. ולאידך גיסא ילה״ק, לפמש״כ בשו״ת תרוה״ד סרע״ג, והובא להלכה ברמ״א סקנ״ד ס״ח, שכיון שקשה להזהר (בהנחת דברים ע״ג מפת השולחן) אומרים בזה לב בי״ד מתנה. [וראה בשו״ת אז״נ ח״ג סמ״ט ואילך. שונה הלכות סקמ״א בתחילתו]. וכ״פ לעניננו בשו״ת מהרש״ג הנ״ל. 

ולכאו׳ קושיא חדא מתורצת בירך חבירתה, שכיון שלב בי״ד מתנה א״צ להזהר בהבימה כ״א בהמפה. ועצ״ב שהרי ברמ״א שם הובא לב בי״ד מתנה לענין המפה דייקא. 

והנה, כמה אופנים בישוב הענין:

וזה יצא ראשונה, שלב בי"ד מתנה היינו רק במקום שיש מנהג מבורר (ראה א״ר סקנ״ד סקי״ג. משנ״ב סקל״ו).

ושנית לו, שלב בי״ד מתנה אינו לכתחילה (עיי״ש בתרוה״ד שאינו היתר ברור. וראה גם במג״א סקט״ו. משנ״ב סקל״ז).

ועוד בה שלישי׳, ליישב בדרך אחר, דשאני הנחת דברים על הבימה שכמעט ואא״פ להזהר, מאפס מקום, משא״כ להשען שאין הכרח גמור בדבר, שהרי ביכולתו לעמוד ולא להשען. וראה בפמ״ג (הובא במשנ״ב ס״ח בבה״ל ד״ה ואא״פ ליזהר) שבמקום שאפשר ליזהר ל״א לב בי״ד מתנה.

ורביעי בקודש, כלך לדרך זה, שאף שכמעט ואא״פ ליזהר שלא להשען מרוב הדוחק, מ״מ כיון שאפשר ליזהר בכך ולהוריד מקצת מהמפה ולהשען על השולחן עצמו, ל״א לב בי״ד מתנה בכדי להתיר להשען על המפה. 

וחמישיתו יוסף עליו, באו״א, שלהשען הוי תשמיש מגונה טפי ואין בזה לב בי״ד מתנה (ראה עד״ז במג״א סקנ״א סקי״ד לענין תנאי בכלל). ודוחק קצת. 

ואם אחרת יקח לה, שש המערכת, שהמעיין בא״ר יראה שציין כאן בסקמ״א למש״כ הרמ״א הנ״ל. ולכאו׳ כוונתו שלפי האמת קושטא קאי שמותר להשען. וע״כ לא קאמר מהר״ם מינץ אלא מעיקר הדין לולא לב בי״ד מתנה. אלא שבמשנ״ב שלא העתיקו מ׳ דלא ס״ל כן. או נאמר, שהא״ר כ׳ כן רק בדרך הערה לבד ולא למעשה.

אבל האמת יורה דרכו, שאכן כך הם פני הדברים, שמצד דין לב בי״ד מתנה, באמת אין כאן בית מיחוש, אלא שמ״מ יש מקום ליזהר. ולפלא על כמה מהמחברים שהעלימו עין מזה. דהנה מקור הענין הוא בשו״ת מהר״ם מינץ. ושם כ׳ להדיא מד׳ המרדכי ״אם לא נאמר דכבר הותנה עליו״, ומשמעות לשונו שאין כוונתו באופן שמתנים בהדיא, אלא שאומרים שה״ז כאילו התנה. אלא דספוקי מספקא לי׳ בכך, ומשו״ה כותב שבפועל יש להזהר אא״כ נאמר שגם בזה אומרים לב בי״ד. ובזה מובן ג״כ מש״כ מהר״ם מינץ ״טוב שיסיר המפה״, והרי לעיל מיני׳ קאמר ״שאסור לשעון על הבימה״, ומדוע כ׳ בסגנון של זהירות בעלמא. כן צ״ב קצת מה שהתחיל בל׳ ״עוד יש קצת טעם״, דלכאו׳ טעמא אלימתא הוא. ועכצ״ל שבאמת שייך לומר בזה לב בי״ד, אלא שאין לסמוך ע״ז לכתחילה ולומר לב בי״ד מתנה גם על המפה ובנוגע דין סמיכה עליו. ובסגנון אחר, וע״ד הנת״ל, שכשאפשר ליזהר או כשאין מנהג מבורר אין לסמוך ע״ז.

ולענין קריה״ת - ראה שו״ע או״ח סקמ״א ס״א ורמ״א שם. ועיי״ש במג״א ובמשנ״ב על אתר. וראה שע״א ש״ג ס״י. ואכ״מ עוד.