Halacha2goThe one minute halacha

שו״ע או״ח סער״ב ס״ח ואילך ובנו״כ. שו״ע אדה״ז שם ס״ט ואילך. (וראה גם שו״ע אדה״ז סרפ״ט ס״ב). שו״ע או״ח סתע״ב סי״א ואילך. שו״ע אדה״ז שם סכ״ו ואילך. 

[ולהעיר מהמפורסם בשם רבותינו נשיאנו שאין מקדשים על סכין (״אויף א מעסער״). ומ״מ אנן בדאא״פ קיימינן השתא, כשאין יין בעיר. ועכ״פ עדיף על הפת מעל חמר מדינה בליל שבת, כמפורש בשו״ע אדה״ז שם. ולהעירמאשכבתא דרבי ע׳ 92]. 

וראה בפמ״ג סער״ב במ״ז סק״ג שסוכר דינו כדבש. וכבר העירו מפי׳ האב״ע ורשב״ם (ויקרא ב, יא) שרק דבש תמרים פוסל. ודלא כפירש״י שם. ועיי״ש ברא״ם. וראה חינוך מ׳ קיז. וראה בארוכה בשו״ת הרדב״ז ח״ג סתתקס״ב(תקכז). וראה במשל״מ אסורי מזבח פ״ה ה״א. ובהנסמן בס׳ המפתח (פרנקל) שם. וראה באוה״ת שמות ח״ז ע׳ ב׳תקכה. וראה בארוכה בשד״ח פאת השדה כללים מערכת הדלת כלל מא. וראה בהנסמן בשו״ת דעת משה סי״א(בהערת המהדיר). שו״ת דברי דוד טהרני ח״א סי״ג.

ולכאו׳ ילה״ק, את״ל שכל מתיקות הפרי קרוי דבש, יין גופא מדוע כשר למזבח, וכש״כ וק״ו ביין מתוק (ואף שיין מתוק פסול לנסכים - הרי הטעם הוא רק משום מיאוס. ואליסטון גם הוא מתוק וכשר בדיעבד). ועכצ״ל שביין פניםחדשות באו לכאן, ואי״ז בגדר דבש ומתיקות הפרי. ובסגנון אחר, שלא חל עליו שם הפרי עצמו.  ומכ״ז יש לדון גם לענין סוכר. ואכ״מ. 

[ועיי״ע במשנ״ב סער״ב סקכ״א מש״כ כשיש רק מעט סוכר, והוא עפ״ד הרמב״ם (שבת פכ״ט הי״ד) ״אפי׳ כטיפת החרדל בחבית גדולה״. (וצע״ק בשו״ע שהשמיט לד׳ הרמב״ם בכהנ״ל, אף שהובא בטור). אבל צע״ג, שלכאו׳ סתרהמשנ״ב משנתו בזה, דאיהו גופי׳ מפרש (בסקי״ט) בד׳ המחבר, כדעת הראשונים שיסוד האיסור משום דאישתני לגריעותא, והיאך אפ״ל כן כשעירב רק טיפת דבש. וראה שו״ת התשב״ץ ח״א ספ״ה. 

אמנם, בדעת אדה״ז מוכח דאזיל בתר איפכא, וס״ל דחד טעמא איכא ביין מבושל וביין שי״ב דבש, והוא מטעם שא״ר לנסך ע״ג המזבח. וכ״מ בדעת המחבר מזה דלא הביא בדיני ברכת הפירות סברא לברך שהכל. וראה בפמ״גבא״א סק״ה. ועיי״ע בפמ״ג סר״ב בא״א סק״ב. (אלא שגם הרמב״ם עצמו ל״כ כן בהל׳ ברכות. ושקו״ט בדעתו בכ״מ. וראה בהנסמן במעדני אשר לונצר שבת סע״ח). ונפק״מ בכ״ז גם בנוגע ליין מפוסטר שבימינו שלא נשתנה טעמובאופן הניכר - ראה שו״ת מנחת שלמה ח״א סכ״ה. 

ויש שכתבו להקל בסוכר שבימינו שמערבים לפני התסיסה ונהפך כולו ליין. והנה, הניחא לענין שינוי לגריעותא, אבל צע״ג אם גם בכה״ג כשר למזבח. אולם, ראה שו״ת דובב מישרים ח״א סוסי׳ לא שנקט בפשי׳ שכשר (כשעירבו מיתאנה ביין מתחילתו). אמנם לפלא שלא הזכיר מש״כ בשו״ת התשב״ץ שם (לענין דבש עצמו) שאין לחלק בזה. וראה גם במשנת יעקב סער״ב]. 

ובגדר יין משובח לענין זה (ש״מצוה מן המובחר לברור היין המשובח ביותר לקדש עליו״ - ל׳ אדה״ז סער״ב ס״ה. ובטושו״ע ס״ג: יין טוב) - שבודאי אין פירושו כבסוגיא דב״ב (צה, ב) שלא התחיל להחמיץ (משא״כ יין שהתחיל כברלהחמיץ אלא שאין חמיצותו מורגשת - ראה מאירי שם) - לכאו׳ נ׳ שדומה לגדרי ברכת הטוהמ״ט, ומוכח מסתימת ההלכה שם (ראה שו״ע או״ח סקע״ה ס״ב ואילך ובנו״כ. סברה״נ לאדה״ז פי״ב הי״ג ואילך) שאינו תלוי בדעתו כלל. ומה״ט יין לבן עדיף לענין הטוהמ״ט לפי שבריא יותר. ולפ״ז ה״ה הכא, נ׳ פשוט שצ״ל יין המשובח מצ״ע ולא שערב לו יותר. וכ״נ מדסמכו הטושו״ע ליין מתוק - שבודאי אצל כו״כ ערב לחכם יותר. ועד״ז ביין ישן שנק׳ ״משובח יותר״(אדה״ז שם ס״ב), אף שיש ששתייתם עריבה יותר בחדש. וכמ״ש במהרי״ל (הל׳ ר״ה) לגבי תינוקות. 

וראה בקצוה״ש סי׳ פ בבדה״ש סק״א שהבין כן ג״כ שהעיקר שמשובח בעצם. אלא שכתב שלא ראה נוהגים כן. ועיי״ש בטעם המנהג.

אבל ראה בהליכות שלמה פסח פ״ט הע׳ 119 שכתב להיפך, גם לענין הטוהמ״ט. ושו״מ כמעט מפורש כדבריו בנמוק״י (מהדורת בלוי) פסחים קא,ב: אם נראה לו חשוב מן הראשון. ויל״ד. וראה בהגהות המהדיר לשם. ואמנם, בתו״ש סק״ד כ׳ ג״כ לעניננו שהעיקר תלוי בחביבותו, אלא שמדבריו נ׳ דלפלוגי קאתי על ד׳ המג״א ושאר הפוסקים. ועייש״ע בסק״ט. ולהעיר מפאת השולחן הל׳ שביעית בית ישראל סקי״ח ד״ה ושיטת רה״ג.  

[ועיי״ע בבית ארזים סק״ז מש״כ לבאר באורך שגדר משובח ביין הוא חוזקו, דכל שחזק יותר משובח יותר. אלא שלענין קידוש צ״ל מזיגה שיהא ערב לחכו (משא״כ לענין נסכים). ומ״מ, מעליותא איכא בזה שמצ״ע חזק הוא. וי״לשמקרא מלא הוא (תהילים עה, ט): יין חמר (חזק) מלא מסך (מזוג). ועפ״ז י״ל וליישב, שאי״ז סותר למש״כ הרמב״ם הל׳ חומ״צ פ״ז הי״א ״שתהי׳ שתי׳ עריבה הכל לפי היין ולפי דעת השותה״ - שכ״ז רק לענין מזיגה].

ובגדר יין לבן - ראה קצוה״ש הנ״ל. ויל״ע בזה.  

והנה, ידוע בשער בת רבים, מה שנתקשו גדולים וטובים במנהג שנתפשט לקדש ולהבדיל על חמר מדינה, ובפרט - יי״ש, שהרי גם למנהג העולם, שהביא אדה״ז (סער״ב ס״י) להקל, ״אף שמצוי הרבה יין אצל חנווני״ - היינו דוקאכ״שאין יין הרבה גדל סביבות העיר כמהלך יום״, משא״כ בזמנינו שהיין מצוי בשפע רב (שהרי פשוט שבאופני השיווק של היום דינו כאילו גדל סביבות העיר, כיון שמצוי בשפע, שהרי אי״ז גזה״כ, ובמדינתנו - הרי גם גדל יין בפו״מ).וכבר דשו בזה רבים. וראה מש״כ בנימוקי או״ח להרה״צ וכו׳ ממונקאטש (בחילוקי המדינות מלפנים). קצוה״ש סצ״ז בבדה״ש סק״ח (באה״ק בימינו). 

ואף גם בזה, כשאינו גדל סביבות העיר, כתב אדה״ז בקו״א שם סק״א: העתקתי דעתם וכו׳ לסמוך עליהם המנהג וכו׳ לקיים המנהג אבל לדינא צ״ע.

אמנם בקו״א מבואר להדיא שהכל תלוי ברוב שתיית אנשי העיר, ואפי׳ יש רוב יין בעיר (בחנות). (ודלא כמשנ״ב סקפ״ב סק״ז שהוא באופן שיש רוב שכר בעיר). ולפ״ז יין גדל בעיר - סימנא בעלמא הוא, שמסתמא באופן כזה שותיםרוב אנשי העיר יין, ואילו יצוייר שהיין גדל בעיר ומ״מ אי״ז רוב שתייתם, כבמציאות ימינו - אפשר לקדש על חמר מדינה. והדברים כמעט מפורשים בשו״ע אדה״ז סער״ב שם ש״כל שאין יין הרבה גדל סביבות העיר כמהלך יום מןהסתם אין דרך רוב אנשי העיר לקנות יין תמיד מן החנווני״. והטעם נתפרש במק״א (שו״ע אדה״ז סקפ״ב ס״ה. וראה ברמ״א שם) - ״כיון שהוא ביוקר״.  וראה א״ר סער״ב סקי״ד. וה״ה והוא הטעם, כשאינו חביב או שאין רגיליםבשתייתו. וראה שו״ת שבה״ל ח״ג סכ״ו. שם ח״ה סל״ב. 

ובכל אופן, גם באופן שאין יין מצוי בעיר, אי״ז מצוה מן המובחר (אדה״ז שם סי״א. סרצ״ו ס״ח). ובפרט כשיש לו יין בביתו שאי״ז הידור כלל (שו״ע אדה״ז סרפ״ב ס״ב) וצריך לקדש על היין לכתחילה (שו״ע אדה״ז סער״ב סי״א. סרצ״ו ס״ח). 

אלא שיש שנטו קו להחמיר בכל עיקר דין חמר מדינה, שצ״ל באופן שיהא שתייתו במקום (וכתחליף ל)יין, ולא באו״א. ואילו שותים אותו אבל לא בתור יין, אי״ז חמר מדינה. ולדבריהם, כמעט ואין לנו חמר מדינה בזמנינו. אולם, איןשום הכרח לד״ז, ואדרבה - בשו״ע אדה״ז  (סקפ״ב ס״ג) שהגדר בחמר מדינה הוא (לא ששתייתו בריבוי כיין אלא) שחשוב הוא כיין.

ועוד כתבו לדון שמד׳ אדה״ז מ׳ שצ״ל באופן שקובעים סעודותיהם עליו. וכ״כ בשו״ת לבו״מ ח״ב או״ח סנ״א. ומזה, השקו״ט בקפה ותה וכיו״ב. ואמנם, במנחת שבת סצ״ו סק״ט לא ניחא לי׳ להחשיבם כחמר מדינה, והביאו וגריראבתרי׳ בקצוה״ש סצ״ז הנ״ל. אבל נתפשטה ההוראה להקל בכהנ״ל. וכן מעשה רב אצל כ״ק אדה״ז וכ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע - לפני הסתלקותם (ראה באשכבתא דרבי ע׳ 97). [וראה ר״ד כסלו תרצ״ג. אג״ק ח״ט ע׳ סג. חי״ט ע׳ריג. ס׳ היחידות ע׳ 207. וראה שמו״ס ח״א ע׳ 200]. 

ובאמת, במציאות, רגיל שקובעים סעודה עליהם. אלא שרגילים לשתותם גם שלא מחמת סעודה, ומחמת זה לא נגרע ערכו. והרי גם שכר ומי דבש רגילים לקבוע עליהם שלא בסעודה (ראה שו״ע אדה״ז סרי״ג ס״א), ומ״מ ה״הבגדר חמר מדינה (שו״ע אדה״ז סקפ״ב שם). ואף גם שיש שאין קובעים ע״ז סעודה - עדיין הוא בגדר משקה חשוב, כמבואר עד״ז בשו״ע אדה״ז (סקפ״ב שם) לענין מע״ד. (ויש שר״ל שה״ה כמים בעלמא. אבל גם בשכר כ׳ התוס׳בעירובין (כט, ב ד״ה הכא) שעיקרו מים). 

ומ״מ, בנוגע למעשה, ידועה ההוראה, ובתוקף, שלא לעשות קידוש על יי״ש - ראה שיחת ש״פ שמיני תשכ״ג. אג״ק חט״ו ע׳ קפח. מכתב ה׳ טבת תשכ״ג. (צילום - בהתקשרות גליון תשעג). 

והנה, בפנים הובא ע״ד קידוש על מיץ ענבים. והיינו שמצוה מן המובחר בישן, כנ״ל. ויתר על כן בבה״ג (הל׳ קידוש והבדלה בסופן): ואי לית לי׳ חמרי. ובס׳ העתים ע׳ יד: דבלא אפשר לי׳. אלא דאנן קייל״ן שמקדשים עליו לכתחילה. ומ״מ אינו מן המובחר. (וראה קובץ בית אהרן וישראל גל׳ נז במקור הענין). 

ובקצוה״ש סי׳ פ שם שכשאין לו יין ובלא״ה צריך לקנות, לכו״ע צ״ל מן הישן. 

[אלא שלא נכנסנו בפנים בפרטי הדברים, שי״א דמיץ ענבים שבזמנינו גרע מיין מגתו (שמפוסטר, וגם אין סופו להיות יין. וגם דנו בו שאינו משמח - לגבי שמחת יו״ט), ודנו בזה אחרוני זמנינו בארוכה, והדברים עתיקים, ולא עתהאסף פה. וכבר העירו מד׳ המאירי (פסחים קז, א. ב״ב צז, ב). 

ואסתפק במועט וטל ילין בקצירי. ולתועלת המעיינים אציגה את אשר עמדי, מה שהצבתי לעצמי ציונים לספרי זמנינו שטיילו ארוכות וקצרות בסוגיא זו, דרשו מעל ספריהם: ראה ס׳ לבסומי בפוריא ע׳ ריג ואילך. גנזי ברכה ס״ב. קובץאסיפת חכמים גל׳ ט ע׳ עח ואילך. קובץ קול התורה גל׳ נט ע׳ פו. הנסמן בפסקי תשובות סער״ב סק״ו. וראה אג״ק חי״ט הנ״ל]. 

ומן הנמנעות שלא להביא כאן בעניננו, הידוע ומפורסם בקרב אנ״ש, מעשה נורא לאלקים: שבליל שמע״צ תשל״ח באמצע ההקפות, כשחש הרבי בלבו (ולאחר זמן נתברר שקיבל אז התקף-לב) והתיישב על מקומו שלא כרגיל, הציעולו לשתות מים, וסירב באומרו שה״ז חוץ לסוכה! ולאחרי ההקפות (שנערכו בקיצור ובזריזות) כשיצא לסוכה (והי׳ זה בין התקף לב הנ״ל להתקף לב נוסף שהי׳ אח״כ) הציעו לו לקדש על מיץ ענבים. ועמד על כך לקדש דוקא על יין(״קידוש מאכט מען אויף וויין״). 

והדברים עולים בקנה אחד עם מש״כ הו״ע - בבחי׳ הוא העיד על עצמו - בהגש״פ (פיסקא צפון ד״ה ויזהר) לאחרי העתקת ד׳ אדה״ז בשו״ע (סתפ״ט סוס״א): ״פס״ד ברור עד כמה מחוייב כאו״א בהידור מצוה אפילו כשאינו מעיקרהדין ואין עליו כלום!״. (אלא, שבענין הקידוש על מיץ ענבים, לא נת׳ טעמו, אם משום מצוה מן המובחר, או שהוא מעיקר הדין כדעת השוללים מיץ ענבים שבימינו).