Halacha2goThe one minute halacha

יין פוטר משקים

בטעם הפטור - ראה רא״ש ברכות פ״ו סכ״ט: אע״ג דברכת בפה״ג ל״ש מידי לשאר משקין, לפי שהיין ראש לכל מיני משקין הוא עיקר לענין ברכה וכולן טפלין לו. ומדמה לזה דין הפת, שהוא עיקר הסעודה ודברים הבאים בתוך הסעודה - מאכל ומשקה - אינם באים אלא בשבילו. (וראה בקו״א לשו״ע אדה״ז סקע״ז סק״ב: הפת הוא ראש לכל מילי דסעודה כמו יין למשקין. ולכאו׳ היינו מדין עיקר וטפל. וי״ל באו״א (ראה לקמן). וראה גם בד״מ רסי׳ ריב שה״ר מדין יין פוטר, שעיקר פוטר גם מבר״א. ומוכח דכי הדדי נינהו. ומש״כ בשו״ת חת״ס או״ח סמ״ז שאינו מדין עיקר וטפל כ״א מחמת חשיבותו - היינו שאינו בגדר עיקר וטפל דעלמא כ״א דין מחודש שנתחדש בו גדר עיקר מחמת חשיבות. ולהעיר מר״ד ליל חגה״ש תשכ״ו (ע״ד הצחות) במי שאצלו המשקה עיקר. וכמה מילי מעלייתא איכא למשמע מינה, כי לא דבר ריק הוא מכם). וכ״כ בתוסהרא״ש ברכות מא, ב ד״ה א״ה. ושם בד״ה שאני: כשיש יין ושאר משקין לפניו חשיבותו גורם לו ברכה לפטור אחרים.

ובתוס׳ ברכות מב, רע״א: לפי שעיקר משקה הוא והוא ראש לכל מיני משקין ולכך הוא העיקר והן טפלין לו לענין ברכה. וכ״ה ממש בשו״ע אדה״ז סקנ״ד ס״ד: לפי שהיין הוא עיקר משקה והוא ראש לכל מיני משקין לכן הוא עיקר לענין ברכה וכולן טפלים אליו. (אבל בסדברה״נ ספ״א השמיט שהיין הוא עיקר משקה. ולהעיר מהשינוי, שבלוח ברכה״נ (פ״ה הי״א) נז׳ ד״ז רק אגב גררא בדיני דברים הבאים בתוך הסעודה. ויל״ע).

וצ״ב אם תרי טעמי נינהו, שעיקר השתי׳ הימנו, וגם שחשוב יותר (ובאו״א - ששותים הימנו תחילה). וכפי׳ הנ״ל ב״עיקר משקה״ - כ״ה במרדכי ברכות פ״ו סקל״ו: לפי שבעיקר המשקים ישתה יין [ובאו״ז הל׳ סעודה סקנ״ה: שעיקר משתה הוא מן היין. וי״ל], והוא ראש לכל המשקין.

ובטעם שהוא ראש לכל המשקין (ובמשנ״ב סק״ב: ראש וראשון לכל משקין) - בתניא רבתי סכ״ד: לפי שהוא עיקר וחשוב וחביב מכל המשקין. וי״ל דתלתא מילי נינהו - עיקר, שעיקר שתייתו הימנו, חשוב - דסעיד ומשמח (וכ״כ בערוה״ש). חביב - כפשוטו. ועוי״ל שנק׳ עיקר לפי ששאר משקין חוץ מיין ושמן זיעה בעלמא נינהו, ושמן מזיק לגוף ואין דרך לשתות הימנו. (ובהכרח לומר שדבש וחלב טל ומים - שאני).

אבל בלבוש ס״ד נ׳ באו״א: שהואיל ומתוך חשיבותו קובע לו ברכה בפ״ע כל שאר מיני משקה טפלין הן אצלו ויוצאים בברכתו. וצ״ע שהרי פוטר גם מבר״א. ולכאו׳ ז״כ הא״ז במה שהעיר על הלבוש. וראה בלבוש סר״ח סט״ז שכפה״נ מרמז ליישב זה. וצ״ב. ובפמ״ג סקע״ז בא״א סק״א כ׳ (באופן הא׳) לפי שברכה חשובה היא, עיי״ש הטעם. ולדבריו א״ש בנוגע לבר״א ג״כ, יעו״ש. (ואופן הב׳ בפמ״ג - שיין חשוב מאד וכל המשקין טפלין לו בערך). ודוחק לפרש בד׳ הלבוש שהכוונה שברכתו מבוררת בפה״ג ולא העץ, כפי׳ הרשב״ם בתוס׳ שם (והרשב״א בתוסהרא״ש שם) - דהרי איהו גופי׳ מפרש לעיל (ס״א) באו״א. ועיי״ש בהג״ה.

ועכ״פ, לפ״ז (ראה שו״ת שבה״ל ח״ד סכ״ד), בודאי שכ״ה גם במיץ ענבים שברכתו בפה״ג. ולהעיר משו״ת חתן סופר סי׳ קח שאם בירך בטעות בפה״ע על היין אינו פוטר. [והנה, בערוה״ש עלה ונסתפק בשמע הברכה ולא שתה מכוסש״ב אם נפטר. וצ״ע מה מקום לספק, שהרי לא איכפת לן מאיזה יין שותה. ואם נפשך לומר שלא שתה כלל, א״כ הרי מלכתחילה לא יצא בברכת בפה״ג. אבל בדה״ח - הובא במשנ״ב סק״ג - במי שיצא יד״ח קידוש, שמ״מ אם לא שתה אינו פוטר שאר משקין. וראה גם שו״ע אדה״ז סער״ב סי״ג בלא בירך בר״א על היין, שאין שאר משקים נפטרים. (ויל״ע מצד טפל לטפל, כיון שהיין נפטר בברהמ״ז. וי״ל). אבל ראה שו״ת גנת ורדים או״ח כלל א ס״א. וראה שו״ת יחו״ד ח״ה ס״כ. וש״נ].

אבל גם לסברא קמייתא, שהוא מפני חשיבותו, ויין מגתו לא חשיב (ראה פירש״י סנהדרין ע, א) - ולית בי׳ משום שמחה שלכן מותר מדינא בערב ט״ב (אבל להעיר דיין מגתו שאני שמשלשל ומזיק - פירש״י תענית ל, א) - עדיין מקום לומר הכי, כיון שמיץ ענבים סעיד עכ״פ, וכדמוכח מזה שמברך בפה״ג (ראה בשו״ת מנח״י ח״ח סי״ד עפ״ד כנה״ג בכ״מ, עיי״ש), וה״ט דאשתני לעלויא. ובפירש״י ברכות לה, ב: סעיד חשיב טפי ממזון. (וראה צל״ח שם. אבל י״ג: מזיין).

ובאמת מ׳ הפוסקים, שמש״א דיין סעיד ומשמח, נפק״מ לא רק בפי׳ הכתובים (כפי שאפ״ל בפי׳ הגמ׳, וכ״מ קצת בפירש״י), כ״א לענין ברכה, דה״ט שמברך בפה״ג לפי שמשמח - ראה שו״ע אדה״ז סר״ב ס״י. וכ״כ בפמ״ג שם בא״א סק״ב. ומקורו טהור בד׳ הראשונים תר״י שם (וחוזר וכופל כן, בד״ה שמן. אבל ראה שם משה״ק מתמרים). או״ז הל׳ סעודה סקס״ב. ראבי״ה סצ״ח. הל׳ ברכות להריטב״א פ״א ה״כ. אבודרהם הל׳ ברכות ש״ה. פסקי ריא״ז ברכות רפ״ז. אבל במאירי הביא רק שהוא זן וסועד. ואת״ל שבטעם שמברך בפה״ג ביין מגתו לפי שסופו להיות יין ומשמח - א״כ הה״נ י״ל כן בזה. וי״ל עוד, שהרי מברך בפה״ג גם בשותה טובא, אף דמיגרר גריר ולא סעיד (עיי״ש בתוד״ה טובא. אבל ראה בראבי״ה סק״ז. ב״ח או״ח סתע״א), וע״כ הטעם משום שהוא ממין היין, וטבע היין מצ״ע להיות סעיד, ובסגנון אחר דלא פלוג רבנן וכל היינות בכלל. והה״נ בעניננו. ומצאתי בברכ״י רסי׳ קעה שגם יין צמוקים פוטר (אף שאינו משמח - ראה פר״ח סוסי׳ תפג).

ובאמת, י״ל עוד שמ״מ י״ב קצת שמחה, וראי׳ לדבר שכשר בדיעבד לנסכים, אף שא״א שירה על היין, וילפינן לה מקרא דהמשמח אלקים ואנשים. ולקידוש הבדלה וכוסש״ב שהם מדין שירה על היין כשר אפי׳ לכתחילה. וכבר העירו מערכין יא, א שבהביא ענבים לביכורים ודרכן טעון שירה שנק׳ יין המשמח. וראה בלבוש סתקנ״א ס״י בטעם שנהגו לא לשתות יין מגתו בסעודה המפסקת, שי״ב קצת שמחה ופיקוח צערא (ולאידך, שכר הותר אז). ועייג״כ בשע״ת שם סקי״א. ומקרא מלא הוא: ותירוש ינובב בתולות. וכיו״ב בכ״מ. ויתירה מזו, שבקרא דמשמח אלקים ואנשים נאמר תירושי המשמח וגו׳. (אבל ראה מהרש״א יומא עו, ב, דמיירי ביין חדש לאחר שעברו מ׳ יום).

ויש להוכיח כן, שהרי מברך הטוב והמטיב, משום שמחה (ראה בתוס׳ ברכות נט, ב ד״ה הטוב, משום דאית בה תרתי דסעיד ומשמח. וכ״כ ברא״ש ברכות פ״ט סקט״ו. ועד״ז הוא בסברה״נ פי״ב הי״ג. וראה מש״כ רבינו בחיי (בכד הקמח ערך ברכה וערך שמחה. שלחן של ארבע שלו ש״א ב״ג), הובא בהגהות רעק״א רסי׳ קעה) גם על יין חדש (ראה ירו׳ ברכות פ״ו ה״ח. רמב״ם ברכות פ״ד ה״ט. רמ״א סי׳ קעה ס״ב. סברה״נ שם הי״ד. ועוד).

[ובכ״מ בדא״ח, דאדרבה - יין המשמח היינו לנערים, אגברו חמרא אדרדקי, משא״כ יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו הוא למע׳ מבחי׳ יין המשמח - ראה מאמרי אדמו״ר האמצעי דרושי חתונה ע׳ תרכד. וראה ספר הלקוטים דא״ח - צ״צ ערך יין ע׳ תשכה ואילך. בכ״מ].

ועדיין יש קצת מקום עיון בזה, להטעם שפוטר לפי שהוא עיקר משקה, או ששותים ממנו תחילה.

ועוד אמינא, שהרי יין חדש הוא דבר הרגיל, ומובא בש״ס ופוסקים. וקייל״ן בכללי הפוסקים שבדבר הרגיל לא הוו שתקו מלהודיענו והו״ל לאשמועינן בהדיא. וידוע שאא״פ להוציא דיוק חדש מל׳ פוסק בכה״ג.

וביתר הפרטים שבפנים - לא ראינו צורך להאריך שכמעט הכל כאשר לכל נמצא בנו״כ השו״ע, ובכמה פרטים - ראה בקצוה״ש סי׳ ס ס״ז ובבדה״ש שם. וראה הנסמן בשערי הברכה פי״ח ס״כ ואילך.

וכתבנו כאן בעיקר ע״פ הכרעת אדה״ז בסדברה״נ שם.

ובקבע על היין (ראה תהל״ד רסי׳ קעד. ועוד) - הנה, בכמה ראשונים נז׳ להדיא שיין פוטר כשקבע. [ולהעיר שבמרדכי ברכות (פ״ו סי׳ קנ) כמה גירסאות: היכא שאין המשקין לפניו וכו׳ דהא השתא בזה״ז ליכא קבע. וי״ג: או השתא בזה״ז ליכא קבע. ונפק״מ טובא. אלא דלדידן לא נפק״מ ולא מידי דהא אנן קייל״ן דאיכא קבע]. ובשו״ע אדה״ז סרי״ב ס״י וכן בסברה״נ פ״ג הט״ז דמהני בקבע על היין לפטור הטפל אף כשלא היו לפניו ולא הי׳ דעתו. (וצע״ק בסקע״ד ס״ד: ואפי׳ אינו קובע עצמו לשתות יין וכו׳, ומ׳ שעד השתא איירינן בקבע, ועכ״ז התנה שצ״ל לפניו או דעתו). אבל במקומו (בשו״ע אדה״ז רסי׳ קעד ובסברה״נ ספ״א - סר״ח ליתא לפנינו בשו״ע אדה״ז) לא נז׳ כלום מזה. ובקצוה״ש סנ״ג בבדה״ש סקכ״ז האריך לבאר מסברא שאין קביעות ליין מועילה לפטור שאר משקים דגרע משאר עיקר וטפל, עייש״ב. ונשאר בצ״ע. ומ׳ שמפרש בד׳ אדה״ז הנ״ל במש״כ שקביעות ביין מועלת, דקאי בעיקר וטפל דעלמא ולא בשאר משקים. ובהערות וביאורים כולל צ״צ ח״ב ע׳ 282 ואילך מפרשי לה באו״א, שרק לענין בר״א מהני קביעות לפטור. וראה עוד לקמן מזה.

ומש״כ במשנ״ב סק״ג שיש מקילין כשהי׳ דעתו עליהם ומ׳ דלאו כו״ע ס״ל הכי - הנה בשו״ע אדה״ז סקע״ה ס״ד ד״ז הוא במוסגר. וראה בהגה שעה״ג שם. אבל, לאידך, כבר העירו שלא נמצא מי שאסר להדיא (ראה מעדני אשר לונצר ס״ל סק״א. ועייש״ע בכמה פרטים דלקמן).

ולענין שיעור היין - כ״כ בסברה״נ כאן. וכ״ה סתימת כל הפוסקים שלא חילקו בד״ז. וכ״כ כו״כ אחרונים. ומש״כ בבה״ל ד״ה יין שאינו פוטר אלא בשתה מלא לוגמיו - הרי מסיים דלדינא צ״ע. וא״כ גם לדידי׳ הדרינן לדינא דסב״ל. ועוד שאין ספקו מוציא מידי ודאם דרוב האחרונים.

כן במה שנסתפק בשעה״צ סר״ח סק״ע בשותה פחות מרביעית לגבי בר״א - מפורש בסדברה״נ שאינו פוטר. וכבר תמהו עליו בכ״מ (ראה שו״ת אג״מ ח״א סע״ד. ועוד. וראה מעדני אשר שם. והארכנו מזה בקובץ באתרא דרב חו׳ ה הע׳ 41 ואילך).

בנוגע למשקים שברכתם בפה״ע - ראה ב״י סר״ב ד״ה ומכאן. לבוש שם סי״א. פמ״ג שם בא״א סקכ״ו (ושם: כל ששתה אותם דרך משקה). מג״א סר״ד סקי״ז. ומדוייק בל׳ אדה״ז בסברה״נ: בין מבר״ר שהוא שהנ״ב. ועפ״ז, שאני תמד תאנים, שבשו״ע אדה״ז סר״ד סי״ב, דלשתי׳ קאי וברכתן שהכל (והספק הוא בין פה״ג לשהנ״ב. והכריע כן לפי מסקנת המג״א שם בדרך ״אפשר״). וראה א״א מבוטאטש סר״ב סי״א. תהל״ד השמטות לסי׳ קעד. קצוה״ש סנ״ג בבדה״ש סקכ״ח. שו״ת שבה״ל ח״ד סי״ד סק״ב. וראה העו״ב כולל צ״צ ח״ב ע׳ 240. ובארוכה - ברכה כהלכה בית היין פ״ה ס״ט ובהערות לשם.

ובמשקים שלפני שתיית היין, שכבר נתחייב בבר״א עליהם לפני ששתה מהיין - מפורש בשו״ע אדה״ז סקע״ד ס״ז שפוטר מבר״א, עיי״ש לענין כוס ברהמ״ז. ועד״ז בסער״ב סי״ג. ולכאו׳, כ״ה המציאות בפשטות בשו״ע אדה״ז סר״ד סי״א. [ומה שלא נז׳ דוגמא זו בסברה״נ ספ״א - הרי כ׳ ״כגון״ ועכצ״ל דתנא ושייר. וסרה קושיית קצוה״ש סי׳ ס סקט״ו]. אבל ראה לקמן הסברא שבסקע״ד שם ה״ז בגדר קבע. אמנם, במשנ״ב שם סקי״ז נתחכם בלשונו, וכ׳ דמיירי במברך על השכר. (וצ״ע במשנ״ב סר״ד סקל״ט. וראה שם סר״ח סק״פ). ובקצוה״ש שם, כ׳ שיתכן לפרש כן גם בד׳ אדה״ז דקאי בשל שכר דוקא. ועיי״ש שר״ל שעכ״פ לכתחילה אין לסמוך ע״ז. ומש״כ שם למיסבר סברא שכמו שאין ברהמ״ז פוטר לכתחילה ה׳ מיני דגן הה״נ שלא יפטור ברכת על הגפן למשקים שלפני הסעודה - עדיפא הול״ל שכמו שאין ברהמ״ז פוטרת משקים שלפני הסעודה גם בדיעבד, ה״נ בנוגע לעל הגפן ביחס לשאר משקים, ועפמש״כ בשל״ה (דלקמן) שדין יין פוטר הוא לפי ששאר המשקים הוו סעודה דהיין. ומ״מ יש לחלק, שחשיבות היין לפטור שאר משקים עדיפא ממעלת הפת לגבי שאר מאכלים. וכדלקמן. וראה כה״ח סר״ח סקפ״ב.

ועצ״ע בכ״ז, באופן שלא הי׳ לפניו ולא הי׳ דעתו מדוע נפטר מבר״א (כמ״ש בסדברה״נ שם), ומ״ש מכל עיקר וטפל - ראה שו״ע אדה״ז סרי״ב שם. סברה״נ פ״ג שם. ובפרט להנ״ל (מד׳ הד״מ) דיליף פטורא דטפל בבר״א משאר משקים שנפטרים בבר״א שעל היין. (ואדרבה, בגדר עיקר וטפל, י״א שאין הטפל זקוק לברכה כלל ולא שנפטר בברכת העיקר, אבל בשאר משקים אינו נפטר בבר״ר אא״כ בירך בפועל על היין, כנ״ל. אלא שבזה גופא צ״ב מדוע באמת אין בר״א פוטר הטפל כשלא נפטר בבר״ר, שהרי סו״ס ה״ז טפל מצ״ע, וכדמוכח מזה שגם כשאינו נפטר בברכת העיקר י״א שמברך שהכל (שו״ע אדה״ז סרי״ב ס״ח. וכ״כ שם בס״י גופא בהמשך. אבל בסדברה״נ פ״ג הי״ג לא ס״ל הכי), ומכוון לפוטרו כעת). ומש״כ ליישב בקצוה״ש סנ״ח בבדה״ש סק״כ - לא העלה ארוכה. (ומש״כ שם בשאר עיקר וטפל ש״יצא מתורת טפל״ צ״ע. ומסברא אמינא להיפך, שבכל טפל - כמליח ופת - ה״ה טפל במציאות גם כשלא נפטר בבר״ר, אבל בשאר משקים שמצ״ע אינם בגדר טפל, ונפטרים רק מחמת שהם טפלים בחשיבותם בערך היין, וכנ״ל מד׳ החת״ס, א״כ כשלא נפטרו בבר״ר ה״ז שתי׳ נפרדת וענין בפ״ע, ויצא מגדר טפל). וראה מש״כ הו״ע במק״א (בקצוה״ש סנ״ג בבדה״ש סקכ״ז - הובא לעיל) שעיקר וטפל עדיף מיין ושאר משקים).

ודוחק גדול לפרש (וכעי״ז מ׳ בשבילי דוד סוסי׳ רח), ששאר משקים נפטרים מחמת ברכת על הגפן שהיא ברכה חשובה וכוללת (וכ״מ קצת בד׳ הפמ״ג הנ״ל) - שהרי לא מצינו כן בשום דוכתא. ואדרבה ברכת על הגפן מבוררת יותר. ואטו נימא שבטעה ובירך על הגפן על שאר משקים שיצא יד״ח בדיעבד, אתמהה. וכמו שאינו פוטר בבר״ר של בפה״ג בדיעבד (ראה שו״ע רסי׳ רט).

ועכצ״ל וליישב שגדר הפטור דשאר משקין שהוא מחמת חשיבות שונה משאר טפל דעלמא. ובפשטות, שה״ז ע״ד פת שברכהמ״ז פוטר גם דברים שאינם באים מחמת הסעודה (ועד״ז כתב לפרש בשל״ה - הובא במג״א סקכ״ד), לפי שכל מה שבא בתוך הסעודה הוא מכלל השביעה (שו״ע אדה״ז סקע״ד ס״ב. וראה אצלנו במ״מ וציונים להל׳ יומית אות תצג), אא״כ במשכו ידיהם מן הפת, בימיהם עכ״פ (שם ס״ו ואילך). ואף דשאני מדין פת שפוטר כל מה שבתוך הסעודה גם כשלא הי׳ לפניו ולא הי׳ דעתו עליהם (משא״כ ביין) - ה״ט לפי שקובע עצמו לאכילה (שם ס״ה), וא״כ ה״ז בדומה ממש ליין שפוטר גם בקבע עצמו לשתי׳ לחוד (אבל ראה לעיל השקו״ט בזה).

ועצ״ב בהדמיון, שהרי בפת הברכה היא על השביעה, משא״כ שאר המשקים אינם בכלל ברכת על הגפן מצ״ע. ובשל״ה (שם) כ׳ שהמשקים הוה סעודה דידי׳ (דיין), שכל מאכל קרוי לחם וכל משקה נק׳ ע״ש היין לפי שהוא עיקר, ועצ״ב.

ובהעו״ב שם ע׳ 284 האריכו בדבר, ור״ל בדעת אדה״ז, שמה שיין פוטר מבר״א גם כשלא נפטר בבר״ר - קאי רק בקבע על היין. (וכ״ה דעת המשנ״ב סר״ח סקע״ג. ועיי״ש בהעו״ב, שלדעת אדה״ז קבע לחוד לא סגי לפטור שאר המשקים מבר״ר אא״כ הם לפניו או שהי׳ בדעתו. אבל במשנ״ב מיירי התם בהביאו שאר המשקים אחר שנמלך מלשתות היין, הא לא״ה פוטר, וכמפורש במשנ״ב סקע״ד סק״ג (אלא שכתב שלכתחילה טוב יותר שיהא לפניו לחוש להחולקים). ועיי״ש בהעו״ב מש״כ לפרש בשו״ע אדה״ז סרי״ב שם בסו״ד ״אא״כ קבע עצמו״ - דבכה״ג מברך בר״ר ולא בר״א, ודלא כפי׳ קצוה״ש שם). [ואילה״ק מזה שבר״א על כוס ברהמ״ז פוטר שאר משקים גם בשתה המשקים לפני היין, אף שלא קבע, כנ״ל - די״ל דמיירי בקבע דוקא, כיון דאהני קביעות הסעודה להיין - ראה כעי״ז ברכות מג, א. רשב״א שם מב, א ד״ה ולענין. ויש לחלק. וראה גם בשו״ת גוו״ר או״ח כלל א ס״ב שכוס ברהמ״ז נק׳ קביעות גמורה. ועייש בהגה מש״כ לחלוק]. אבל סתימת ל׳ אדה״ז בסברה״נ ל״מ הכי. ובאמת ד״ז תלוי בהבנת ד׳ השל״ה והמג״א, שבנשמ״א כלל נה מפרש בד׳ השל״ה, דקאי גם בלא קבע, כיון שדרך לקבוע, (אבל במשנ״ב הנ״ל שם ובשעה״צ מוכח שלא פי׳ כן בשל״ה. וכן מוכח ממש״כ בסקע״ב שבלא קבע אינו פוטר מבר״א. אבל ראה סקע״ד בשעה״צ סק״ה), וכן בדין שהרי כ׳ להדיא ששתה רק כוס א׳ ונמלך מלשתות עוד. (ובקצוה״ש סי׳ ס סקט״ז

נדחק בדבריו ומוקים לה שנמלך רק משאר המשקים. אבל גם לדבריו מיירי בשותה רק כוס א׳ אלא שעדיין לא גמר שתייתו. ושבקי׳ דאיהו דחיק ומוקים אנפשי׳). ועפ״ז יל״פ בדעת המג״א שחולק עליו, ומ״מ כתב שבקבע פוטר (שנתקשו בהבנת דבריו. וראה בשבילי דוד סוסי׳ רח, ונ׳ שפי׳ שהמג״א לא בא לחלוק כ״א במש״כ השל״ה שם בנוגע לפת, אבל ביין מודה לדבריו. וכ״מ קצת במחה״ש שם. או״י עד״ז - וכן אפ״ל בד׳ מחה״ש - שהמג״א חולק במאי דמ׳ מד׳ של״ה שגם במשך ידו מהיין נפטר בבר״א. וצ״ע בדעת המשנ״ב שכ׳ בשעה״צ סר״ח הנ״ל - שדבריו הם ע״פ השל״ה ודלא כמג״א. וכן בהערות שה״ג לסברה״נ מ׳ שהוא דלא כמג״א, אבל שם לא פי׳ שהוא בקבע דייקא), שר״ל שצ״ל קביעות ממש. ולפ״ז, י״ל בדעת אדה״ז בסברה״נ כשל״ה, וא״ש החילוק בין יין פוטר לשאר עיקר וטפל, אף דילפינן חד מחברי׳, דשאני יין שקביעות מועלת בו כבפת. ועצ״ע.

ומעתה, אבוא היום על העיו״ן, במי שהי׳ בדעתו מתחילה לשתות שאר משקים (וכש״כ וק״ו כשבדעתו לפוטרם בפירוש ולא רק לשתותם), אלא שאח״כ סילק דעתו מלשתות יין, דלכאו׳ פשוט דלא עדיפי שאר משקים מיין עצמו, שמברך עוה״פ בנמלך (וכ״כ בשו״ת שער שלמה זוראפה (סמ״ח - ל, ג). וכ״ה במשנ״ב סר״ח סקע״ג. אלא שבמשנ״ב לא מיירי בהי׳ דעתו לפנ״ז לשתות משקים, וקאי בהביאו המשקים אחר שנמלך, אלא שקבע על היין. וראה להדיא במשנ״ב סקע״ד סק״ג (והוא עפמש״כ בביאור מרדכי למהר״ם באנעט ס״ק קד) שבהי׳ דעתו מהני גם בהביאו המשקים אחר גמר שתיית היין. ולכאו׳ הה״נ בהיו לפניו בשעת ברכת היין. אבל לא נתפרש דמיירי בנמלך מלשתות. ובאמת מקום לחילוק בין גמר שתי׳ לנמלך בהדיא ואכ״מ). אבל מקום לחלק, שכיון שהי׳ בדעתו לשתות שאר משקים אי״ז כנמלך לגבי שאר המשקים. וכ״כ למעשה בשו״ת פעולת צדיק ח״ב סכ״ח שבסילק מהיין מאי הוה, שהרי לא סילק מלשתות השכר אשר כבר נפטר בברכת היין. (ועוד, שהרי בב׳ מאכלים ממין א׳, שברכותיהם שוות, או שא׳ עיקר והב׳ טפל, לכאו׳ גם בנמלך מלאכול הא׳ נפטר הב׳, אא״כ כלה הראשון (ראה שו״ע אדה״ז סר״ו ס״ט. סברה״נ פ״ט ה״ה). וכש״כ בפה״ג דעדיפא מברכת המשקים. (וראה פמ״ג סר״ח בא״א סקכ״ד). אבל לאידך, ביין ושאר משקים אי״מ מה שלא כלה היין לפטור המשקים, באם לא הי׳ לפניו בשעת ברכה - ראה קצוה״ש סנ״ג בבדה״ש סקכ״ז. משנ״ב סקע״ד סק״ג. וראה שבילי דוד שם סק״א וסק״ב).

ואילה״ק שה״ז ע״ד משכו ידיהם מן הפת (וראה בביאור מרדכי שם עד״ז באופן שהביאו משקים אחרי שגמר שתיייתו. וגם בדבריו מ׳ קצת שבהיו לפניו שאני) - חדא, דבלא״ה אנן לא קייל״ן לברך במשכו ידיהם (ראה שו״ע אדה״ז סוסי׳ קעז. סקע״ט ס״א ואילך. סברה״נ פ״ה ה״א ואילך. והוא מצד סב״ל. וראה תורת חיים סופר סק״ב להקשות אמש״כ בביאור מרדכי שאין כאן עקירת שולחן. וראה בקצוה״ש סי׳ ס בבדה״ש סקט״ז דמדמה לנטל כוס בידו לברך ברהמ״ז. וצ״ב. ולהעיר, שבשתי׳ לכו״ע חוזר ומברך בגמר שלא לשתות עוד , עיי״ש סקע״ט ס״ב. סברה״נ ה״ג. וראה סקע״ד ס״י - במסובים לשתי׳). ועוד וג״ז עיקר, דשאני פת שדברים הבאים מחמת הסעודה שייכים לפת, ובאים למזון ולהשביע כפת עצמו, ולכן במשכו ידיהם אינו נפטר, משא״כ ביין שעיקר סיבת הפטור אינו מחמת שהמשקים שייכים מצ״ע ליין, כ״א מחמת חשיבותו לפי שהוא ראש למשקים. ובפרט להנ״ל מחת״ס שאינו בגדר עיקר וטפל גרידא.

ואדרבה, ראה בקו״א סקע״ז סק״ב בחפץ לאכול רק מעט פת, שרק מה שהוא לפתן ואינו סעודה יש להסתפק ולומר דאינו נפטר, משא״כ כש״אינו לפתן היינו דהוא עצמו סעודה יחשב כיון שבא להשביע״. ועיי״ש שה״ז בדוגמת שאר משקים לגבי יין. וכפה״נ ר״ל שגם בשותה רק מעט יין ואינו קובע על היין פוטר שאר משקים (ראה שו״ע אדה״ז סקע״ד ס״ד בשותה מעט יין למצוה) מה״ט, ומכאן שגם כשאינו חפץ לשתות עוד יין פוטרם, לפי שגדר הפטור הוא שהיין הוא ראש למשקים, ועד״ז נמי בפת שהוא ראש לכל מילי סעודה, אבל בלפתן שאינו בגדר מזון וסעודה ל״ש לפוטרו מחמת היותו טפל לפת כשאינו חפץ בפת.

[ועפ״ז, תצא דינ״א, שגם במשכו ידיהם מן הפת, א״צ לברך על ״מילי דסעודה״, ורק מיני לפתן זקוקים לברכה. ואכן בשו״ע אדה״ז סקע״ז ס״ו כ׳ ״אפי׳ דברים שדרכם לבוא ללפת את הפת״. ול״כ יתר על כן במיני מזון. אבל כ״ז איננו שוה לי, שחידוש כזה לא נתפרש בשום מקום. ועוד ועיקר, שהרי בטעמא דמילתא שבמשכו ידיהם חייב לברך לפי שהיא ״כסעודה אחרת״ (שם ס״ז: שנראה כסעודה אחרת. והיינו לפי מה שלימד זכות במג״א שם סק״ז שהוא רק בימיהם ולאחרי עקירת השולחן. אבל בסקע״ט ס״ג וס״ד: כסעודה אחרת). ומה לי אם אוכל מיני לפתן או מילי דסעודה. ועצ״ע החילוק בין משכו ידיהם שמברך על הלפתן, למי שחפץ לאכול רק מעט פת שעומד בספק, ״יש להסתפק״. ואולי קאי לדידן דליכא גדר משכו ידיהם.

והנה, סבור הייתי מעיקרא לומר שגם במשכו ידיהם, באם הי׳ בדעתו לאכול שאר המאכלים לפנ״ז נפטרים בברכה, וקאי רק באופן שנפטרים מחמת שקבע עצמו לאכילה (וכנ״ל משו״ע אדה״ז סקע״ז ס״ה). ועפ״ז י״ל כן גם בנוגע ליין. אבל ג״ז סברא רחוקה, ואין לזה שרש ומקור].

ועוד אמינא, שמד׳ המג״א רסי׳ קעז מוכח שכל עיקר גדר הספק בחפץ לאכול מעט פת שייך דוקא לפת ולא ליין, עיי״ש במש״כ דלא קייל״ן שפת פוטר כל מיני מאכל, ובנו״כ שם כ׳ בבי׳ דבריו שהפת פוטר רק בטפל, בבא מחמת סעודה, משא״כ יין ושאר משקים. ונמצאנו למדים שיותר שייך היין לפטור משקים משייכות הפת למאכל. [וי״ל הנ״ל בסגנון אחר, ויתירה מזו, שכיון שרוצה לשתות עוד משקים, באמת אי״ז בגדר נמלך על היין, דכחדא נינהו (וה״ז מעין ודוגמת מש״כ אדה״ז סקע״ד ס״ג ובהגה שם, אף שיש לחלק טובא)].

ומד׳ הפוסקים (שו״ת גוו״ר או״ח בתחילתו. בתי כהונה ח״ג בתחילתו. שו״ת קול אליהו ח״ב סז - הובא בהגהות רעק״א רסי׳ קעד. וראה שו״ת מעט מים סכ״ה בארוכה. ועייש בהשקו״ט בהמובא בנגיד ומצוה סעודות ליל שבת בשם האריז״ל לשתות פחות מרביעית מים בליל שבת. ובשעהמ״צ ר״פ עקב - סולת נקי׳ מכת״י מהרח״ו - לא נז׳ בנוגע ליל שבת. וראה כה״ח סקע״ד סקמ״ז. וראה שו״ת יחו״ד שם) ששקו״ט באם שתיית יין למצוה פוטרת שאר המשקים, איכא למשמע הכי והכי. ועוד ועיקר, דאנן קייל״ן שבכל גווני פוטר, ומודגש להדיא דקאי באופן ששותה רק מעט יין, וסתמא דמילתא גם באופן שאינו שותה עוד יין בתוך הסעודה. (ועיי״ש בשו״ת מעט מים בדעת הבית דוד והמג״א. וראה במשנ״ב סקע״ד סק״ט שבמדינתנו אין רגילים לשתות יין בסעודה). וכללא דמילתא שבדבר השכיח אא״פ להעמיד ד׳ הפוסקים באוקימתא.

וראה בברכ״י רסי׳ קעה שמוכח מדבריו שגם בכה״ג פוטר (ועיקר הספק שם הוא בנוגע לברכה על היין עצמו בנמלך, גם כשפוטר שאר משקים, יעו״ש היטב. ובס׳ ברכת ה׳ (לוי) פ״י ספ״א השיא דבריו לכוונה אחרת, והמעיין ישר תחזינה עינינו כנ״ל). וכן מוכח בערוה״ש סתע״ג סוס״ז. וראה משנ״ב סתע״ג בשעה״צ סקי״ח (בדא״פ) שבין הכוסות ה״ז כהסיח דעתו מלשתות יין, ועכ״ז ראה שם סתע״ט בשעה״צ סק״ד שפוטר. וכ״מ בכה״ח סקע״ד סקי״א.

[ועדיין צריכים אנו למודעי בהבנת ד׳ השל״ה הנזכרים, שבנמלך אינו פוטר מבר״ר. והנה לא נתפרש להדיא בדבריו (״שבשעה שבירך על היין לא היו בדעתו לשתות רק אותו הכוס בלבד ולא יותר ואח״כ נמלך לשתות עוד כוס (אחר) של מים או שאר משקה״) במאי עסקינן, אם באופן שקבע על היין, או לא. וכן אם מיירי בנמלך מהיין או מהמשקים. ויתכן שתלוי בחילוקי הגירסאות שם. וראה מה שהעתיק בא״ר סר״ח סקכ״ד. ובפמ״ג שם בא״א סקכ״ד מ׳ שפי׳ שנמלך מלשתות שאר משקים. (וראה השקו״ט בדעתו לשתות משקה א׳ ונמלך לשתות משקה אחר - אוצר התורה סנ״ח סק״ב (לז, ג). שו״ת כסא שלמה מאזוז או״ח סכ״ח). ואם נאמר שבקבע דוקא מיירי, אין להוכיח לעניננו שי״ל שבזה דוקא בסילק דעתו מהיין בטלה קביעותו, משא״כ כשהי׳ דעתו לשותם או שהיו לפניו. (ולהעיר שגם בקצוה״ש הנ״ל דס״ל שאינו פוטר - מיירי בקבע על היין. אבל עיי״ש בסו״ד). וראה עד״ז בהלכה ברורה יוסף לסי׳ קעד בשו״ת אוצרות יוסף בסוה״ס ס״א. והאריך בזה. וש״נ.

ועוד יש להאריך בכ״ז. והיום קצר והמלאכה מרובה. ועוד חזון למועד.