Halacha2goThe one minute halacha

בענין זה כו״כ פרטים. וק׳ להאריך לעת כזאת, ואסתפק במועט.  

הנה איסור ספי׳ משום לא תאכילום הוא רק בנותן לו בידים וכן במצווה או רומז (כ״מ ברשב״א יבמות קיד, א ד״ה ר״י שבמיפר בעל ה״ה כאומר קומי ואכולי. וכ״מ במשל״מ מאכ״א פי״ז שאסור גם באומר לו שמותר. וראה כה״ח סק״ו. וראה ארחות שבת פכ״ד ס״ה. שביתתו של קטן פ״ה ס״ד. ולהעיר שלדעת החת״ס בשו״ת או״ח ספ״ג שדין שביתת בנו הוא ע״ד מחמר - ה״ה עובר בעושה ע״פ רמיזות וקריצות אביו מטעם אחר).

אבל במעמידו ליד האיסור לית לן בה (ראה רשב״א שם בדא״פ במעמידו סמוך לנבילה. וי״ל שאי״ז סותר להנ״ל כיון שאין כאן אפי׳ רמז. מאירי שם. שו״ע אדה״ז סתר״מ ס״ד. שו״ת חת״ס הנ״ל. ס׳ העיקרים להגר״ש איגר ח״ב, עיקר אין מאכילין לקטן איסור (ע׳ קנה)). ואפי׳ בנותן לידיו ממש, באם אינו אוכל של איסור כ״א שבאכילתו נעשה איסור (כעוגה שי״ב אותיות) אי״ז ספי׳ - שו״ע אדה״ז סש״מ ס״ד. סשמ״ג ס״י.

(ואי״ל שזהו רק בדרבנן (ראה אבני שוהם סש״מ - הובא בפתה״ד סשמ״ג סק״י, עיי״ש) - כדמוכח משו״ע אדה״ז שם, דא״כ אדמפליג בין חגב שאסור ליתן לו שה״ז כמאכילו איסור, לחפצים שיכול לעשות בהם מלאכה (כבעוגה עם אותיות), ליפלוג וליתני בדידה בין איסורים דאורייתא לדרבנן. וגם לשונו ״שיכול לעשות מלאכה״ מורה דקאי גם בדאורייתא).

[ועכצ״ל ולחלק בין זה למש״כ בסש״א סכ״א שאין ליתן לו מלבוש שארוג בו זוג המקשקש, ראה תהל״ד סשמ״ג סק״ב. ועוד - נסמנו במהדו״ח סשמ״ג שם].

וכן העלה להתיר בנדו״ד בשו״ת נחלת לוי ח״ב (שבת) סמ״ו, ע״ש באורך. ארחות שבת פכ״ד ס״ח. ועוד. 

אולם, במחזיקו סמוך לחשמל ממש, ה״ז כמסייע בידים (ראה א״א מבוטשאטש סוסי׳ שט. ולהעיר משו״ת תשובה מאהבה סקל״ד-קלה). ובפרט בתינוק בעריסה שאינו עושה מרצונו. ויתכן שאסור מדין ספי׳ (ראה שביתתו של קטן פ״ג סט״ו ובהע׳ יט-כ).  

אלא, שבבר-הבנה בלא״ה ל״ש כ״ז כיון שיש לאביו דין חינוך. וגם לאחרים, כל שמבין שעושה עבורם צ׳ למחות בידו - ראה שו״ע אדה״ז סשמ״ג ס״א. סשל״ד סכ״ו. ועיי״ש שקטן אין לו שיקול הדעת להתכוון להנאת עצמו. ועיי״ע בסשס״ב סי״ז.

[והנה עוד אופן יש להתיר באיסור דרבנן כשצריך לכך, ואפי׳ כשהוא לצורך הגדול, באם הוא באקראי בעלמא, (ראה שו״ע אדה״ז סשמ״ג). אלא שבאופן זה צ״ל לצורך מצוה דוקא, שלא יהא איסור במה שנעשה בשביל הגדול. (וראה בקצוה״ש סקמ״ז בבדה״ש הע׳ יא (ע׳ לא) שלא העתיק דעת הרשב״א בפנים להיות מסור לכל, עיי״ש טעמו. וצ״ע. והנה, עדיפא הול״ל כיון שבכ״מ השמיט אדה״ז דעת הרשב״א הנ״ל, וכן עפמש״כ בשו״ת צ״צ או״ח בסופו (ספק למי ס״ד), והועתק לעיל בקצוה״ש סק״ז (ע׳ יד). ומש״כ בפסקי תשובות סשמ״ג הע׳ 45 בשמו - ליתא).

ובנוגע לאיסור הנאה, בקטן שעשה לצורך גדול באיסור דרבנן בדרך אקראי בעלמא, שהרי מעשה שבת של קטן בעושה לצורך גדול ג״כ אסור בהנאה (תוס׳ ורשב״א שבת קכב, א. מג״א סשכ״ה סקכ״ב. ועיי״ש בפמ״ג. ועוד) - מוכרח לומר שבעושה באופן המותר (לצורך מצוה וכו׳) אין איסור הנאה, וכמו שאין איסור הנאה באמירה לנכרי, בשבות דשבות לצורך מצוה ובכה״ג. (ודוחק גדול לומר דקאי הכא רק בדבר שאין הגדול נהנה הימנו, שהרי נע׳ לצורך הגדול).

אבל בעשה לעצמו, אין מקום לאיסור הנאה, כדמוכח ביבמות קיג, ב. תוס׳ וחי׳ הרשב״א שבת הנ״ל. פמ״ג שם. פמ״ג בא״א סתק״א סק״ב. מנחת פתים רסי׳ שיח. ולכאו׳ צ״ל, שמש״כ בשו״ת תשורת שי מהדו״ק סשכ״ב להתיר במעשה שבת של קטן דהו״ל מתעסק - מיירי בכה״ג דוקא. (ומש״כ כמה אחרוני זמנינו להחמיר גם בעושה לעצמו - צע״ג). ומכיון שכן, באופן שבפנים שאינו בר הבנה לעשות ע״ד גדול - אי״ב איסור הנאה כלל].

והנה, בדעת אדה״ז מוכח להדיא דליכא דין שביתת בנו מה״ת, וה״ז כבשאר מצות שאסור בספי׳ מדין לא תאכילום. וכמפורש בכ״מ בדעת הרמב״ם שהשמיט כל הענין (ראה מ״מ שבת פ״כ ה״ז. וראה במנ״ח מ׳ לב בסופה. אבל ראה שו״ת שו״מ ח״א סס״א). וגם ברי״ף רא״ש וטור לא נזכר. (והכא איכא למישמע גם מתוס׳ הרא״ש יבמות ה, ב. וי״ל). וכן בשאר הראשונים. וכ״ה פשטות ד׳ השו״ע סשמ״ג ס״א והרמ״א סרס״ו ס״ו. ועיי״ש בב״ח. וכ״כ הלבוש סרס״ו ס״ו. וכ״כ אדה״ז שם להדיא בס״י. (וכו״כ אחרונים כבר העירו בזה שבראשונים השמיטו כל הענין, ומ׳ דלא שמיעא להו. וראה ג״כ מנ״ח הנ״ל. שו״ת הרי״מ או״ח ס״ג. שפ״א שבת קכא, א. ועיי״ע בשו״ת חת״ס הנ״ל. ובשו״ת בי״א יו״ד סס״ב כ׳ דקרא אסמכתא בעלמא. וראה שו״ת דברי יציב חו״מ סמ״ז סק״ח. וראה בשו״ת שבה״ל ח״ז סק״ד גם בדעת הרמב״ן, שהובא במ״מ שם. וראה בזה מש״כ בשו״ת הרב״ז ח״א או״ח סמ״ח סק״ג בחצא״ר. ולהעיר שבמפרשי התורה (פירש״י ורמב״ן ורא״ש יתרו כ, י. ועוד) מ׳ דנקטו שהוא איסורא דאורייתא. וי״ל שהוא אסמכתא בעלמא. או שהוא ע״ד הפשט ולא להלכה. ועוי״ל באו״א. וראה במפרשי רש״י. ואכ״מ. וראה לקו״ש חל״ז ע׳ 62 הע׳ 7. שיחת ש״פ אמור תשמ״ח).

והנה, ד׳ אדה״ז ברור מללו דמיירי בבנו, ועכ״ז אינו מצווה מה״ת על שביתתו (ומש״כ בס׳ שביתתו של קטן פ״א הע׳ א בדעת כל הראשונים - דוחק גדול. ולהעיר שכבר קדמו בכו״כ פרטים בשו״ת הרב״ז הנ״ל. ודבריו מחודשים. ואכ״מ). ולפלא מש״כ ביפה דעת שבת קכא, א (ולפנ״ז - בקובץ שערי תורה ח״ד סל״ב) להקשות ע״ד אדה״ז, שהרי כ״ד כו״כ ראשונים. וראה קו׳ דברי תורה חו׳ ב ע׳ קמז ואילך. 

[ולפי סברא זו, אף ששביתת בנו עבדו ובהמתו נזכרו כחדא, בקרא דלא תעשה כל מלאכה - לאו בחדא מחתא מחתינן להו, שעיקר שביתת בהמתו ילפינן מקרא דלמען ינוח, ועבדו מקרא דוינפש בן אמתך (ראה שו״ע אדה״ז סוסי׳ רמו). וקרא דלא תעשה כל מלאכה - בבנו היינו לאיסור ספי׳, ובבהמתו - ללאו דמחמר. והאריכו באחרונים לבאר לשי׳ זו בטעם שהזהירה תורה במצות שבת, ולא סגי לן בילפותא דלא תאכילום שבכהת״כ. וכמה אופנים וישובים בד״ז.

ואכתי צ״ע לשי׳ זו, מ״ט לא נאסר בכלל בהמתו ועבדו, שגם בעשתה מאלי׳ אסור (ראה מג״א סש״ה סקט״ז. שו״ע אדה״ז שם ס״א). וכל׳ הרמב״ן שהובא במ״מ שם, דלא גרע מבהמה. ומה גם לפמש״כ אדה״ז במהדו״ב לסרנ״ב וד״ש (וראה גם לקו״ש חל״א ע׳ 122 הע׳ 29), שמצות שביתת גר תושב אפשר דשייך  גם האידנא, ונוטה להחמיר בנותן לו מקום להשתקע, בתנאי שיעבוד איזה עבודות, אפי׳ אין הישראל יכול לעכב שלא יעקור דירתו. וכ״מ בשו״ת אג״מ דלקמן בנוגע לאשתו. ומש״כ בערוה״ש רסי׳ דש (והעתיקו בפסקי תשובות שם) - לכאו׳ הוא מחמת הצנזור. ובכל אופן, אדה״ז במהדו״ב לא ס״ל הכי. 

(ואיידי דאתא לידן, אמרתי אשיחה אשר בלבבי, ולא מצאתי מי שידון בזה, שלפ״ז בטלו כל ההיתרים דאמירה לנכרי בשבות במקום הפסד צורך ומצוה וכו׳, בגוים הגרים אצל ישראל (הנק׳ ליו״ו אי״ן מעי״ד), ואף בזמנינו. ותמוה קצת שלא נתעוררו בזה. ואכ״מ כעת).

ואף את״ל שקטן אינו בכלל בהמתו לפי שקטן יש לו מעשה, מ״מ לא גרע מעבדו ואמתו. 

ויתכן לומר עדמש״כ הרשב״א (לפי שיטתו שגר ועבד תושב אסור לעשות מלאכה אפי׳ לישראל אחר שאינו רבו) במה שאמירה לנכרי לא נאסר מה״ת - דגזה״כ הוא (חי׳ הרשב״א יבמות מח, ב. רמב״ן שם). וה״ה בעניננו עד״ז, שמזה גופא שבתורה נזכר רק בעשה דלמען ינוח וינפש רק בהמתו ואמתו, ולא נזכר בנך ובתך כבלאו דלא תעשה מלאכה, ילפינן להיתרא. (וראה ג״כ מש״כ עד״ז בשו״ת חת״ס הנ״ל).

ובאמת ה״ה שילה״ק להסוברים שיש מ״ע דשביתת בנו מדאורייתא - מדוע לא נאסר גם בעושה ע״ד עצמו (להסוברים שבעבדו אסור גם בכה״ג). ועכצ״ל כנ״ל. 

וי״ל שכיון שבלא״ה מוזהר בלא תאכילום לא ציותה תורה על שביתתו, ועדמש״כ ברדב״ז דלקמן.

ולהעיר שעפ״ז יל״ע קצת בדעת האג״מ בשו״ת ח״ג סל״ח בקיבל שבת מבעו״י שאשתו אסורה מדין דוינפש בן אמתך. וראה גם מקו״ח סוסי׳ רסג. (ובאמת מצינו בכ״מ באחרונים שדנו בגדר שביתת אשתו. ולהעיר מדברי שאול יתרו כ, ח). ואפ״ל, שאא״פ שתיאסר כיון שאסורה מחמת עצמה, ראה עד״ז בשו״ת הרדב״ז ללשונות הרמב״ם סי׳ א׳תקכה. וממילא הופקעה ממצוה זו, ולא נאסרה גם בכה״ג בקיבל בעלה תוס״ש, אף שבנדו״ז לא נאסרה. ועוד איכא בגווה, שלכמה דעות (ראה פמ״ג סרס״ו במ״ז סק״י. שו״ת שו״מ מהדו״ק ח״ג סס״ד) ליכא דין שביתת בהמתו בזמן תוס״ש. וראה אבני שי סכ״א. ומסברא, מקום לומר בנדון הנ״ל - בקבלת שבת מבעו״י - שכיון שלא קיבל איסורים התלויים מחוץ לגופו (ראה בקו״א לשו״ע אדה״ז סוסי׳ רסג), גם שביתת אמתו בכלל. וראה השקו״ט בקובצי העו״ב גל׳ תתסז ואילך. והארכנו בזה במק״א. ואולי קשור להשקו״ט אם שביתת עבדו הוא בכלל לתא דשביתת עצמו או דין בפ״ע. וראה בלקו״ש חל״א שם. (ועד״ז חקרוה שרים בדין שביתת בנו להסוברים כן). 

ועוד יל״ע, בקיבל שבת מבעו״י ומצוה לבנו לעשות מלאכתו, שגם לדעת הראשונים שאין דין שביתת בנו מה״ת, אם יתכן שבמצווהו עובר משום לא תאכילום, אף שהוא בזמן שאינו שבת עבור הקטן. ומסתברא מילתא, שבכגון דא אי״ז בגדר למיספי לי׳ איסורא. ואכ״מ עוד]. 

(ולהעיר שבמשנ״ב בשעה״צ סשל״ד סקנ״ד חש לדעת הראשונים שיש דין שביתת בנו מה״ת בשבת, בנוגע למלאכות דאורייתא. וכוותי׳ נקטו בכו״כ אחרונים. אבל במשנ״ב סרס״ו ס״ו בבה״ל ד״ה הגה כ׳ באו״א).

והנה אדה״ז לא בי׳ לנו בטעמא דמילתא שקטן העושה ע״ד גדול צ׳ למחות מדרבנן בכל האיסורים. ובפסקי הרי״ד שבת קנג, א מ׳ קצת שמדרבנן ה״ז בגדר איסור ספי׳. וראה גם שם יבמות קיד, א ד״ה ר״י. וראה גם בשמו בשלה״ג (שבת מה, ב. סו, א). ואולי ה״ז דומה לאיסור ספי׳, או שאסור משום מרא״ע שנראה כאילו נצטווה על כך (ראה מלא הרועים ערך קטן אוכל נבילות (הב׳) אות י. שם אות יב).

וראה מש״כ בתהל״ד סשמ״ג סק״ח ע״פ פירש״י ד״ה העושה - יבמות קיד, א. ועיי״ע עד״ז בנמוק״י יבמות מב, א. אבל באמת יל״פ בדבריהם דס״ל שאסור מה״ת (ראה שו״ת חקרי לב או״ח סס״א).

ושמעתי מחכ״א לבאר בשיטת אדה״ז וסייעתו, דעשיית קטן ל״ש ול״ג מאמירה לנכרי, שאסור כן גם בשאר איסורים (אדה״ז שאלה שכירות וחסימה סכ״ט), שכל שהאיסור נעשה בשבילו ה״ה כשלוחו לחומרא (ראה קו״א סרס״ג סק״ח. וראה מה שכתבנו בהסכמה לס׳ אחדות בתורה ח״א (שניאורסאהן)). אלא שחידוש לומר כן גם בקטן.

(ולהעיר מט״ז סשמ״ו סק״ו (שכ׳ סברא עד״ז לקולא). ועיי״ש בפמ״ג דהט״ז מיירי לצורך מצוה. ומשה״ק בשו״ת חת״ס ח״ו סי״ג שא״כ לשוא עמלו אבותינו מעולם וכילו ממון הרבה ונצטערו צער הרבה ע״י שפחות גוים ולא ציוו לבניהם הקטנים - י״ל בפשיטות דהט״ז קאי בקטן שאינו בנו. ועצ״ע, דאיסור ספי׳ הוא לכל אדם. ובפרט לדעת רוב הראשונים להאומרים שאין דין מיוחד בשביתת בנו. ולכאו׳ מיירי באקראי בעלמא דליכא שמא יסרך, וכמ״ש אדה״ז סשמ״ג ס״ח. והחת״ס גופי׳ הביא לסברא זו שם. וצל״ע מדוע נזקק ליישב ד׳ הט״ז דמיירי במחנכו למצוה עי״ז, ולא פי׳ כפשוטו שהוא באקראי). 

ופשוט שצ״ל שאיסור זה מדרבנן הוא רק באופן שהקטן מבין שהוא ע״ד אביו. וראה בב״י סשל״ד שהוכיח כן מפירש״י שבת קכא, א ד״ה על דעת. וכ״ה בכמה ראשונים שם. וראה גם מושב זקנים עה״ת (יתרו כ, י). ולכאו׳ נ׳ פשוט שגיל זה הוא למטה מגיל בר הבנה. וצע״ק במשמעות ל׳ הראשונים. 

וביתר הפרטים שבפנים - נלאיתי מלהעתיק כל המובא בית ה׳ בזה. וכבר דשו בזה בס׳ המלקטים דדרא בתראה (שביתתו של קטן. חינוך הבנים כהלכתו. תורת הקטן. קונטרס בענין שביתת בנו. ועוד כיו״ב בכו״כ ספרים כי רבו). ואכ״מ בזה עוד.