Halacha2goThe one minute halacha

¹ פרטי הדינים בשו״ע חו״מ סכ״ז ובנו״כ. ובאגה״ת להרר״י סט״ו שהוא מהעבירות החמורות שבתורה (וכ״מ קצת בתמורה ג, ב). ובשו״ע שם ס״ג, גם בלשון חול. וראה ג״כ שו״ע אדה״ז ספ״ה ס״ג בנוגע ללשון חול. ובאורים ותומים באורים סק״א: ובעו״ה רוב המוני עם אינם נזהרים ואומרים בלשון אשכנז גאט זאל איהם שטראפען וכדומה ועוברים בזה על לאו של תורה. ועד״ז בכ״מ (של״ה שער האותיות ערך שתיקה. נתה״מ סק״א. קצושו״ע ס״ו ס״ג. קצוה״ש ס״ה בבדה״ש סקמ״א. הנסמן בס׳ המפתח לרמב״ם שם ה״ג). 

וגם כשאינו שומע - משום ולא תקלל חרש. וה״ה שלא בפניו - רמב״ם סנהדרין פכ״ו ה״א. שוע אדה״ז הל׳ אונאה וגניבת דעת סכ״ח.

ובלא שם וכינוי ג״כ אסור - חינוך מצוה רלא. טור חו״מ סכ״ז. ב״ח וש״ך שם. קצוה״ח שם. והוא איסור מדאורייתא אלא שאין לוקין עליו - טור ב״ח וש״ך. ועוד. [וי״א שאין איסורו מה״ת - ראה בי׳ הגרי״פ לרס״ג עשין א (לד, ד) בדיוק ל׳ הרר״י, עיי״ש. ושם שכ״ד המאירי סנהדרין סה, ב. ועוד. וראה שו״ת חקרי לב ח״ג יו״ד ספ״ג-פד סקמ״א]. ובפשוטו הוא גם משום לאו דלא תקלל - ראה רש״י תמורה ד, א ד״ה לא תקלל. ועד״ז בתוד״ה מהו - מו״ק יד, ב (לענין נידוי. אבל בשו״ת מהר״ם מינץ סצ״ח שנידוי חמיר טפי). וכ״מ בפיה״מ לרמב״ם מכות רפ״ג (עיי״ש דלא תקלל הוא לאו שאי״ב מעשה. ובהמשך לזה שבמקלל בשם לוקה. וראה ברכ״י כאן ד״ה אכתי פש). ובמנח״י על החינוך מ׳ סט סק״ה משום ואהבת לרעך כמוך. וכ״ה בכ״מ. ועייג״כ באורח משפט חו״מ שם נא, ב (ע״פ תומים שם סק״ד). 

ולכאו׳ נפק״מ בדבר אי משום איסור קללה או משום ואהבת, כשעושה מדעתו ומרצונו (ול״ד למחל המקולל, דאיסורא עביד לפנ״ז, וכל׳ הרמב״ם שכבר חטא ונתחייב. ובמנ״ח מ׳ מח שלפ״ז מועיל מחילה מעיקרא. ועייג״כ שו״ת אג״מ או״ח ח״ג סוסי׳ עח. אבל באו״ת באורים סק״ו כ׳ דאיסור מי ימחול, והיינו שגם מחילה לפנ״ז א״מ. וכ״מ בכס״מ ה״ו. ועיי״ע בביהגר״א סקי״ד. וראה ג״כ באו״ש עהרמב״ם. וכ״כ בשו״ת שבה״ל ח״ב סקי״ב סק״ד) - ראה בי׳ הגרי״פ לרס״ג עשין יט (קמב, ד ואילך). 

ובשו״ע אדה״ז שם, שבפניו יש בו גם משום אונאת דברים. וי״ל יסודו מתמורה שם: ומצער לי׳ לחברי׳. ועי׳ באורח מישרים טריווש (תרי״ח) ס״י סק״ד דבלא״ה אסור משום בושת (משום ולא תשא עליו חטא או לא תרצח). והיינו עד״ז. (ולהעיר שי״א שאיסור בושת הוא משום אונאת דברים - חינוך מ׳ שמא. ולהעיר מקרבן אהרן לתו״כ (בהר ד, ב)  שבאומר זכור מעשיך הראשונים מיירי שאי״ז חירופים וגידופים שמשבחו אבל כוונתו לחרפו בלבו, והיינו ע״ד ״בפיו יברכו ובקרבם יקללו״, וממילא י״ב רק איסור אונאת דברים). 

[וצ״ע בכמה מארז״ל לייט עלה וכיו״ב (ברכות יג, ב. שם טו, א. שם כט, א. שבת קכ, ב. עירובין קד, א. פסחים קד, א. תענית כט, ב. מגילה ה, א. מו״ק י, יב. קידושין  לג, ב. שם לט, א. שם עא, ב. נזיר נז, ב. ב״ק פ, א. ב״מ קח, א. ב״ב פט, א. מנחות נג, א. חולין פד, ב. נדה כ, א. ועוד) וכן בכ״מ בתנ״ך (יהושע ו, כו. ש״ב ג, כט. מ״ב ה, כז. שם ז, ב. וכן כל ספר תהילים מלא בד״ז).

ואין ליישב לפמש״כ הסמ״ע סק״ו שצ״ל נשמע לפי הענין שהכוונה לקללו, ונאמר בדוחק שלא כיוונו לקללה - דפשוט בכוונת הסמ״ע בל׳ ארור דוקא, והיינו להוציא מל׳ נידוי ושבועה (אף שגם נידוי אסור מדין קללה). ועייג״כ הריטב״א שבועות לו, א שבסתמא כוונתו לקללה. וכן מש״כ הסמ״ע שם (ושקו״ט בזה. וראה באורח משפט שם מט, ב ואילך) דבארור אינו ל׳ קללה אא״כ בשם - פשוט שהכוונה רק לגבי מלקות (כמ׳ הרמב״ם שם ה״ד. ועיי״ע באורח משפט שם) אבל איסורא איכא. (ובס׳ בין המשפתים שבועות סס״א שארור דינו בקללה רק מגזה״כ. ודבריו תמוהים). 

וי״ל שבכ״מ בש״ס לא כיונו לקללה כ״א לאפרושי מאיסורא - ראה שו״ת ברכת אברהם לר״א בן הרמב״ם סי״ט. חי׳ המאירי שבת קכ, ב. וראה ברית הלוי השלם ב״מ מח, ב. ולהוסיף שבאינו עושה מעשה עמך מותר לקללו (רדב״ז סנהדרין שם ה״ב. וראה בהנסמן בס׳ המפתח לרמב״ם סנהדרין סוף ה״ב. ואכ״מ). וראה בארוכה באורח מישרים (טרויש תרי״ח) ס״י סק״ו שהביא כמה מהנ״ל ויישב עד״ז. והרי גם בחוזר בו אחר קנין מעות מותר לקללו על ד״ז במי שפרע (ראה תוד״ה בעושה - ב״מ מח, ב). ולפ״ז כ׳ בשער משפט סק״א שה״ה בכ״ד שעושה שלא כהוגן מותר לקללו על ד״ז. ויתכן שלזה גופא התכוונו לומר בל׳ לייט עלה שמותר לקללו. ושו״מ בשו״ת הר״מ פרובינצאלו ח״ב סרל״ט וסר״מ ששקו״ט בכ״ז באורך (ועיי״ש עוד מ״מ וציונים), ועיי״ש (בסרל״ט) שח״א פי׳ שלייט אינו קללה כ״א שראוי לקללה. וכ׳ עלה (בסר״מ) שהוא שינוייא דחיקא. ותי׳ כנ״ל, דכיון שעברו על דברי חכמים, והורו להקל בדבר שנתפשט איסורו מותר לקלל. וראה באו״א - בח״א סנהדרין ס״כ סק״י. כן להעיר שי״א דשרי לקלל המצערו, ובפרט ברשע (ראה שו״ת הרשב״ש ספ״ז. מנ״ח מ׳ רלא. שו״ת הרב״ז ס״ז). וכ״כ לבאר במשנת אברהם פרייס עהסמ״ג מ׳ רט סק״ט. (וראה יומן ב׳ כסלו תשכ״ח (סוסבר)).  ואת״ל כן, יתיישב בכ״מ שקיללו גם אנשים כשרים - ברכות נו, א. שבת קח, א. פסחים סט, א. נדרים סו, ב. ובאורח מישרים שם ר״ל דל״ג מנידוי, שמותר לת״ח לנדות למי שהפקיר נגדו. וי״ל עד״ז בנוגע למלך שמותר לו לקלל מצד כבוד המלכות. (ועוד ילה״ע מהשקו״ט בקללה בדרך תפלה - ראה שו״ת חקרי לב יו״ד ס״נ. אבל ראה קה״י ב״ק סמ״ה סק״ד. ולהעיר ממהרש״א סוטה מו, ב שאלישע לא קילל בפה כ״א ע״י ראי׳).

ומצאתי בתוס׳ חכמי אנגלי׳ מגילה כח, ב שהקשה בגמ׳ שם עד״ז. ושם בגמ׳ אא״פ לתרץ ככהנ״ל. ולכאו׳ צ״ע דשם אי״ז קללה ממש כ״א מצד ברית כרותה לשפתיים. ויתכן שאין כוונתו לאיסור קללה ממש. א״י שלדעת החינוך דלקמן בטעם האיסור שגורם רעה עי״ז ג״ז בכלל האיסור. וראה בס׳ כרם יוסף מגילה שם]. 

וראוי להעתיק בכאן ל׳ הפלא יועץ ערך קללה, וז״ל: והנה על הרוב מדה רעה זו היא מצוי׳ בסדר נשים שהם רגזניות קולניות קללני׳ ופיהן תמלא קללות נמרצות לילדיהן והיא יודעת מאד כי לא טוב עושה ואינה רוצה בתקלת ילדיה אפי׳ באצבע קטנה אבל מחמת כעסה לעצור במילין לא תוכל וכו׳ ואם רוצה לשכך רוגזו יאמר בכעסו כמנהג איזה נשים כשרות שאומרות רעה לא תבא עליך רעה תבא על האויבים ימת שמו וזכרו של עמלק וכדומה וכו׳ וידוע שאחד משס”ה לאוין הוא שלא לקלל שום א’ מישראל ואם אינו בפניו עובר על לא תקלל חרש וכו׳ הנה כי כן יזהר וישמור האיש ויזהיר את אשתו ואת כל הסרים למשמעתו שלא ישמע קללה מפיהם רק ברכות לראש כל ובזה יצו ה׳ אתם את הברכה, עיי״ש עוד. וראה ג״כ בס׳ תוכחת חיים פלאגי (שמות קפא, א). 

וצ״ע לדינא כש״אינה רוצה בתקלת ילדי׳ אפי׳ באצבע קטנה״ (ועד״ז בס״ח סת״פ: אם אני מקללת אין בלבי שיתקיימו הקללות בהן) אם עוברת בכה״ג, או״ד בשעת כעסה מיהא מתכוונת לקללה. ויתכן שמש״כ שם הוא רק ע״ד הזהירות וכו׳. 

והנה, יש להסתפק בכעי״ז במתכוון לקללו לטובתו, והאריכו בזה חכמי זמנינו - ראה בס׳ לרעך כמוך פ״א סט״ו. שו״ת חיי הלוי ח״ו סקצ״ט. הקללה לברכה ס״א סקכ״ח. ס׳ אוצר מחמדים ח״א סי״ז. ויש לחלק בין זה למקלל מדעת חבירו הנ״ל. ומהם שהוכיחו מדין מברך על הרעה אע״פ שטובה היא לו לאח״ז (ברכות סה, ב) דאזלינן בתר השתא. אלא שכתבו לדחות עפמש״כ בפיה״מ ברכות פ״ט מ״ג דה״ט לפי שאפשר שלא יבוא הטובה. ואמנם, אי משום הא לא איריא, שהרי מתו״ד הרמב״ם נראה שבכלל אין מברכים על עתידות, כיון שכל דבר העתיד אינו בגדר ודאי מצ״ע. וכ״כ בבני ציון ליכטמאן סרכ״ב לפרש בדבריו. וכן יל״פ בד׳ המאירי שם. (ודלא כמ״ש בחי׳ מהרי״ח למשניות). וז״פ. וא״כ הה״נ לעניננו. אלא שבלא״ה נראה דטובא יש לחלק. (ולהעיר שבסברה״נ לאדה״ז השמיט דין הנ״ל אף שהובא בלוח פי״א הכ״ז. וטעמא בעי).

וראה זה מצאתי שבס׳ נחלת בנימן (אשכנזי, אמשטרדם תמ״ב - סט, א) מצוה מח (ד״ה ולדעת) עלה ונסתפק בזה, ושקו״ט בחזקיהו שהודו לו על שגירר עצמות אביו, ולא הי׳ בזה משום בזיונו (עיי״ש ע״פ תרגום ירו׳ שתירגם מקלל די מבזי. ושם שלאחר מיתה חייב גם באינו עושה מעשה עמך. וראה בשו״ת אג״מ או״ח ח״ג סע״ח בטעם איסור קללת חבירו שמבזהו) כיון שהי׳ לטובתו. וראה אורח מישרים ס״ח סט״ו. ובאמת, באופן שמקללו בכדי שיחזור למוטב - נפסק ברמב״ם דעות פ״ו ה״ח שמקללים אותו. וראה קובץ הערות ס״ע. אבל יל״ע באופן שחושב שקיום הקללה טובה היא לו. ואולי יש להוכיח בתר איפכא, מברכה שנחשבת לקללה, ומקרא מפורש הוא - מברך רעהו בקול גדול וגו׳ קללה תחשב לו. וא״כ ה״ה להיפך. 

ולכאו׳, אי דרשינן טעמא דקרא, לכל הטעמים שנאמרו בדבר - ״שלא יניע נפשו אל הנקמה ולא ירגילנה בכעס״ (סהמ״צ ל״ת שיז), ״שלא להזיק לזולת בפינו כשם שאסור להזיק במעשה״ (חינוך מ׳ רלא. וכ״כ בשו״ת הרשב״א המיוחסות לרמב״ן ח״ז סרפ״ו), ״להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול״ (חינוך שם. וצ״ע לומר כן בחרש) - ל״ש כ״ז במכוון לטובתו. ולהוסיף, דבחובל כשאינו דרך נציון ובזיון והוא לטובתו מותר. וי״ל דה״ה הכא. (אבל ראה שו״ע אדה״ז נזקי גו״נ ס״ד שזהו רק כשטובתו מוטלת עליו כב״ב משא״כ במשרתו). ואולי מקום לחלק בזה גופא, דכמה אופנים בדבר, דאם המקולל אינו רוצה בטובה זו והוא בפניו, הרי בלא״ה י״ב גם משום אונאת דברים. (ולהעיר מקרבן אהרן הנ״ל שכשכוונתו לחרפו בלבו אף שמשבח אותו י״ב משום אונאת דברים). וגם שלא בפניו - שייך עוף השמים יוליך כנ״ל. אבל, להרמב״ם בסהמ״צ ש״התורה לא הקפידה בענין המקולל לבד אבל הקפידה בענין המקלל״ (ועד״ז ברבינו בחיי קדושים יט, יד) ל״ש לאסור (אא״כ נאמר בדיוק הל׳ ״לבד״ שגם בזה אסרה תורה). וכן נפק״מ בכ״ז כשהדיבור הוא לטובתו אבל קיום הקללה בפועל אינה טובתו.

ועייעו״ש באורח מישרים ס״י ס״ח שיש ליזהר גם בלישנא דמשתמע לתרי אנפי ואין כוונתו לקללה (אבל שם הטעם שיש לחוש שיתקיים, והוא ע״פ תוד״ה חובה - ב״ק פ, א. ואין הכרח שאסור מצ״ע, אא״כ נאמר עפ״ד החינוך הנ״ל שזה גופא הטעם להאיסור. אמנם, בפי׳ הרא״ש נזיר נז, ב ד״ה חובה כ׳ שאסור שם משום קללה). ולכאו׳ יש להוכיח כן ממש״כ הסמ״ע באומר אל יהי ברוך לה׳, שבכה״ג ממילא מקולל כיון שהשי״ת מסתיר פניו ממנו, דלכאו׳ תיסגי בכך שהיתה הקללה באה מכלל הדברים, שמכלל הן אתה שומע לאו (וכמו שהק׳ בתרומת הכרי). ועכצ״ל שהסמ״ע ר״ל שאילה״ק שאינו לא ברכה ולא קללה (כבגמ׳ קדושין סא, ב. וכה״ק במנ״ח מ׳ עא בסופו). ועז״כ שמשתמע גם שממילא מקולל (וכן פי׳ במשפטי צדק סכ״ז בבי׳ המשפט ד״ה אל יהי. ועיי״ש שכ׳ לפרש עפ״ז מש״א בפסחים נ, ב שישבו על סופרי סת״ם שלא יתעשרו - שהכוונה שלא יהיו לא עניים ולא עשירים. ועצ״ב דסו״ס קללה איכא בגווה שלא יתעשרו). ומינה, שכשהקללה באה מכלל הדברים, אף דמשתמע לתרי אנפי, איסורא איכא, אלא שאינו לוקה. ויל״ד, דמיירי בכוונתו לקללה. וה״ה במש״כ בשלה״ג שבועות טז, א בשם ריא״ז באומר יברכני ה׳ אם אעשה כך שמכלל הן אתה שומע לאו, וה״ז בכלל קללה, אף שיל״פ בכוונתו שאם לא יעשה לא יברכהו ולא יקללהו (וכמ״ש באמת הר״ן שם ע״פ גמ׳ קדושין הנ״ל. ועי׳ בחי׳ הריטב״א), וא״כ משתמע לתרי אנפי - דה״נ מיירי בכוונתו לקללה. 

ומ״מ נ׳ פשוט שבאומר ברכה בלשון קללה, וכוונתו לברכו אין כאן בית מיחוש כלל, וכפי שמצינו במו״ק ט, ב. ונת׳ בדא״ח בכ״מ (ראה לקו״ת בחוקותי מח, סע״א ואילך. וראה אוה״ת תבא ע׳ תתרצב ואילך) שהן ברכות ממקום נעלה ביותר. (ובכ״מ נת׳ שהוא בכדי למנוע מקטרגים). וי״ל דכאן עדיף טפי, לפמש״כ בחדא״ג מהרש״א שגם הוא לא חשדן שהיו מקללים אותו, וממילא אין כאן גם משום צערו (וצערו הי׳ רק מצד זה שלא הבין כוונתו). ועיי״ע במהרש״א שם שהכל הולך אחר הכוונה. (ועד״ז באוה״ח לך יב, ג). וראה גם לקו״ש ח״ל ע׳ 18 הע׳ 32. שיחת ל״ג בעומר תשמ״ז. סה״ש תנש״א ח״ב ע׳ 768 בשוה״ג.

בגדר קללה, כשמקלל שלא יצליח בעסק וכיו״ב - לא מצאתי שידברו מזה כ״א במלקטי זמנינו. ומצאתי בחי׳ הרי״מ יו״ד סרמ״א ס״א (לענין מקלל או״א) שצ״ע בדבר. וה״ר לאיסור. וראה בכה״ח פלאגי ס״א ס״ט שלא יקלל גם כליו ומלבושיו. ולפ״ז כש״כ בכליו של חבירו.