Halacha2goThe one minute halacha

הנה, בעיקר דין הפרשת חלה מן המוקף - ראה בארוכה בשו״ע אדה״ז סתנ״ז ס״ח ואילך. ועייג״כ בשו״ת הצ״צ סרל״ה סק״ו בפרטיות.

ובמקום חשש מכשול - ראה עירובין לב, ב. ועפ״ז - בחי׳ הריטב״א ב״מ יא, א. וראה חלת לחם ס״ד ס״י ובסקל״ד. 

ובנוגע למצות של פסח - שו״ת אר״צ ח״א סמ״ז. מנח״י ח״ד סנ״ט. שש״כ פי״א הע׳ נו. 

ומש״כ בנוגע להפרשת חלה בגן ילדים כששולחים העיסות לבית הילדים - הנה ד״ז תלוי בדין העושה עיסה ע״מ לחלק בעודה בצק. וכתבנו מזה במ״מ וציונים להלכה היומית אות רלא.

ובאמת, גם במקום שאופים העיסות עצמן בגן הילדים, יל״ע בדבר. שהרי במציאות הנהוגה בד״כ, חילוק העיסות להילדים נעשה כבר בעודן בצק, ע״מ שיעכבדום ויערכום וכו׳, אלא שאח״כ אופים כל העיסות בתנור, ושוב מחלקים לילדים אותן העיסות שחילקו לפנ״ז. אלא שבזה עדיין מקום לבע״ד לחלוק, שה״ז כמתנה ע״מ להחזיר. ובסגנון אחר, שאי״ז חלוקה אמיתית כ״א לצורך שעה. [ותלוי בגדר לחלק לאחרים (לרוה״פ שזהו הגדר), אם הו״ע של קנין או לא - ראה לקמן]. אמנם, בלאו הך טעמא, כיון שמחלקם לעיסות נפרדות, ולאחר האפי׳ מחלקם לאחרים, הנה בשו״ת אר״צ סמ״ט (ד״ה ובההוא) מצדד קצת שג״ז בכלל ע״מ לחלק, כיון שמחלק בעודה עיסה לעיסות נפרדות, בכדי לחלק לאחרים לאחר האפי׳. וכבר העירו שכן יוצא מד׳ המהר”ם שיק (בשו״ת, בקונטרס דרך ימה שבסוה״ס ס״ג). וכ״פ בשו״ת מנח״י ח״י סי קב. 

[וטרם כל שיח בד׳ האר״צ, ילהק״ת בגוף הענין דחלוקה בגן ילדים, שראיתי למי שכתב לחייב בחלה במחלק לקטנים (ולדבריו - אפי׳ מחלק בעודה עיסה) ושאי״ז בכלל ע״מ לחלק, כיון שאין קטן זוכה. ודבריו נפלאו ממני, חדא, שקטן שבצרור זורקו ואגוז נוטלו זוכה במתנה. ובפרט בדעת אחרת מקנה (ראה שו״ע אדה״ז מכירה ס״י ובשוה״ג שם. הפקר ס״ח. ועייג״כ בשו״ת אר״צ שם). 

ועוד ועיקר, שנ׳ פשוט שגם באופן שמדיני קנין אין הקטן זוכה, ה״ז כע״מ לחלק, כיון שסו״ס אין העיסה נשארת בידי בעה״ב, ושוב לא תבוא לידי צירוף לעולם (ראה עד״ז צל״ח ברכות לז, ב. שו״ת בית אפרים יו״ד סס״ט). ובאו״א קצת, דה״ט במחלק לאחרים שאינו דומה למחלק לעצמו, לפי שחוששים שימלך ויאפם כא׳ (הר״י קורקוס חלה פ״ז ה״ח). ול״ש לומר כן בנדו״ז.

וגם לא מצינו בשום מקום ד״ז שצ״ל פעולת קנין, וכדמוכח גם מד׳ התוס׳ ברכות (שם ד״ה לחם, ולשיטתם שגם לחלק לעצמו בכלל. ודוחק לומר שבהשי׳ שצ״ל לחלק לאחרים דוקא נתחדש דין וגדר חדש שצ״ל מעשה קנין בהחלוקה). [ומש״כ בט״ז סשכ״ו סק״ב שמדין מכירי כהונה זכו בעיסה - אינו שייך לדין ע״מ לחלק]. וכ״מ קצת מד׳ האר״צ הנ״ל שהרי החלוקה בבצק אי״ב פעולת קנין, ורק כיון שלאחמ״כ יתחלק לאחרים חל ע״ז כעת שם חלוקה.

והנה, כל עיקר ד״ז תלוי בכללות הגדר והיסוד דע״מ לחלק (וכתבנו מזה שם). ולפ״ז, לפמש״כ בשו״ת מלמד להועיל יו״ד ח״ב סי קא בגדר ע״מ לחלק, דילפינן לה מקרא ד״ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד״ (שמשם למדו גדר לחם בחלה לרבא אליבא דר״י - פסחים לז, ב) - הרי עיקר הענין הוא שבשעת האפי׳ אינו אופאן ״בתנור א׳״. (ואף שנקט כעיקר להדעה שכ״ה גם במחלק לעצמו - הרי עיקר הסברא שייכת גם לשי׳ רוה״פ, שצ״ל ע״מ לחלק לאחרים, שי״ל שזהו רק באפיית ״עשר נשים״, משא״כ באופה לעצמו, שאין כל העיסות צ״ל ״בתנור א׳״. או״י שכיון שחוששים שיאפנה כא׳ (כנ״ל) ה״ז בגדר ״תנור א׳״. אמנם, בגוף הסברא שתלוי בתנור א׳ - הנה, מד׳ הצ״צ שם סק״ג שכ׳ ״מה לי כשאופה הכל ביחד או זא״ז״, מ׳ דלית לי׳ סברא זו). 

וגם ממש״כ הב״ח שגם במחלק לב״ב ליתן לכאו״א חלק ה״ז בכלל לחלק לאחרים - מ׳ שכ״ה גם באם אינם זוכים לעצמם. וגם לפמש״כ בדה״ח חלה ס״ב (ועוד) שב״ב הסמוכים על שולחנו אינם בכלל (ועייג״כ בשו״ת אר״צ שם) - הנה מזה של״כ הפוסקים פרטים בדבר, באם מציאתם לעצמם או לא, וכיו״ב, מוכח כנ״ל]. 

ונחזור לעניננו, לד׳ האר״צ הנ״ל: הנה, ד׳ האר״צ מחודשים הם, וקיי״ל בכללי הפוסקים שאא״פ להוציא חילוק חדש שלא נז׳ בפוסקים. ועוד, שבדבר הרגיל לא הוו שתקו הפוסקים מלהודיענו. וסתימת השו״ע והפוסקים שגם בעיסות נפרדות, כשאינו מחלק עד לאחר האפי׳, אי״ז בכלל לחלק. ולהעיר גם שבשו״ת הצ״צ שם סק״ג מוכיח מכ״מ שדרכם הי׳ לאפות ככרות קטנות, שכאו״א מהן פחות משיעור חלה. וא״כ פשטות הדין דע״מ לחלק לאחר אפי׳ מיירי נמי בככרות קטנות. 

והנה, כן מוכח גם מעצם הענין, מהנת״ל בהסברא שצ״ל דוקא ע״מ לחלק לאחרים, כיון שלעולם לא יבא לידי צירוף ואפשר שימלך, משא״כ במחלקה לעצמו - שלפ״ז לא איכפת לן מה שבדעתו לחלקה לעיסות נפרדות וליתנה לאחרים לאחר האפי׳, שהרי שייך שיצטרפו ב(תנור ו)בסל לפני הנתינה לאחרים, וכן אפשר שימלך, כיון שלא נתנה עדיין לאחרים. (ועיי״ש בשו״ת אר״צ לפנ״ז מש״כ לחדש בטעם שבמחלק לעצמו אי״ז כדי לחלק, דאמרינן שבודאי יחזור בו כיון שאסור לעשות עיסתו פחות מכשיעור לפוטרה מחלה. וג״ז ל״ש בעניננו).

 והנה כי כן, שגם בד״ז יל״ע בכללות יסוד וגדר הדין דע״מ לחלק (ובטעם שאי״ז שייך במחלק לאחר אפי׳). שלההסברה שחל עלי׳ שם פטור בעודה עיסה, כיון שעשאה כעת ע״מ לפטור אח״כ בשעה שנעשית לחם (רמב״ן הל׳ חלה. ועוד), משא״כ כשעומדת להיות פטורה רק לאחרי שחל עלי׳ שם לחם (וראה בחי׳ הגר״ח הלוי בכורים פ״ו הי״ט מש״כ בזה מד״ע. ועיי״ע בהנסמן אצלנו במ״מ וציונים בהלכה היומית הנ״ל) - הרי למאי דנקטינן שע״מ לחלק הוא רק במחלק לאחרים, צ״ל שחלות הפטור הוא מה שהוא של ב׳ בנ״א, שאין חלק חבירו מצטרף לשיעור (ראה מהרי״ט אלגאזי חלה סט״ז), כיון שלא יבואו לידי צירוף כנ״ל. וא״כ גם כשהם ככרות קטנות חלוקות, כיון שעומדת להיות פטורה רק לאחמ״כ, אי״ז בכלל ע״מ לחלק. ועד״ז לההסברה בפטור דע״מ לחלק, שבשעת חלות חיוב חלה, בעודה בצק, ה״ה כחלוקה ועומדת (רשב״א פסקי חלה ש״ב ריש ס״ב. ועוד), שהעומד ליחלק כחלוק דמי - ועכצ״ל שבמחלקה לעצמו שאני שיכולים לחזור ולהצטרף, וכנ״ל - א״כ מאי איכפת לן מה שהככרות כעת מחולקות, כיון שבזה שאין דעתו לחלק לאחרים בעודה בצק אי״ז כחלוקה ועומדת. [ואף שדעתו לחלק לאחרים לאחר האפי׳ - הרי צריך שיהא בדעתו לחלק בעודה בצק. ואיך שלא נפרש בסברתם במאי דל״מ בדעתו לחלק לאחר אפי׳ (שצריך שיהא בדעתו לחלק לפני שנעשית לחם, או לסברת הערך שי (סשכ״ו ד״ה ש״ך סק״ה) שבמחלקה לאחר אפי׳ ה״ז מחוסר מעשה (האפי׳) ואינו כעומד ליחלק (ראה במנחת שי (הירש) סכ״ה), ובמנחת שלמה (ח״א סס״ח) שחלוקה לאחר אפי׳ אינה מורידה מחשיבות הלחם), לא מהני מה שחלוקה ועומדת לעיסות כעת, דהחלוקה לעיסות אינה בגדר חלוקה].  

וכן יש להוכיח מהמנהג בהפרשת חלה במצות, וגם של ער״פ, שמצרפים המצות לאחרי האפי׳ ומפרישים מהם חלה, אף שנתחלקו בעודן בצק לעיסות נפרדות, ולאחרי האפי׳ מחלקם לאחרים. (ואי״ז דומה לנחתום שחייב גם באופה ע״מ לחלק, כיון של״ש שיחזיקו לעצמם - ראה בשו״ת אר״צ שם. אבל ראה בשו״ת מנח״י ח״ח סמ״ב בסופו. ואכ״מ. וראה בס׳ חלה כהלכתה סט״ז הע׳ קא. ובכל אופן, כן המנהג לא רק בבתי מאפה, כ״א גם בחבורה שהשתתפו ביחד).  [ולהעיר שי״א שבכגון דא, דינו כע״מ לחלק מטעם אחר, שהרי כיון שהסל מצרפם רק לאחר האפי׳, ובשעה שמצרפם דעתו לחלקם, ה״ז כחלוקה ועומדת, ואי״ב גדר של צירוף סל, ודומה לדעתו לחלק בעודה עיסה, שהרי כאן חלות החיוב הוא דוקא לאחר האפי׳ - עיי״ש בשו״ת אר״צ. מנח״י שם. אבל עיי״ש שהמנהג אינו כן. וכ״כ להלכה בשו״ת מנחת שלמה הנ״ל. שבה״ל ח״ב סקע״ט סק״ה. וראה גם שו״ת להורות נתן חי״ג ספ״ה].

והעיקר בכ״ז, שצ״ב בכל עיקר הוכחת האר״צ, וכדלקמן. דהנה כתב להוכיח כן מפי׳ הרע״ב (חלה פ״א מ״ז) שבנחתום חייב בעושה ע״מ לחלק, שמא לא ימצא קונים ויאפנה כולה כאחת. והרי נחתום דעתו לחלק לאחר האפי׳, ושמא ימצא קונים לאחר אפי׳, ועכצ״ל שג״ז בגדר לחלק כיון שכעת העיסות נפרדות. והנה, נוסף לזה שדיוקו מוכרח רק לפי׳ הרע״ב, והרי בשו״ע (סשכ״ו ס״ב) העתיק טעמו של הרמב״ם - עוד זאת, שגם להרע״ב אין כל עיקר דיוקו מוכרח, דהרי להרע״ב מיירי בפשטות המשנה בנחתום שעושה שאור לחלק השאור שיחמצו עיסותיהם. ולא שעושה עיסות למוכרם. (ואי״ל דזה גופא ר״ל, דהול״ל שחייב שמא יאפה וימלך לחלקם בתור פת - שאין סיבה לחוש לכך, כיון שאי״ז דרכו של הנחתום).

[ובשו״ת מ״ב ס״א (והב״ד הש״ך סק״ד והט״ז סק״ב. ועיי״ע בשו״ת הצ״צ שם) ע״ד הנהוג בחתונות, שמחלקה לעיסות נפרדות ואח״כ אופים ושולחים לכאו״א פרוסה - מיירי באופן שכל עיסה י״ב כשיעור, וגם אח״כ חוזרים ומערבים ועושים הכל לחם א׳]. 

ומ״מ, גם אי יהיבנא לי׳ להאר״צ, היינו רק בגוונא שמקפידים על תערובתם גם בעודן עיסה, וממילא שייכת הסברא שלא יבואו לידי צירוף (להסברא שגם במקפיד שלא יתערבו, אף שאינו מקפיד שלא יגעו, אינם מצטרפים - ראה בהנסמן בחלה כהלכתה ס״ח ס״ט). ואכן כ״ה לפעמים בעיסות שבגן ילדים, שכאו״א מקפיד שיקבל שלו דוקא, שי״ל שה״ה כחלוקים ועומדים גם עתה. (משא״כ כשיכול להחליפם זב״ז). וכ״כ במנחת שי (הירש) סכ״א שרק במקפיד על תערובתם ה״ז כע״מ לחלק.  

ומ״מ מהיות טוב, נכון שיפרישו חלה שלא בברכה. ועדיף שיעשו עיסה אחת כשיעור ולא יחלקוה (ראה בשו״ת הצ״צ שם).