Halacha2goThe one minute halacha

הנה בעיקר הענין דתולמ״ה במזוזה, הארכנו טובא במ״מ להלכה יומית אות רנד (בנוגע להסרת הדלתות) וא״צ לכפול הדברים. אלא ששם היתה דעת נוטה להקל, כיון שעיקר הענין שצ׳ שיהא דלת בפתח במחלוקת שנוי, ומעיקרהדין קייל״ן דלא כהרמב״ם. זאת ועוד אחרת, דהתם נעשה מתחילתו בכשרות (עיי״ש באורך), משא״כ בנדו״ד בשותפות גוי שלכמה דעות פטור ממזוזה (ראה מה שכתבנו במ״מ להלכה היומית אות ש). וגם בשוכר בית שחיובומדרבנן - מקום לומר שלגבי חיוב מזוזה מדאורייתא בקונה אח״כ, ה״ז תולמ״ה.

ואינו דומה לשוכר בחו״ל שקבע מזוזה לפני ל׳ יום, וכפי שנת׳ באחרונים (בית מאיר או״ח סי״ד סק״ג. חקרי לב יו״ד ח״ג סקכ״ח. מנ״ח דלקמן. ועוד), דהתם מחוסר זמן הוא, וזמן ממילא קאתי, משא״כ הקני׳ שלאחר השכירות דלאוממילא אתיא. (ולהעיר שאפי׳ בקובע לפני ל׳ יום חקרוה שרים, ויש שהחמירו בדבר - ראה מנ״ח מ׳ תכג. כתבי הדע״ק יו״ד סרפ״ו. יד הקטנה מזוזה פ״ב במנחת עני סקכ״ה. אלא שהמנהג להקל מטעם שנת׳). וכ״ז נ׳ פשוט.

ובעיקר הענין דל״ש תולמ״ה בקובע לפני ל״י, לפני זמן החיוב - האריך בטוטו״ד בהסברת הדברים ידידנו הרב אשר אליהו שליט״א רייך ירפאהו השי״ת בתושח״י (מלפנים רב דקהילת עדת ישראל בסידני), והיא לו נדפס״ה בקובץהערות הת׳ ואנ״ש שע״י ישיבה גדולה צמח צדק דסידני ח״ו אלול תשס״ח. (אלא שכת״ש מד״ע ולא הביא מכל ד׳ האחרונים ששקו״ט בכ״ז). ומוכרח כן גם מגוף המנהג (נלקטו כמה מההוראות בשלחן מנחם יו״ד סקמ״א. ויתר עלהכתוב שם נמצא באג״ק בכמה אופנים) לקבוע מזוזות לפני ל׳ יום. וכן - ובמכ״ש - בשוכר בא״י ראינו שלא חשו לזה שלאחרי ל״י ה״ה מדאורייתא. [ולהנת׳, ה״ז מתאים גם להמסופר (שמועות וסיפורים ח״א ע׳ 313) ע״ד הוראת כ״קאדמו״ר מוהרש״ב נ״ע שלא לחשוש בהטלת ציצית בלילה משום תולמ״ה (ראה חקרי מנהגים גורארי׳ ח״א ע׳ יא. וש״נ)].

ובגוף הענין דתולמ״ה בשוכר שקנה - ראה בפת״ש יו״ד סרפ״ו סקי״ח שהביא מש״כ הו״ע בנחלת צבי שם עד״ז (ושם דן לענין הברכה בזמן חיוב דרבנן, ולא לענין תולמ״ה). ובס׳ נס לשושנים (ע׳ ס) כ׳ להתיר להאומרים שגוף הפסולדתולמ״ה הוא דרבנן, יעו״ש. אלא ששוב עלה ונסתפק להאומרים שהוא מה״ת (ראה בהלכה היומית אות רנד. וש״נ).

ונדו״ד, לא גרע מכסות לילה שהטיל בה ציצית לפני שנתייחדה לכסות יום, שנסתפק בזה הפמ״ג סי״ח במ״ז סק״א. ובשו״ת נאות דשא (לבעל הלבו״ש) סס״ב הכריע שי״ב משום תולמ״ה. וכעי״ז מצינו בבה״ל סי״א ס״ו ד״ה מצמרלגבי ציציות גזולות שקנאם (אלא דהתם מ׳ קצת דקאי עלה מטעם אחר). ועייג״כ במחנ״א גזילה סכ״ט (וגם הוא לא כתב להדיא משום תולמ״ה). ועיי״ע באפיקי ים ח״ב סל״ג.

והנה בשו״ת בי״צ (יו״ד ח״ב סוסי׳ צד) דן בעניננו לענין אם ברכתו בזמן דרבנן מוציאתו יד״ח אח״כ כשנחייב מה״ת (כעין ד׳ הנח״צ הנז׳) ולא נחית כלל לשקו״ט בענין תולמ״ה. וה״ר מזה שקידוש בזמן תוס״ש מועיל לחיובו בלילה. (והחרה החזיק אחריו בשו״ת משנ״ה ח״ז סקצ״ב). וצ״ע שלא העיר מד׳ המרדכי מגילה סתשצ״ח בטעם שמועיל קידוש בזמן תוס״ש (להאומרים שהוא דרבנן), לפי שסו״ס יבוא לידי חיוב דאורייתא. (וגם בזה יש חולקין - ראה במג״אסרס״ז סק״א ובהגהות רעק״א. שו״ע אדה״ז סנ״ג סי״ג). ואכן, כסברא זו י״ל בשוכר הקובע לפני ל״י, דזמן ממילא קאתי, משא״כ לגבי שוכר שקנה אח״כ, שאין הכרח שיבוא לידי חיוב ומחוסר קנין.

ובקר״א מנחות מד, א כ׳ שאי״ב משום תולמ״ה לפי שביכולתו לבוא לידי חיוב. וצ״ע שהרי תלוי בדעת אחרים. ודבריו א״ש בשוכר שהתנה עם המשכיר ע״ד אפשרות לקנות, כנהוג לפעמים. (ומצינו כעי״ז, באו״א קצת, בכתבי הדע״קהנ״ל (לענין שוכר לפני ל׳) לפי שבעה״ב עצמו יכול להתחייב, והיינו כששוכר מישראל. וכעי״ז בשו״ת הרי בשמים מהדו״ת סוסי׳ ריט. ולשי׳ אזיל שכ׳ עד״ז, בדע״ק סרפ״ט סקט״ו, בשינה היכר ציר שאי״ב משום תולמ״ה. ובמק״מ שםסקכ״ה שביכולתו להתחייב ע״י רוב כניסות).

אלא שמקום לומר בכ״ז, כסברת כמה אחרונים (ראה תהל״ד סי״א סקי״ג. ועוד), דל״ש פסול תולמ״ה כ״א בפסול בגוף החפצא, משא״כ כשהוא חסרון בבעלות הגברא. (וראה כעי״ז בדברינו בהלכה יומית הנ״ל). אמנם, מחקירתהאחרונים אפי׳ בשוכר סתם, מוכח דלא שמיעא להו להך סברא. ואכן, גם לדידן, שבנוגע למעשה, כנ״ל, לא חיישינן לזה בשוכר סתם, ביארו האחרונים דהיינו מטעם אחר, דזמן ממילא קאתי. ומינה, דבליכא טעם הנ״ל, מקום בראשלחקור משום תולמ״ה. (וראה בחוט שני מזוזה סרפ״ט ס״ה שהוכיח במישור עפ״ז שבנדו״ד י״ב משום תולמ״ה. אבל כת״ש לחדש שבשוכר מישראל ל״ש תולמ״ה לפי שהבית שייך במצות מזוזה מצד המשכיר, ובדוגמת הקובעמזוזה לפני זמן חיובו. ולא העיר מד׳ הדע״ק הנ״ל. ולהעיר ממ׳ התוס׳ חולין קי, ב ד״ה טלית שגם בבית שאינו שלו מקיים מצות מזוזה כאינו מצווה ועושה, וע״ד טלית שאולה. וי״ל. ואוי״ל שהמשכיר סופו להתחייב בגמר השכירות). וכ״מ מד׳ הבה״ל הנז׳ שחקר בגזל צמר אי שייך תולמ״ה. וכן עולה מד׳ האחרונים ששקו״ט במוכר חמצו - או לגבי מי שהשתמש בביתו לסוכת החג - אי צ׳ לקבוע מזוזותיו מחדש (ואף שסוגיין דעלמא להקל בכהנ״ל - טעמי אחריתיאיכא בגווייהו, שתחילתה בכשרות, וששכירות הגוי בפסח היא פחות מל״י, ועוד כיו״ב טעמים לשבח, משא״כ בנדו״ד). [והרי אפי׳ בפסול מחמת ד״א, בעושה סוכתו תחת גג הבית, ותחילת עשייתה בפסול, צ״ל ״מעשה הכשר בדברהפוסלה״, והמעשה צ״ל ״מעשה גמור״ (ראה בשו״ע אדה״ז סתרכ״ו סי״ז ואילך. ושקו״ט בכ״ז בדברינו שם). וצ״ב אם אפ״ל שקניית הבית הוא בגדר מעשה גמור בדבר הפוסלה].

ומכיון שכן, מהיות טוב כתבנו בפנים לחוש לכך לכתחילה. (וגם בילקוט יוסף חו״ק ע׳ תרנז לא ניחא לי׳ בכחא דהתירא כאן, וכ׳ להחמיר לכתחילה).

אמנם, לכאו׳ איכא ראי׳ אלימתא שאי״ב משום תולמ״ה, שהרי בגזל עצים וסיכך בהן יוצא בהם לפי שקנאם בשינוי, וגם כשלא קנאם בשינוי, א״צ לסתור סוכתו משום תקנת השבים, ויוצא בזה יד״ח סוכה, ול״א דאיכא בה משוםתולמ״ה לפי שסיכך בשעת פסול. וכבר יצאו לדון בד״ז בכ״מ.

אלא שיד הדוחה נטוי׳, דשאני התם שההכשר והעשי׳ באים כאחד, שהרי בשעת עשייתו מתכשר משום קנין שינוי או משום תקנת השבים. (וראה בשו״ת חלקת יואב סכ״ז. ועיי״ע שם בח״ב בקונטרס הערות סמ״ב. ואף לפמש״כהתוס׳ (סוכה יג, ב ד״ה אם), בשינויא בתרא, דל״א בסיכך באוכלים דבטלינהו, ״דבעינן דלא מקבלי טומאה בשעת סיכוך משום תולמ״ה״ (ובשו״ת חלק״י שם כ׳ להוכיח שהעיקר כשינויא קמא בתוס׳ שם) - אין הנדון דומה לראי׳, ששם מסכך ואח״כ נתבטל (שרק לאחרי גמר מעשה הסיכוך י״ב גמירות דעת לבטלם) וממילא אינם מק״ט, משא״כ בנדו״ד שתקנת השבים תיקנו חכמים בשעת הסיכוך גופא. ומהיכא תיתי לומר שתיקנו שיחול רק אחרי הסיכוך, ופשוט שתיקנו באופן שלא יהי׳ בו חשש דתולמ״ה. ושו״מ מש״כ בחי׳ מהרש״ך מווילנא סוכה פ״ג מ״א. וגם מדבריו יש להוכיח דשייך פסול תולמ״ה בגזולה (אמנם שם ר״ל מילפותא דקרא, דכתיב ״תעשה״ לפני תיבת ״לך״. ונחתינןלהשקו״ט אי ילפינן מזוזה מסוכה. ואכ״מ בזה). וגם שאני התם שידוע מראש שסופו להיות כשר מאליו בלי שום מעשה אחר (עיי״ש בשו״ת חלק״י). וי״ל כסברא זו במקום שהתנה השוכר לקנות לאחמ״כ. ועוד זאת שלגבי הנגזלכשירה היא מצ״ע, גם לולא תקנת השבים (ראה שו״ת מהרש״ם ח״ט סקס״ד. אבל עיי״ש בשו״ת חלק״י מש״כ לחדש בזה. ולהעיר מפירש״י (ב״ק סו, ב - ד״ה קרבן) שגם לבעלים הראשונים אינו עולה). וע״ד הסברא לעיל לחלקבשוכר מישראל, ומ״מ עדיין אינו דומה לגמרי, שהרי גם מצד המשכיר אינו חייב במזוזה כעת. (והרי סתימת הפוסקים שגם בשוכר שלא קבע פטור המשכיר, וראי׳ ממשכיר לגוי. ואכ״מ). ומ״מ עתיד לחזור בגמר השכירות למשכיר, וממילא קאתי. והרי השוכר נוטל מזוזותיו כשיוצא, ומ׳ דמהני עבור בעה״ב. ועצ״ע אי סגי מה דמהני לבעה״ב עבור השוכר.

[והנה, עד״ז יש לחקור לענין מעקה אי שייך גדר תולמ״ה (ראה שו״ת פני מבין יו״ד סקפ״ד. התעוררות תשובה ח״ג סע״ה). ולעניננו, נפק״מ בשוכר ואח״כ קנה. והנה, גם את״ל שיש גדר תולמ״ה במעקה, וששוכר חייב במעקה רקמדרבנן (ואכ״מ) - נ׳ פשוט שבמעקה ל״ש כל הענין, כיון שע״י עשיית המעקה, גם בשעת פטור, ממילא אי״ב חשש מכשול (ראה כעי״ז בשו״ת פני מבין שם). ואף את״ל כהשי׳ שבעשיית מעקה ע״י גוי ביטל מ״ע, מ״מ כעת לאחרישכבר נעשה המעקה, בפועל לא רמיא חיובא עלי׳].