Halacha2goThe one minute halacha

בענין ברכת גרנולה - הארכנו מאד במ״מ וציונים להלכה יומית אות תכו, ומשם תדרשנו.

ולעניננו: פשוט שכל שאינו בגדר פת ל״ש לאסור משום פת פלטר. 

וגם משום בישול גוים, אפי׳ את״ל שזהו בגדר מעשה קדירה (ואולי כ״ה בסוגים מסויימים של חטיפי הגרנולה. ואכ״מ בזה) - דל״ש בשו״ג רק בדבר שבא ללפת את הפת.

[אלא, שי״א שבעולה לפרפרת כקינוח סעודה י״ב משום בשו״ג. וכ״ה ע״פ פשטות לשון המחבר (סקי״ג ס״א). וראה בש״ך סוסק״ב. אולם מקום לומר בכוונתו דמיירי שבא לפרפרת ללפת הפת. וראה בפר״ח סק״ג שהעלה כן להלכה, וגם בכוונת הטור (והשו״ע) - אין ולאו רפיא בידי׳. וכ״פ החת״ס בבי׳ סק״ב שבמאכל לקינוח לחוד אינו אוסר. וכ״ה בבית מאיר ד״ה שם סק״ג. תפא״י ע״ז פ״ב מ״ו. ואף שיש אחרונים שכתבו להחמיר (וראה שו״ת שבה״ל ח״ב סמ״ג. סמ״ד. ח״ז סק״ח סק״ד) - בשל סופרים הלך אחר המיקל. וכש״כ בבשו״ג שאין לו עיקר מה״ת, ששומעים להקל, וכבכל ספק אחר. וראה גם בש״ך סק״י סקס״ו אות יח]. 

ועוד שה״ז אכילת עראי - ראה תורת חיים (ע״ז לח, א), הו״ד בשו״ת מהרש״ם ח״ב סרס״ב. וראה עד״ז בשו״ת מהרי״ט צהלון ח״ב סקס״א. אבל בזב״צ סקמ״ז הק׳ ע״ז מדבר הנאכל לפרפרת שי״ב משום בשו״ג (לשיטתו). ויש לחלק. וראה גם מבית לוי יו״ד מאכלי גוים סקנ״ג. אבל ראה שו״ת שבה״ל ח״ט סכ״ג. וצ״ב.  

ובנוגע לקליות - כ״ה ברמב״ם מאכ״א פי״ז הי״ז. או״ה שמ״ג ס״ב. 

והנה בל׳ הרמב״ם מ׳ קצת (מזה שהביא דין בקליות בהל׳ בפ״ע), שקליות עולים עש״מ, ומ״מ הותרו לפי שאין אדם מזמן חבירו. ומדוייק הל׳ ״ולא גזרו עליהן״. וכפה״נ, יסוד ההיתר באעעש״מ בכלל, לפי שאינו מזמן. ומ״מ לא התירו כ״א באעעש״מ בפו״מ. אלא שמ״מ הוסיפו והתירו בקליות. ועצ״ב. וראה בכוונת הרמב״ם בכנה״ג בהגב״י סקי״ט. אבל בפר״ח סק״ג פי׳ בדעת הרמב״ם לפי שאינו נאכל עם הפת. אמנם, בל׳ הרמ״א ס״ב מ׳ שהטעם הוא לפי שאעעש״מ. ויל״ע בזה.

ולהעיר שמצינו להתיר גם בקליות ששרו במים לפנ״ז או אפי׳ בישלו במים - ראה באו״ה כלל מ״ג הט״ו (ששורים). ספר הישר לר״ת חידושים סתקכ״ז (שמבשלים).

והן אמנם שיש שכתבו להחמיר בקליות, ראה שולחן גבוה מולכו סקי״ג סק״ו שאף שנוהגים היתר, העיד על מי שהחמיר. וכ״ה בשעהמ״צ להרח״ו פ׳ וילך שמן הדין אסורים לפי שעולים על שולחן שרים. (ושולחן מלכים לאו דוקא. וכ״כ במעשה רוקח עהרמב״ם הי״ח. ובאמת כ״ה בל׳ או״ה הארוך הנ״ל. או״ה כלל מד ס״ג). וראה שיו״ב סקי״ג סק״ו. 

אבל בידוע שגם א״ע על שולחן שרים אין מקום להחמיר גם לדעת האריז״ל - ראה כה״ח סק״כ. [אבל ראה בשעהמ״צ שם, חומרות יתירות למי שרוצה להיות חסיד, ומהם - להחמיר בתורמוסין שאעעש״מ, דל״ג ממיא דאחים קפילא ארמאה (שבת נא, א. מו״ק יב, ב. ועפ״ז, דעת האריז״ל כהמחמירים באדם חשוב (ראה ש״ך יו״ד סקנ״ב סק״ב. ועוד. אבל ראה הגהות דגו״מ סקי״ג סק״א. ואכ״מ). ומכבר אמרנו שיל״פ כן בהמסופר בשמועות וסיפורים ח״א ע׳ 141. ועיי״ש מש״א בשעתו לפרש באו״א))]. וראה במהרי״ל הל׳ או״ה להתיר בדיעבד, וציוה למנוע ממנו והלאה. ומ״מ, כתבו האחרונים שנתפשט המנהג להיתר. 

ובאמת י״ל שי״ב עוד צד היתר, להסוברים שבלא נשתנה מברייתו מותר (ראה ש״ך סק״א). ובחי׳ חת״ס לשו״ע שם (בבי׳ סק״ג), שעכ״פ חזי לאצטרופי לשאר סברות להתיר. 

וזהו נוסף לדעת הראשונים (הובאו ביתה יוסף) שבחטים (ודייסא) אי״ב משום בשו״ג שהחטים נאכלים חיים. וראה הליכות עולם ח״ז חוקת סקט״ו.