Halacha2goThe one minute halacha

¹ קייל״ן שדבר שבחובה אינו בא מן המעשר (וראה הנסמן אצלנו במ״מ וציונים להלכה יומית אות תעג). ובנדו״ז - ה״ז חובה מצד המוסד, שבד״כ התחייב מראש בתור תלמיד הישיבה לעשות (לשלם) ככל אשר יושת עליו.

ואף את״ל שי״ב משום אסמכתא - מ״מ חובה היא משום גדר מח״א. ואף את״ל שבאסמכתא ל״ש דין מח״א (וראה אצלנו במ״מ וציונים להלכה היומית אות רנה) - סו״ס חייב הוא בכך באם רוצה להמשיך ללמוד בהמוסד.

ועוד להעיר שבצדקה ל״ש דין אסמכתא שה״ז כנדר (ראה שו״ע יו״ד סרנ״א ס״י. ומ״מ אפשר בשאלה. אלא שאין מתירים נדרי צדקה. ועוד להעיר מדעת הב״ח בשו״ת סל״ז שכ״ז רק בהבטיח לצדקה אבל במבטיח לחבירו שיתן לצדקה ה״ז אסמכתא. והרבה חלקו עליו.

ועפ״ז, יל״ע אם ביד הנהלת המוסד למחול הקנס, שה״ז נדר לצדקה. ולכאו׳ מ״ש מקנס להתגרש ונתפייסו שלא להתגרש (שו״ע שם סרנ״ח סי״א. ועיי״ש בש״ך סקכ״ב. וראה צדקה ומשפט פ״א סקע״ט).

[ומקום לומר שה״ז דבר שבחובה, מצד חובת התלמידים בכבוד ומורא רבם. אלא שבפשטות גם את״ל בנוגע לכבוד אב (ועד״ז בכבוד רבו) שכולל ג״כ החיוב למלא רצונם - ראה אצלנו במ״מ וציונים להלכה יומית אות תקכט - מ״מ פשוט שא״צ להפסיד מממונו עבור זה, שהרי כיבוד אב הוא משל אב). 

והנה, הנת׳ בפנים שיכולים לשלם כאו״א לחבירו - הוא מדין ב׳ עניים שנותן כאו״א לחבירו מעשר עני (פאה פ״ה מ״ה. והובא להלכה לענין צדקה בשו״ע יו״ד סרנ״א סי״ב). וה״ה בתלמידים, אף הניזונים מאביהם, ואביהם עשיר (ראה הגמ״ר ב״מ סרמ״א. ולענין תל׳ ישיבה - הליכות שלמה מועדים פי״ט הע׳ 63) כיון שכעת אין להם משלהם (וכפס״ד הרמב״ם מתנות עניים פ״ח הט״ו (ובהשגח״פ - בשיעור רמב״ם היומי, לפי מסלול ג׳ פרקים ליום, בזמן כתיבת שורות אלו). שו״ע יו״ד סרנ״ג ס״ד. וראה או״ז הל׳ צדקה סכ״ה: שעשיר שאינו יכול ליקח מנכסיו וכו׳ לוקח מן הכיס. וראה גם שו״ת משנ״ה ח״ט סשמ״ה).

והנה, לא נת׳ להדיא אי מיירי שם בהתנו זה עם זה או לא. (וביו״ד סשע״ח ס״א לענין סעודת הבראה כ׳ להדיא שלא יתנו מתחילה. ולענין משלו״מ (בסתרצ״ה ס״ד, וצויין בבה״י כאן), לא נתפרש, אבל בט״ז שם סק״ה מ׳ שרק בלא התנו. וראה ס׳ החיים שם שכ״כ). וראה משנת המשפט כאן שהביא מכמה אחרונים דמיירי כאן בלא התנו דוקא. ועיי״ש מש״כ מד״ע.

אולם, ל׳ האו״ז הל׳ צדקה סכ״ו: ול״א דהוי כלוין ופורעין זל״ז, מ׳ קצת שגם בהתנו מיירי. ויל״ד. ושו״ר במעשה בצלאל על הריקאנטי צדקה סי׳ סב שר״ל שגם בהתנו מהני ונשאר בצ״ע. 

ואף שברמ״א שם מפורש להדיא שבצדקה הבאה מחמת קנס לא יתן לחבירו, דא״כ אין כאן קנס. ובאו״ז הנ״ל (ועד״ז בהגמ״ר ב״ב פ״א סתרנ״ז שם. ריקאנטי שם): הואיל ובעבור התקנה קנסו אותם אם יתנו כ״א לחבירו לא ימנעו מלעשות שוב (וראה בדע״ת למהרש״ם מה שציין עד״ז) - מקום אתנו לחלק. ובהקדם, מה שצ״ב דסו״ס מה מונע בעדו מלשלם הקנס באופן הנ״ל. ואף שעפ״ז בטלת כל ענין הקנס - מהיכא תיתי שעל הנותן לוודא שהקנס מתבצע כהוגן. ועכצ״ל, דה״ט לפי שתקנת הקהילה מחייבת אותו מצ״ע, ועד שדאורייתא היא (שו״ת תרוה״ד סרפ״א. אבל ראה ביהגר״א שו״ע יו״ד סרכ״ח סל״ג), איך שלא יהי׳ הבי׳ בזה, אי משום הפקר בי״ד, או מדין מכין ועונשין (ראה שו״ע חו״מ ס״ב. אדה״ז נזקי ג״ונ סט״ו. שו״ת יכין ובועז ח״ב ס״כ, וראה ביהגר״א הנ״ל). וממילא כשנתן באופן כזה לא נפטר מחיובו. אמנם, בתלמידי הישיבה, אף שמחויבים למלא הוראות הישיבה, לכאו׳ פשוט שאין להם תוקף של תקנת הקהילה. וכמה התחבטו הפוסקים בדין החרמת חפצים מתלמידים (וראה אצלנו בהלכה היומית אות רסו). והחיוב נובע רק מחמת הסכמת התלמיד לקבל ע״ע לשלם כאשר יושת, ואדעתא דהכי לא קיבל. ועוי״ל שעיקר ההתחייבות היא על ההורים. ועצ״ע.

(ומריש הו״א דחזי לאצטרופי הסברא שבחורי ישיבה פטורים בכלל ממע״כ. וכן יצא לצורף, הדעות שדבר שבחובה אפשר לשלם ממע״כ. אבל דין לא אהניא לן, כיון שעיקר הסברא שאין לשלם ע״י אחר, לפי שאין הקנס מועיל בזה. וא״כ מאי איכפת לן מזה, שהרי סו״ס לא הועילו בתקנתם. ועצ״ע, וכי נימא שאסור לשלם קנס של אחר, ועד כאן לא שמענו אלא במחליפים העניים זע״ז, משא״כ באופן שמשלם מדמיו מצ״ע. ולהעיר מסנהדרין ו, א: ראה שנתחייב עני ממון ושילם לו מתוך ביתו זה משפט וצדקה. אמנם, התם לא מיירי בקנס דוקא. ובקל יש לחלק).

וראה בערוה״ש יו״ד סרנ״א סי״ח, שבשילם כבר הקנס יכול גבאי צדקה ליתן לו מדין צדקה, אלא שלא יודיעו הגבאי צדקה קודם. 

ובכללות הענין - ראה בשו״ת דברי אפרים אליעזר סי׳ קסה.