The Halachah of Yored: Payment for Unsolicited Work
The halachah of yored lenichsei chaveiro is often misunderstood. The halachah is that if a person enhances another’s property, even without permission in a manner that can be considered a form of gneivah (theft), but by virtue of the fact that the other’s property was improved—i.e., his field planted, his wool dyed, etc., he is entitled to some form of compensation from the owner. There is a discussion among poskim regarding what form this payment should take—and that of course depends on the work that was done. Very often, dayanim apply this halachah when adjudicating between two litigants. For example, if a shadchan suggests a shidduch that works out, but had not been approached for help nor been offered payment in advance—he is nevertheless entitled to shadchanus gelt; similarly, a business or real estate broker who suggests a deal on his own—and it materializes—is entitled to a commission. 294?1
1 ב״מ קא, א. טושו״ע חו״מ סשע״ה. וכמה טעמים בדבר - משום נהנה, משתרשי, ממוני גבך, מדין פועל. ועוד. ויש שהסבירו מסברא שהוא בגדר עושה עושר שלא במשפט.
ואף כשהוא שלא כשורה - תשוה״ג חמדה גנוזה ס״מ. ובחי׳ רמב״ן ב״ב ד, ב: שאילו מתחלה בא לימלך ומיחה על ידו אינו רשאי ליגע בה.
וראה רמ״א חו״מ סרס״ד ס״ד ובסשל״ה ס״א ובנו״כ שם. ועייג״כ ברמ״א חו״מ סרמ״ו סי״ז ובנו״כ. וראה בביהגר״א חו״מ סוסי׳ פז.
ובשטמ״ק ב״מ שם ממהר״ם מסרקוסטה שכ״ה גם בצובע צמרו של חבירו. ובשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ א׳נו - הובא ברמ״א חו״מ סוסי׳ שו - בסופר שהגי׳ ס״ת לחבירו. וראה בארוכה בהנסמן באנציקלופדיא תלמודית ערך יורד לנכסי חבירו. פת״ח גניבה פ״ח סט״ז ואילך. שכירות פ״ח סל״א ואילך.
ויש בזה כמה חילוקים ופרטי דינים ואופנים. ואכ״מ בזה.
[אלא שיל״ע היטב בדבר שאינו מפורש להדיא בפוסקים, במקום שבעה״ב טוען לאחמ״כ שאין דעתו נוחה מזה, ובאופן שאינו מציל ממונו וגם לא משביח נכסיו כבקרקעות, והיינו שתיקן מטלטליו של חבירו שאינם עומדים למכירה ושכירות, (משא״כ במש״כ ביד רמ״ה ב״ב פ״ט ס״ד דה״ה למטלטלין היכא דאשבחינהו בגופייהו), והבעה״ב לא ניחא לי׳ בתיקון זה, שיכול להשתמש בו כמו שהוא. ונדו״ד עדיפא משדה שאינה עשוי׳ ליטע, שי״א שיכול לומר באופנים מסויימים עקור אילנך, שי״ל שאין כאן שבח כלל - שהרי בצובע צמרו מיירי שבדעתו לצבוע (וא״ש לפ״ז משה״ק באנצי״ת שם הע׳ 11 בטעם שנזקק שם בשטמ״ק לומר שבדעת בעה״ב לצבוע בסממנים אלו. אבל בכ״מ ל״מ כן - ראה בהנסמן שם הע׳ 552. אמנם מיירי ברוצה לצבוע), וכן בס״ת - שזקוק להגהה זו. ותלוי בגדר וטעם דין יורד. אלא שלא מצינו בשום מקום לחלק כן. ואכ״מ].