I Just Arrived in Eretz Yisroel. Should I begin saying V’sein Tal Umatar?
For various halachic reasons, the date we begin asking for rain by saying “V’sein tal umatar” in the brachah of Mevarech Hashanim in Shemoneh Esrei depends on our location: Those in Eretz Yisroel begin on the eve of the 7th of Cheshvan, whereas in chutz la’aretz (areas that are outside of Eretz Yisroel) we begin on the eve of the 5th or 6th of December (60 days after the tekufah [September equinox]). This raises the question of what someone who travels from Eretz Yisroel to chutz la’aretz, or vice versa, should say.
Poskim advance many different opinions on this issue, but a widely accepted position is to follow the practice of the country where we presently are. Therefore, if we leave our home country before making the change, we should adopt the practice of the country of our destination as soon as we arrive. This is regardless of other factors, such as how long we’re staying or what our intentions concerning returning are, etc. Thus, if we travel to Eretz Yisroel before December 5th or 6th, we should begin saying v’sein tal umatar when we get there, and someone traveling to chutz la’aretz before the 7th of Cheshvan should wait to begin until everyone else in chutz la’aretz does.
Although we generally follow the practice of the country where we currently are, once we have already begun asking for rain we should not stop. Therefore, if we leave Eretz Yisroel after the 7th of Cheshvan—since we’ve already begun davening for rain in Eretz Yisroel—we should not stop when we are in chutz la’aretz. #456
רבו בזה הדעות לכאן ולכאן. ולא מצינו הלכה ברורה במקום אחד. וראה בבאה״ט או״ח סקי״ז סק״ד. שע״ת שם. משנ״ב שם סק״ה.
והנה בפנים כתבנו כדעת הברכ״י (שם סק״ה ואילך) ששואל כבני העיר הנמצא בה, לפי שכן הכריעו כמה אחרונים. וכ״כ במקו״ח להחו״י סק״א (ועיי״ש שכ׳ ע״ז בלשון: נ״ל פשוט). וכ״פ מהרש״ו בשו״ת באר מים חיים ס״ה - הו״ד בפתה״ד ח״ב בקו״א לח״א סקי״ז ס״א (ושם - בהוספה). וכ״מ קצת הכרעת המשנ״ב. (אלא דלא ברירא לי׳ מילתא אי מיירי גם בדעתו לחזור. אבל בדברי שו״ת דבר שמואל סקכ״ג וביד אהרן בהגה״ט כאן - שכ׳ המשנ״ב כאן שצריך לעיין בדבריהם - מפורש להדיא דמיירי גם בדעתו לחזור). וכ״פ בקצוה״ש סכ״א ס״י. וראה גם בכה״ח סקי״א. ובלקו״ש חי״ט ע׳ 464, שכ״כ רוב האחרונים.
[ובנוגע להסברא שבן חו״ל שדעתו לחזור לאה״ק בימי הגשמים ישאל בשומע תפלה כיחידים הצריכים למטר (ראה שו״ע (ודאדה״ז) שם ס״ב (ס״א)) - הנה, לא מצינו כן בפוסקים שלפנ״ז, זולת אצל אחרוני זמנינו. ובלקו״ש שם אכן העיר, שצע״ג מפני מה לא פסקו כן. וראה מש״כ בזה בשו״ת דבר יהושע ח״ב סי״ד. ובארוכה - שו״ת משנה שלמה ח״א ס״ז].
והנה בבן א״י שנסע לחו״ל, דעת הברכ״י שם סק״ו שכיון שהתחיל לשאול כבני א״י שוב אינו פוסק, שלא יהא כחוכא ואטלולא. ולכאו׳ ה״ה בבן חו״ל שנסע לא״י וחזר לביתו, שכיון שהתחיל ימשיך. אלא שיש מאחרוני זמנינו שר״ל דבן חו״ל שאני, דל״ש בזה חוכא ואטלולא כיון שנוהג כעת כמנהג מקומו. (ואאזמו״ר זצ״ל נסתפק בזה בשערים מצויינים בהלכה סי״ט סק״ב. ובמהדו״ק שם אכן נוטה לומר כן. ושוב שינה במהדו״ב לכתוב בלשון ספק. וגם סברתו שם היא באו״א קצת, שבבן חו״ל - מה ששאל לפנ״ז בא״י אינו לכל הדעות).
אמנם, משמעות הברכ״י שם שאין מקום לחילוק זה. וגם באחרונים שהעתיקו דברי הברכ״י לא חילקו בדבר. וראה ג״כ בשו״ת צי״א ח״ו סל״ח סק״ז שר״ל שכ״ה גם בבן א״י שנשתקע בחו״ל אח״כ. ובפשטות, הנה סברת הברכ״י אינה מטעם שסומך על הפוסקים דשואל כמקום שיצא משם (דלדידי׳ דינו באמת כיחיד שאינו שואל), אלא מצד גוף הענין שלא יהא כחוכא ואטלולא מצ״ע. וממילא נ׳ פשוט שבזה אין נפק״מ אי בן חו״ל הוא (אף שיתכן שעדיין יש מקום לחילוק דקה מן הדקה). וכדמות ראי׳ לדבר, שבשו״ת באמ״ח הנ״ל השוום אהדדי, ומתמה שם על השואל במה שלא שאל שאלתו גם בכה״ג, אי נקטינן שאינו פוסק. ומ׳ שלדעתו אין מקום לחילוק הנז׳. (אלא שהו״ע מסיק שם להלכה דל״א כיון שהתחיל שוב אינו פוסק, ובכל גוונא).
ועוד, דבלא״ה בשכח ושאל מטר בחו״ל בארצות אלו מז׳ חשון ואילך אינו חוזר. (וראה מה שכתבנו בהסכמה לס׳ בירורי מנהגים (פרידמן) - סדר היום והלילה).
וגם שמה שלא נתקבלה סברת הרא״ש לילך אחר מקום והזמן ולשאול לפני ס׳ יום לתקופה, הוא רק משום שלא נהגו כן (ראה שו״ע סקי״ז ס״ב. אדה״ז שם ס״א בארוכה), משא״כ בנדו״ד דל״ש מנהג. (וראה בארוכה בשו״ת וישב משה סי׳ קא, ששיעור ס׳ יום אחרי התקופה הוא רק מטעם שלא ליתן תורת כאו״א בידו, משא״כ בנדו״ז (עיי״ש סי׳ קב)). ועוד וג״ז עיקר: שעדיף להיכנס בספק שאלה שלא בזמנה מבספק העדר השאלה. (אלא שי״ל דמשום חוכא לחוד אינו חוזר, בלא שאל).
אבל נ״ל ראי׳ לד׳ הברכ״י ממש״א (תענית ד, ב) שבשמיני ספק שביעי כיון שהתחיל שוב אינו פוסק. ולהר״ן שם הטעם שלא יהא חוכא (ואי״ז משום זלזול דיוט״ש, עייש״ה). [אבל, י״מ שם שפי׳ באו״א]. ומ׳ שעצם הענין שמשנה בתפלתו הוא טעם מספיק שלא להפסיק, אף שספק שביעי הוא. ויל״ד דשא״ה דבקיאינן בקביעא דירחא. אמנם, להר״ן לכאו׳ כ״ה גם בזמן שקידשו ע״פ הראי׳. ולא מצינו בשום מקום שבטעה בערבית ושחרית דתשיעי ולא הזכיר גשם (ולא טל) שאינו חוזר. ועכצ״ל, שכן תיקנו בכלל, שבהתחיל אינו פוסק. וילע״ע בזה.