Halacha2goThe one minute halacha

ברמב״ם תפילין פ״ג הט״ז: אין עושין תפילין אלא ישראל שעשייתן ככתיבתן. ובב״י או״ח סל״ט שאין לחלק בין קצת עשי׳ לקצת עשי׳. ועיי״ע בט״ז סק״ב ובפמ״ג במ״ז שם בבי׳ הענין.

ובפרטיות יותר, בשו״ע אדה״ז שם ס״ג (ע״פ המג״א סק״ו): כל שפסול לכותבן פסול לכל תיקון עשייתן [ומגדיר שזהו דוקא] כשעושה מעשה בגוף התפילין. ועייע בביה״ל שם ד״ה בכל.

והנה, לכאו׳ מילתא דפשיטא היא, שגם הכנסת הפרשיות בכלל. וראה גם בדע״ק סל״ב סל״ח (לענין אחר) שעיקר עשיית הבתים היינו הכנסת הפרשיות. וכ״כ בעניננו במשנת הסופר (לקסה״ס ס״א ס״א). 

[ולא זו בלבד, אלא שרווחא שמעתתא בי מדרשא לפרש בדיוק ל׳ הרמב״ם (פ״ב ה״א) שההנחה בבתים היא חלק מגדר מעשה כתיבת תפילין, והוכיחו כן מכ״מ - ראה פי כהן (אייכהארן) שמעתתא דתפילין ס״ה. וכ״כ עוד כו״כ עד״ז.

וכעי״ז, ויתר על כן, בנוגע לקביעת המזוזה על הדלת - שג״ז בגדר כתיבה, ושם כתיבה עלה, וכלישנא דקרא: וכתבתם על מזוזות וגו׳.

ואוי״ל עפ״ז בל׳ אדה״ז בסידור הל׳ תפילין לכוון לפני הנחת תפילין (ועד״ז בשו״ע אדה״ז סכ״ה סי״א) ״שצונו הקב״ה לכתוב ד׳ פרשיות אלו״, דלכאו׳ מאי שיאטי׳ דכתיבה הכא בנוגע למצות הנחת תפילין (ראה במכתבי קודש (שנשלחו במענה לשאלות הר״י ע״ה הוטנר, ונדפסו בכ״מ): ח״י טבת וח׳ שבט תשכ״ח (בסיום המכ׳. ולהעיר שכללות השקו״ט שם בהגדר והחפצא דמצות תפילין (הפרשיות או הבתים או שניהם יחד) שייך ג״כ לעניננו). מכתב כללי י״א ניסן תשכ״ח (נדפס בהגש״פ) הערה ד״ה שולחן ערוך. לקו״ש חי״ז ע׳ 188 בהע׳ בשוה״ג. שיחת מוצש״ק בשלח תשכ״ח) - שי״ל דהכוונה לגוף ההנחה על זרועו וראשו, וג״ז בשם כתיבה יכונה. ובדוחק י״ל שגם בשיחה הנ״ל איכא למשמע מינה כה״ג (ועכ״פ, קרוב לאופן זה).

[ולפום ריהטא, צע״ק מש״כ בשיחה הנ״ל (את״ל שנאמרו להלכה ולמעשה), שלכאו״א מצוה לכתוב תפילין בעצמו, אבל יוצא יד״ח ע״י שלוחו, ואפי׳ ע״י תיקון הקשר וכיו״ב (כ״ה בר״ד באידיש. ויש לברר בסרט ההקלטה), וע״ד כתיבת ס״ת שבמגי׳ ה״ה כאילו כותבה - דהרי סתמא דמילתא שכתיבת התפילין לא נעשה דוקא עבורו. ואת״ל שבשעת ההנחה לראשונה מתקן הקשר וכיו״ב - הרי במניח לפני הברמ״צ (כמנהג הפשוט) פסול הוא אז לכתיבה. (ואכן, לכמה דעות פסול הוא באמת לתיקון הקשר). וגם כשהגדיל ובזמן (ויום) הברמ״צ - אינו בהכרח שהביא ב״ש. וגם להנת׳ שם שגם בקונה מן השוק יוצא, הרי ג״ז לא נעשה בגדלותו.

אבל, באמת ילה״ק כן על גוף מצות כתיבת ס״ת, שמתחייב מיד בגדלותו לכתוב ס״ת לעצמו (ועכ״פ מדרבנן, צ׳ שיהא אצלו ס״ת מיד בגדלותו, ובהתאם להחקירה בחיוב מצות בגדלות, באם חל עליו חיוב מדאורייתא לפנ״ז שיהא מוכן מיד בגדלותו - ראה לקו״ש חל״ה ע׳ 62. ושם ע׳ 65 באו״א. ובעניננו, במצות כתיבת ס״ת, בלקו״ש חכ״ד ע׳ 209: בסמוך צום זמן החיוב במצות. ושם ע׳ 210: תיכף ווי ער ווערט ברמ״צ) - שהרי פסול הוא לכתיבה עד שהגדיל. ותן לחכם ויחכם עוד].

אלא, שכ״ז מן הדוחק להעמיס כן בלשון אדה״ז. ועוד ועיקר, שמיד לאח״ז ממשיך: ״וצונו להניחן״ (וי״ל בזה). ועוד שאת״ל לדייק בלישנא דקרא, הנה בתפילין - לה״כ הוא ״וקשרתם וגו׳ והיו״.

איברא, שבלא״ה שפשוט שכ״ז הוא רק ע״ד הדרוש והחידוד, ולא לדינא. והרי אפי׳ במזוזה גופא, מפורש בד׳ הפוסקים (ראה שו״ת חת״ס יו״ד סרע״א. ועוד) שאשה כשירה לקבוע מזוזה אף שפסולה בכתיבה. אבל להעיר מישועות מלכו מזוזה פ״ה ה״י].

ומ״מ, מקום לומר שההכנסה היא רק מכשיר לעשי׳ ואינה מגוף העשי׳, שעד שלא הכניסן לא חל ע״ז גדר תפילין כלל ועיקר, וממילא אי״ז בגדר ״עשיית התפילין״. ובסגנון אחר, שכיון שזקוקים לתפירה להשלים ההכנסה, ממילא ההכנסה אינה בכלל העשי׳, וה״ה רק מכשיר לעשיית התפילין, וכשירה בפסולין, והה״נ שאצ״ל לשמה. וגם בל׳ הרמב״ם (תפילין רפ״ג. ושם: ואח״כ מכניסן בבתיהן) מוכח שההכנסה אינה מכלל ההלמ״מ. והלא דבר הוא שהפוסקים הזכירו כמה פרטים בדבר, והשמיטו פרט זה. ושו״מ שכ״כ בשפ״א מנחות (מב, א) ובשו״ת חלק״י (ח״א מהדו״ת ס״ד) שאפי׳ ע״י גוי כשר. וראה בפאר המלך תפילין (גרינבערג) פ״ג הט״ז. 

ובנדו״ד: מעליותא טפי שהרי גדול עוע״ג, באם אומר לו שיעשה לשמה (ראה בפמ״ג סוסי׳ לב ד״ה מי הוא).  וי״ל עוד בזה לפמש״כ בפמ״ג (סל״ט שם) ששאר תיקוני תפילין חוץ מעשיית השי״ן הוא רק פסול מדרבנן (וכ״כ במק״מ שם סק״ב), וא״כ בקטן שהגיע לחנוך שחייב בתפילין מדרבנן שפיר י״ל דכשר לזה. 

וראה גם בקובץ קול התורה חו׳ סז. וש״נ.